מסה

  • מתווי הדיו של משה קופפרמן 1969-1963: מִנוף לחתימה

    "באופן רחב יותר, העיון בגוף עבודות כמעט עלום של אמן מוכר מזמין מחשבה על תהליכי יצירה גלויים ונסתרים, ובפרט על היחס בין מתווה הנוצר בספר סקיצות לבין היצירה המוגמרת והפומבית". רות קסטנבאום בן-דב על עבודתו של משה קופפרמן

  • לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: כמה מחשבות בעקבות עבודתה של רותם ריטוב

    ״כאילו נוצר לשם התרסה מכוונת כלפי האיסור המקראי, האל של רותם ריטוב הוא מס(י)כה. אלא שהמסכה המקראית היא מלשון נסך, יציקה, פסל, פוזיטיב, ואילו המסיכה של ריטוב היא היא מופעו של האל – מופע של שלילה, נגטיב – תבנית פניו של אל שאינו קיים״. אסי משולם על עבודתה של רותם ריטוב

  • מסע על-פני העור והגוף שלנו: בעקבות הפְנִים שלה

    ״התערוכה רלוונטית ולוּ בשל האפשרות שהיא מוסיפה נידבך חשוב לשיח הפוליטי העוסק בזִקנה בכלל ובזִקנה ומגדר בפרט. כך, התערוכה מרחיבה את שיח הפמיניזם הכללי ומחדדת את ההבנה של התנאים הפוליטיים, מערך יחסי הכוח החברתיים, המכוננים והמאפשרים את קיומו של ה'מבט הגברי'״. ליאת סידס על חנה לוי במוזיאון הרצליה

  • על מה דוממים חולמים?

    ״אבל איך ניתן לתת לדברים לדבר את דבריותם? צריך אולי לשנות את הרגישות, להסיט את הדגשים מהטקסט והפרשנות והשפה והאסוציאציות מהחוויה התרבותית, מהאנושי, לאלו של הדברים, להקשיב להם, לראות כיצד הם מתרגמים זה את זה״. דברים שנשא יונתן הירשפלד בערב עיון שיוחד לתערוכתו של ציבי גבע ״דרך איפה אני מגיע״ במוזיאון הרצליה

  • נמרוד – יצירתו של דימוי קנוני

    ״ככל שננעץ ׳נמרוד׳ עמוק ויציב יותר אל הכן במוזיאון ישראל כנציג אופייני של הישראליות התרבותית וההיסטורית-מודרנית, כך רבו מתנגדיו; מימין ומשמאל, דתיים וחילונים בשורה של מאמרים שתקפו היבטים שונים בדמותו הפיסולית". דליה מנור על תהליך הפיכתו של הפסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר ליצירה קנונית בשדה האמנות הישראלי

  • רבדים סמויים מעין: על נשים בתלמוד

    ״ב׳רוחות וצללים׳ ישנו ייצוג מחודש לדמויות הנשיות בתלמוד שנעשה על ידי אישה, אמנית, מלומדת, וניתן למצוא בה תגובה לשני ההיבטים הממדרים של הטקסט התלמודי; ההגבלה על נשים ללמוד אותו ואופיו הפטריארכלי של הטקסט״. רוני צורף על עבודתה של ג׳קלין ניקולס

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    "ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה". עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה "גוף ציור" במוזיאון ישראל

  • לקראת הדתה מתקנת

    ״הפניה אל התיאולוגיה, גם כשהיא נעשית ע״י יוצרים דתיים לגמרי, אינה ביטוי לתשובה ואישור של מערכת ערכים מקובלת, אלא דווקא אמצעי לבירור והצגת שאלות לגביה״. יונתן אמיר על אמנות דתית בישראל כמחזירה בשאלה

  • עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית

    ״מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה״. מאמר של דניאל זק בעקבות הרצאתו ביום העיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

  • תפורה ונמחקת, קצורה ונוטשת: על ״היעלמותן״ של יוכבד וינפלד ואפרת נתן

    "המיתוס גבר על העובדות ויצר דרמה של היעלמות שהייתה נכונה חלקית בלבד. פרשנות אחרת להיעלמות מאפשרת לזהות פעילות סמויה אך קיימת, גלגולים שונים של 'היות אמן' – הוויה שלא מסתכמת אך ורק בהצגת תערוכות ובאירועים נלווים". טלי תמיר מתוך יום עיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

  • הפראים החדשים

    ״כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי״. יוסף קריספל על נעמי אביב

  • שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    ״נעמי ביקשה לעסוק במה שכינתה ׳היער המאיים שנראה מנגד׳, ביקשה לחשוף את היסוד הברברי שעומד מחוץ לתרבות, ולכן נתפס כאויב האולטימטיבי של הסדר החברתי באשר הוא. מאחר שלשם היא כיוונה את מבטה, היא לרגע לא השלתה את עצמה, גם לא את הצופים והמבקרים בתערוכותיה, שהמציאות שלווה ונעימה ויש סיבה טובה לצפות ממנה לימים יפים יותר״. טלי תמיר על נעמי אביב

  • פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    ״מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה״. יצחק לבנה כותב על נעמי אביב

  • אקטיביזם אוצרותי בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות – מחווה לוותיקות העיר ראשון לציון״

    ענת מנדיל, מאוצרות התערוכה, כותבת על העבודות, על התהליך ועל האג׳נדה הפמיניסטית שעמדה מאחורי הבחירה ליצור תערוכה שתתמקד בוותיקות העיר ראשון לציון

  • מבטה של זו הפונה אלינו

    ״כהנוב תפסה את הלבנט כמרחב גאופוליטי מרובה ממדים, רבדים, פרספקטיבות, זהויות, גוונים, תרבויות, דתות ולאומים, ואת ״הלבנטיניות״ כאתגר פרקטי, אינטלקטואלי ונפשי של היכולת להתקיים בסינכרוניות רוחבית בתוך פסיפס אנושי, במרחב הביניים של רצף ההבדלים בזמן ובמרחב, באופן טבעי ושגרתי״. ליאת סידס כותבת על התערוכה ״ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל"

  • אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    "המפגש בין שלומית אלטמן ונעמי אביב בנה עולם של אבסורד וספק שהאמנות, כמו הקיום, נתפסת בו כדבר הכי מיותר בעולם". אסנת צוקרמן רכטר על הקשר בין אוצרת לאמנית

  • לצייר את האור הצפוני במזרח התיכון

    מה לקחו ישראל הרשברג ותלמידיו מאמני המאה ה-17, מה מאמני המאה ה-19 ומה דווקא מאמני המאה ה-20, כיצד הגיב שדה האמנות המקומי ליצירתם, וכיצד הגיבו הם לנעשה בשדה המקומי. דברים שנאמרו בכנס ״אמני מופת והאמנות בישראל״ באוניברסיטת חיפה

  • מאסטר באמנות ובחיים עצמם

    ״כשפסח האיש נכח באירוע כללי או בפרפורמנס קונקרטי או בתערוכה כלשהי, מיד ניצנצה איזושהי אוירה חגיגית של האמנות, והיצירות והפעולות מסביב קיבלו איזושהי הפניה כמעט פיזית של התענגות מאמנות, שנבעה מאישיותו״. אלברט סוויסה נפרד מפסח סלבוסקי, במלאת 30 למותו

  • תומרקין הולך בשדות

    "כל האברים שלמים, אבל בכל זאת זהו גוף חשוף, מקולף. הפנים שלו גלויים ואין חציצה בינו לבין החוץ. חשיפה וגילוי קשורים למושג האמת, ותומרקין מגלה לנו את האמת של הדמות הזו". יגאל צלמונה על עבודתו של יגאל תומרקין

  • חממה לחשיבה ביקורתית

    ״נדמה כי השאלה המעניינת ביותר אודות עבודתו של גבע בהקשר זה אינה ׳האם היא עוסקת בלאומיות׳, כפי שטענה חינסקי, אלא ׳כיצד היא עושה זאת׳, ובעיקר האם האופנים בהם היא עוסקת בלאומיות מציעים לנו אפשרויות חדשות ופוריות לחשוב אודותיה״. מרב ירושלמי מציעה חשיבה מחדש על ״תזת חינסקי״ ועל עבודתו של אביטל גבע