כ חול

"ליאור גריידי מבקש בדרכו לבחון את משמעותו של חיפוי וההעלמה של חפץ, אובייקט או פסל דרך רהיטים – חפצים המשמשים אובייקטים אדריכליים פונקציונליים ומנהלים את מופע חיינו בחלל הביתי". דרורית גור-אריה מתוך מאמר התערוכה "כ חול" של ליאור גריידי

להלביש

"ראשית אין כלום, אחר כך אין כלום עמוק, אחר כך יש עומק כחול" – כך הצהיר הפנומנולוג גסטון בשלאר בספרו "אוויר וחלומות" בהתייחס לעומקו של הצבע הכחול וממדיו.1 כחול מופיע בתערוכתו של ליאור גריידי, תערוכה שנולדה בהשראת המרחב העירוני של תל אביב, לא הרחק מקו החוף שבו מתנשא "מגדל שלום", גורד השחקים הראשון בתל אביב (1965). איקונה מקומית זו נבנתה על חורבת המבנה ההיסטורי הישן של הגימנסיה העברית "הרצליה", שהריסתו הניעה קריאה לשימור עירוני. כאן ממוקמת הגלריה והפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, בלב מגדל הניצב על ממלכת חינוך שקמה לתחייה. כאן הים, שכונת נווה צדק ומפלצות ההייטק השועטות על העיר.

לפני כמה חודשים נסע ליאור גריידי לשהות אמן בפריז והתבונן ארוכות בשער הניצחון, שבקיץ האחרון נעטף ב-25 אלף מטר רבוע של בד כסוף שכיסה אותו למשך שבועיים בפרויקט האחרון של כריסטו וז'אן קלוד. מונומנט הניצחון נעלם לרגע, כמו השיל את סמליותו הלאומית והפך לצללית רכה. כריסטו וז'אן קלוד דנים במשמעויות של מונומנטים ציבוריים במחווה שיש בה מן האלים והפואטי כאחד. המחווה האמנותית – מלטפת ופוצעת כאחד – מבקשת לחפש אחרי זוויות ראייה חדשות על סביבה ומונומנט.

מראה הצבה מתוך "כ חול", ליאור גריידי באחד העם תשע – הגלריה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, 2022, אוצרת: דרורית גור-אריה, צילום: דניאל חנוך

ליאור גריידי מבקש בדרכו לבחון את משמעותו של חיפוי וההעלמה של חפץ, אובייקט או פסל דרך רהיטים – חפצים המשמשים אובייקטים אדריכליים פונקציונליים ומנהלים את מופע חיינו בחלל הביתי. פעולתו בגלריה נעה בין התממשותו של החלל כבית וכמרחב פרטי לבין היותו חלל אמנות ציבורי; בין התרקמותו והתגבשותו של חומר לבין נטישתו והתפוררותו. גריידי הביא לתערוכה מחפציו והוא מעלה שאלות על מהותן של בחירות סובייקטיביות. הוא מלביש פרטי ריהוט: שידת מגירות, ארון וארוניות, מציבם כמונומנט אחד שאותו ניתן לחוות משתי נקודות מבט – מהכניסה אל עומק הגלריה הם ניצבים בגבם לבושים כהלכה וארוזים בכיסוי של קטיפה כחולה, מייצרים תבנית נוף שכולה כחול. מהכיוון השני, מהחזית הקדמית של הרהיטים, הם מתגלים לצופה עירומים וחשופים, רהיטי עץ ישנים, הכומסים בעורקיהם היסטוריה.

מערכת הקשרים בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי נידונה במאה העשרים בשיח של תנועות אוונגרד שונות ובתיאוריות של כלכלת האדריכלות. אנרי לפבר טבע את המושג "חלל חברתי" בתארו את המרחב כתוצר של יחסי כוח המתממשים בתוך בניינים, מונומנטים ויצירות אמנות. האמן והאדריכל ויטו אקונצ'י עסק בניסוח חדירות הדדיות בין מרחבים שונים בחיי היום-יום והציע אפשרויות שונות ליצירת מרחבים לגוף הצופה בזירת האמנות. פעולתו של גריידי נמנעת מאותה אלימות שמאפיינת את המחווה הגדולה של כריסטו וז׳אן קלוד. זו מחווה פואטית, קטנה, עמלנית, שבה חפץ מולבש בקטיפה רכה כמעטפת עור מגוננת תוך התקתו מהמרחב הביתי אל הציבורי. פעולת הלבשה זו חוזרת בסדרת רישומים על נייר שיצר גריידי לתערוכה, כשרשם -"הלביש" את דימויי הרהיטים בכיסויים בגוני כחול, צהוב, ורוד, אדום וזהב – צבע שבו הוא מרבה להשתמש בעבודות רקמה ועבודות טקסט המפגישות חולין וקדושה, טומאה וטהרה. הזהב המופז, כפי שמציינת חביבה פדיה, מאיר ונוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, ומתקשה להתרכב עם מתכות אחרות – מסמל בדתות ובתרבויות שונות את הנפש ואת הממד שלעיתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו.2 משיחות מכחול מכסות על הרהיטים ברישומים, מוחקות את קווי מתארם ואת גופם, עיתים הם חושפים מתחת לשכבות צבע דליל את השלד העירום, עיתים נראים הרהיטים מרחפים, כמו עולים אל שמיים בלתי נראים. רק רגליהם עדיין נאחזות בקרקע הנייר.

מראה הצבה מתוך "כ חול", ליאור גריידי באחד העם תשע – הגלריה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, 2022, אוצרת: דרורית גור-אריה, צילום: דניאל חנוך

להשיל

כנגד פעולת ההלבשה עומד מעשה ריקון. זה הרגע שבו האובייקט, רהיט  או הפיסול נפרד מתפקודו השימושי, פושט צורה והופך לנטול גוף. ב-1958 רוקן איב קליין בעבודתו The Void חלל גלריה בפריז (Galleria Iris Clert) והציג את החלל לבדו. היה זה כדי לגלות מחדש מהו ערכו של חומר. קליין הושפע מפילוסופיה של זן ובודהיזם ויצא כנגד עריצותו של המטריאליזם, שבו אנו כעבדיו. המיצב הציורי-פיסולי שלו, שאינו נראה ועם זאת נוכח, פנה אל המבקר בחלל הריק שפגש רק את גופו שלו ובכך כמו השלים את העבודה. קליין ביקש ליצור אקלים ציורי בלתי נראה שאמור היה לספק את ההגדרה הטובה ביותר לציור. חומריות בלתי נראית ובלתי מוחשית הפועלת על גוף המבקר בצורה יעילה יותר מאשר ציורים גלויים על קיר.3 החלל הריק של קליין קיבל את הבאים בשעריו בווילון קטיפה כחול שנתלה בכניסה לגלריה הריקה. "שום דבר" זה הופיע בווריאציה נוספת, פרפורמטיבית, בסימפוניית שקט Monotone-Silence Symphony) , 1960), שבה ניגנה התזמורת תו אחד ויחיד דקות ארוכות ולאחריו נמתח שקט ממושך. האיון מהדהד גם בחלל של גריידי. הרהיטים לבושים ובה בעת עירומים, הם נגלים אך גם נסתרים, ויש וילון קטיפה התלוי על קיר, מרוקן מתפקידיו. הווילון מהדהד לגוף עבודתו של גריידי, בין שהוא וילון העשוי משמונה-עשרה חצאיות פליסה המאלץ את הצופה "להציץ" מתחת לחצאיותיו כדי להיכנס לחלל ("ישנן בנות", קו 16, 2014) ובין שהוא מצע לטקסט רקום כפרוכת שהועתק ממרחבו של ארון קודש אל מסגרת חלון המכסה על החוץ הניו יורקי. הווילון הוא גם אנדרטה, או ארכיב חי כאותו וילון שעליו הודפס דימוי של שדרת עצי דקל שצילם גריידי בשכונת מרמורק ברחובות. היה זה זיכרון לפצע היסטורי מדמם של תימני כינרת שהותירו מאחור בית מולדת והיו לזרים גם בבית הלאומי החדש. ("ניאו–אנדרטל", המרכז לאמנות דיגיטלית, 2018).

מראה הצבה מתוך "כ חול", ליאור גריידי באחד העם תשע – הגלריה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, 2022, אוצרת: דרורית גור-אריה, צילום: דניאל חנוך

לביית

הבית הוא ישות מועדפת לאיתור ערכי האינטימיות של המרחב הפנימי מציין בשלאר במחקרו הממפה את מרחבי הבדידות של החלל הפנימי במקביל למפת חללי הבית עצמו.4 בשלאר מציין את המגירות, התיבות והארונות כאסתטיקה של הנסתר. הארון ומדפיו, המכתבה ומגירותיה הם כולם איברים אמיתיים של החיים הפסיכולוגיים הסודיים. "ללא אובייקטים אלה, חיינו האינטימיים יחסרו מודל של אינטימיות. אלה אובייקטים מעורבים, אובייקטים – סובייקטיביים. גם בהם, כמו בנו, קיימת באמצעותנו, למעננו, אינטימיות".5 ה"בית" של גריידי הוא חלל "מלא" והוא חלל "ריק". הוא שואף לייצר אינטימיות לצופה הבא בין כיסויי הקטיפה הכחולים, הווילון היתום על קיר ורהיטים שהם ישנם ואינם. אך זהו פנים המאזכר בית דומם שננטש על ידי בעליו, אולי זה חדרו השותק של המת בתכריכיו.

במחשבה על החוץ מרפרף המיצב המכוסה לשלטי ענק באתרי בנייה, שעליהם מודפסים דימויים מוכרי חלומות, כאלה המנכיחים את הפלישה החדשה למרחב חבוי מאחורי הווילון הנדל"ני.

גריידי בוחן שאלות של פיסול. כיצד מתחבר אובייקט לאובייקט? הוא בוחן חומרים: רך, קשה, מלטף. הוא שואל על הצופה המניע בגופו את החלל השקט, על פרספקטיבות הפנים והחוץ האוחזות זיכרון. יש לגריידי מודעות לזמן הקצוב של מעשה המיצב. של חיי פסל ארעיים. רהיטים מולבשים אחר כך ישובו להיות רהיטים ישנים, בדומה למבנים הנעטפים לרגע של כריסטו וז'אן קלוד והגלריה המתרוקנת לתערוכה אצל קליין.

כשהאור יֵרד על התערוכה של ליאור גריידי, ייוותר מגדל ורק גלים בצבע כחול ים.

הצג 5 הערות

  1. מצוטט בהרצאה של איב קליין על יחסו לצבע הכחול והשפעתו עליו. עבור קליין הצבע הכחול הוא ייצוג של חופש, ונגד מה שהוא ראה כגבולות המגבילים שמטילים קווים. הצבע הכחול מאפשר לצופים "להתרחץ ברגישות קוסמית". ראו פה
  2. חביבה פדיה, "זהב וזהב שחוט", בתוך דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, מוזיאון ארץ ישראל , 2005, עמ' 20.
  3.  Yves Klein, excerpt of "Lecture at The Sorbonne", 1959, Overcoming the problematics of Art -The writings of Yves Klein, Spring Publications, 2007
  4. גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, בבל, 2020.
  5. שם, עמ' 130.

3 תגובות על כ חול

    הייתי בתערוכה ואני מעדיפה לא לכתוב אפילו מילת ביקורת אחת.

    ומה זה אומר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.