דרורית גור אריה

  • קיוסק

    “האוטופיה בזעיר אנפין שמעמידה ההצעה היא הכלאה בין צורה גיאומטרית טהורה (קובייה שחורה) למבנה ארעי מיתולוגי של סוכה, הצעה לחלל מגורים החורג מטיפולוגיה אדריכלית המתעלמת מדפוסים מקומיים וורנקולריים, ומנגד גם מבנה של שום מקום שלכן ביכולתו להשתרש בכל מקום. מחשבה זו עולה בהצעה בעיקר על רקע מחאות חברתיות ושינויים קיצוניים במזרח התיכון ובישראל של ראשית העשור השני למאה זו”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של ז’וזף דדון ודרורית גור אריה

  • הפרדה, ערים מזקנות, העיר החד ממדית ופעמון אזעקה

    “ארבע הצעות לביאנלה לאדריכלות בוונציה, שנוצרו בעשור האחרון. ההצעות עוסקות במגמות אדריכליות ותכנוניות שמטרתן יצירת יחסי כוח מרחביים או שיפור איכות החיים: התגדרות בגדרות ובמכשולי הפרדה, התמגנות בממ”דים, תכנון ערים חדשות ושינויים בשימוש במרחבי העיר על ידי זקנות וזקנים”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעותיהם של שלי כהן, ערן טמיר טאוויל, כרמלה יעקבי וולק, אפרת ידיד, דרורית גור אריה, ניר רותם וטולה עמיר

  • עבודת שדה: צמחייה מפונטזת

    “בבקשה של כץ מינרבו לעסוק בגן ולא בשדה, בבוטניקה ולא בחקלאות, בא לידי ביטוי הקשר השונה שלה לטבע, שמקורו בדרך כלל מיסטי יותר משהוא היסטורי או אידאולוגי. הקשר האינטימי עם האדמה שמציעה כץ מינרבו הוא חלק מזרם שצובר תאוצה בעשורים האחרונים, של אקו־פמיניזם, חיבור בין סוגיות מגדריות לסוגיות סביבתיות והבנה של הקשר ביניהם”. דורי בן אלון על תערוכתה של מיטל כץ מינרבו במוזיאון רמת גן

  • למה לִיצֹור עבודת אמנות כשזה כה יפה לחלום עליה?

    “רשת ההתייחסויות אינה מרוקנת את העבר ‘התולדות אמנותי’ מתוכנו אלא מתגברת את מהותו ומחלצת ממנו את הממד הלירי של הרגש. כמו האופן שבו הוא מטפל בקו ובצורה, גם כאן מרק פושט את המטען המיתולוגי והדתי מהציור המערבי, ומשאיר את הצופה עם החוויה האנושית, פרוזאיות יומיומית”. אסף פינקוס על תערוכתו של יוסי מרק “דיאלוג חרישי” בגלריה שלוש

  • קובייה, סוכה, מפעל, מגדל, בית

    “דדון משתייך למסורת של אמנים ששילבו בדימוי אחד רעיון ומבנה. ברוח מאמרה של רוזלינד קראוס על הרחבת שדה הפיסול, אפשר לחשוב על הרחבת הרעיון האדריכלי בעצם השימוש שעושים אמנים במילון האדריכלות וברעיונותיה, כאשר הדיון בשאלת המרחב חוצה את השיח המדיומלי”, דרורית גור-אריה על האדריכלות האוטופיסטית של ז’וזף דדון

  • חידות וחרדות

    “מיהו ה’אני’?, שואל סלוין. מהי מהות הקיום האנושי בעידן שבו מיטשטשים הגבולות בין האווטאר לאני, ועולה התהייה שמא הם אמיתיים במידה שווה. ומהו בכלל האמיתי?”. דרורית גור אריה בטקסט מתוך Shapeshifter, ספרו המונוגרפי של רן סלוין

  • כ חול

    “ליאור גריידי מבקש בדרכו לבחון את משמעותו של חיפוי וההעלמה של חפץ, אובייקט או פסל דרך רהיטים – חפצים המשמשים אובייקטים אדריכליים פונקציונליים ומנהלים את מופע חיינו בחלל הביתי”. דרורית גור-אריה מתוך מאמר התערוכה “כ חול” של ליאור גריידי

  • לא למבוגרים בלבד

    ״מלאכת התפירה, האריגה, החיבור, הפרימה, ההפרדה, הקיטוע, הבנייה, הפירוק וההרכבה מחדש נובעים כמו מתוך ערבוביה של השעטנז הקיומי המתארגן לאסתטיציזם של פעולות בלתי רצוניות ואובססיות הנעשות בדחיפות בלתי נשלטת. התוצאה היא פרץ של אקלקטיזם אינטואיטיבי אורגני ומלאכותי״. ליאת ארלט סידס על התערוכה ״משחקי אצבעות״

  • דרורית גור אריה תעמוד בראש התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים

    גור אריה שימשה עד סוף 2019 כמנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות, וזכתה להכרה בשלל פרויקטים מקומיים ובינלאומיים

  • קוברים

    “מרקוס ואקיג’י חושפים בדרכם-הם את הסדרים בקודש הקודשים הכנסייתי – הסקרמנטים. הם מְהַפּכים חוץ ופנים, מחליפים בין האינטימי והציבורי ומייצרים ריטואל הפונה אל החוץ, אל רחשי הרחוב”. דרורית גור אריה מתוך קטלוג התערוכה “גניזה – TBQ” של שחר מרקוס ונזקת אקיג’י בגלריה שכטר

  • בגוף יודעים

    “התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אולי בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני”, דרורית גור אריה על “שביל ישראל – התהלוכה”, מתוך טקסט קטלוג התערוכה

  • הפרעות קשב

    “החומריות הווירטואלית של הסאונד מאפשרת לגולדשטיין לכייר ממנו צורה המחזיקה ריבוי של עמדות אפשריות, דיאגרמה מופשטת שבכוחה להתממש באינספור מופעים” – דרורית גור אריה מתוך הקטלוג תערוכתו של גיא גולדשטיין: “פעם אחת, פעמה, שנייה”, במוזיאון פתח תקוה לאמנות

  • סיפור של פרידה

    “סרט משפחה של טל שוחט מרצד במחוזות הפנטסטי, מבקש פענוח אך נותר חתום. שוחט מטילה את דמויותיה אל מרחב של טבע נטוש, עתיר שברים ובקיעים, שמערפל את תחושת הזמן”. דרורית גור-אריה מתוך קטלוג התערוכה “ימים אחרים” של טל שוחט במוזיאון פתח-תקווה

  • ציור כמשל פוסט-אמת בתערוכות עכשוויות בישראל

    שגיא רפאל ביקר בארבע תערוכות קבוצתיות: “ציור, למשל” (“אחד המופעים המוזיאליים השאפתניים, המגובשים והקרובים ביותר לרוח התקופה”), “מארג” (“המציגה ציור המתרפק על תחושת הביטחון שנסך הציור בעבר”), “אנקת המופשט” (“המציעה עמדה סטרילית, מרוחקת וחיוורת של אמנות מופשטת”) ו”מחנה ציור” (“המארחת בנדיבות ספקטרום רחב ובלתי בררני”)

  • שובו של הספר

    “התערוכה מחזירה את הספר אל החומריות האבודה או הנשכחת שלו; היא מתבוננת בטקסט כאובייקט – אסתטי, פוליטי, היסטורי או פסיכולוגי. הספר עצמו מחולץ מהשכבות התת-קרקעיות של הקריאה, משתחרר ממנה. העמדה הבסיסית הזו יוצרת רושם שיש בו מסתורין; מימד מאיים, ברוח האל-ביתי הפרוידיאני”. עמרי הרצוג על התערוכה “ביבליולוגיה” במוזיאון פתח-תקווה.

  • סוכה שחורה בדרום צרפת

    ״קיוסק שחור״ של ז׳וזף דדון הוא ממין האדריכלות של הרוח. זהו מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק, שבה בעת נראה כסוכה המיועדת להכנסת אורחים.

  • הזמנה להשלת קליפה

    “ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות”. אורנה אוריין על עבודת המחול של יסמין גודר במוזיאון פתח-תקווה.

  • טבעת מביוס השבורה

    “נקודת הפער בין ‘לחשוב אינסוף’ ל’לעשות אינסוף’ היא נקודת הפער הגיטלינית”. קריאה בתערוכה “16 עבודות” של מיכאל גיטלין, על הציר המחשבתי המערב רליגיוזיות, טרנסצנדנטיות ומיסטיות, ולבסוף גם מגדר.

  • גינה בהפרעה

    במוזיאון פתח תקווה מוצג אשכול תערוכות גדול ותובעני. תערוכתם של הצמד גיל ומוטי בנאלית ומאכזבת, ואילו אריאל רייכמן מציג מיצב יפה של גן פרא המונשם באמצעים מלאכותיים.

  • לאצור את עצמך

    “כמעט לא רואים אוצרות אקספרימנטלית במוזיאון”, אומר ליאב מזרחי. “אני מרגיש שאמנים מסכימים לעבוד איתי כאוצר בזכות היותי אמן – אני מבין טוב יותר את המקום שלהם”. שיחה על אוצרות, אמנות, הוראה, מחקר וסבל.