מסה

  • לאן עפה הרוח כשהמדפים מתרוקנים?

    לאן עפה הרוח כשהמדפים מתרוקנים?

    “הספרייה הלאומית משמשת כאן כמטפורה לגוף המתרוקן מרוח ומתמלא בה, מוסד המגלם את הידיעה הפנימית שאחריה האמנית תרה. לפי הילמן, ‘עשיית נפש’ מתרחשת דרך העמקה בדימויים, ובמובן זה, המעבר למשכן החדש הוא תהליך של פרידה ושינוי זהות, המאפשר לספריות הפנימיות שלנו להתגלות מחדש”. ג’וי ברנרד על תערוכתה של הדסה גולדויכט, ועל ספר האמנית הנלווה לה

  • ידיים

    ידיים

    “כשאני מתבוננת ברגע הזה עכשיו יש לי רצון לשחזר את המרחב האפור חסר הדימוי. יש בי סקרנות להתבונן בעקבות שהטיל האור, להתבונן בצל הידיים על משטח הזכוכית, בסטיות ההדפסה של המכונה. להתבונן בדף שממנו נגזרה היד. הדף שנושא את ההעדר שלה”. אמנות במצבי קיצון: מרב שין בן אלון במסה יומנית שנכתבה בפריז בזמן סבב המלחמה הראשון עם איראן

  • מה אקח איתי למקלט?

    מה אקח איתי למקלט?

    “בתקופה זו, שבה תהליך המיקלוּט כבר הפך לעובדה קיימת ומתרחבת בחברה, ראוי לשוב ולשאול ביתר שאת לא רק כיצד אנו מגינים על החיים, אלא על איזה סוג של חיים אנו מבקשים להגן?” אלעד ירון על המקלט כמרחב לשימור, סינון והבעת עמדה תרבותית

  • תיאולוגיה והיסטוריוגרפיה בתערוכה “דעת נחש הקדמוני” של אסי משולם

    תיאולוגיה והיסטוריוגרפיה בתערוכה “דעת נחש הקדמוני” של אסי משולם

    “הקושי בפענוח טקסט הקיר ממשיך את הקושי לפענח את הטקסט “דעת נחש הקדמוני”, שבו משבץ משולם ראשי תיבות ללא מקרא מבאר הפוגמים ברצף הקריאה וביכולת להבינו, בניגוד ל”רועכם” המציג רצף סיפורי קל לפענוח (גם אם קשה תוכנית). הקושי בפענוח טקסט הקיר מותיר את המיזם התיאולוגי של משולם לא ממומש. הוא לא מציע פתרון או מתכון לחיים שלמים, קלים וטובים יותר אלא (לדבריו) מרחב להרהור ומחשבה”. מיקה בכר על תערוכתו של אסי משולם במשכן לאמנות עין חרוד

  • זירות

    זירות

    ״תורג׳מן היא חלק מתנועה שבה ציור הנוף הישראלי, אותו ציור המקושר כל כך עם אמני היישוב ותפיסתם האוריינטליסטית שהשליכה את ‘השם’ על ‘הכאן’, ועם ציירי אופקים חדשים ושאיפתם לראות מעבר לנוף אל האוניברסלי ו’השם’, התעגל והתגלגל מטה, והפך, באמנות הישראלית העכשווית, לנוף שטוח, פרוש – לנוף ממבט על״. קרן גולדברג על תערוכתה של ליהי תורג׳מן

  • על לוגיקת העקיפה והדלדול המוסדי

    על לוגיקת העקיפה והדלדול המוסדי

    “במקום להשקיע בבניית דור חדש של אוצרים, מנהלי מוסדות וחוקרים מתוך הציבורים המודרים – תהליך שלוקח שנים ואף עשורים – השלטון מבקש ליצור קיצורי דרך באמצעות מינויים ופרסים. כך הדמוקרטיה מתחלפת בשאיפה לשליטה, והתיקון המוסדי מתחלף בעקיפה”. דוד שפרבר על ביטול פרסי היצירה

  • מיני־מניפסט: אמנות וכסף

    מיני־מניפסט: אמנות וכסף

    “הטענה שאנו שמים את הכסף במרכז עשויה להישמע לחלק מאיתנו פרדוקסלית. הרי כל כך הרבה שנים עולם האמנות נמנע מלהזכיר את הכסף. זה קצת כמו הלורד וולדמורט מספרי הארי פוטר, הרשע האולטימטיבי שנקרא על ידי רוב הדמויות ‘זה שאין לומר את שמו’. הגיבורים הראשיים בספר מבינים שככל שהסביבה שלהם לא מוכנה לדבר עליו בשמו, כך היא הופכת אותו לפטיש, לאובססיה שרק נותנת לו עוד ועוד כוח”. אחרית דבר לסדרת המאמרים של אלעד ירון

  • בציור של ליהי תורג׳מן אלוהים לא נותר אילם

    בציור של ליהי תורג׳מן אלוהים לא נותר אילם

    ״הרבה דיונים בקשר בין אמנות לפוליטיקה חותרים להכרעה. על היוצר והיצירה לבחור צד ולהביע עמדה. הציור הזה אינו יכול לבחור צד בצורה כזו, ולא כי הוא ניטראלי, אלא כי הוא עוסק בדיוק באובדן היכולת לראות, להבין ולגבש עמדה ביחס לאמת מידה ברורה״. יונתן אמיר על תערוכתה של ליהי תורג׳מן במוזיאון בת-ים

  • הרוח שלא נראית: ציוריו של בשיר אבו רביע

    הרוח שלא נראית: ציוריו של בשיר אבו רביע

    לציור יש גם קול. זו אינה מטאפורה בלבד – זוהי איכות פיזית כמעט. המכחול נוגע בבד לא רק כי הוא מצייר, אלא כי הוא משמיע. הפעולה הגופנית של הרישום – הלחיצה, השחרור, השריטה – מתפקדת כמו מקצב. הציור הופך כך למעשה של הקשבה: לא רק למראות, אלא לפעימה. זו אמנות שמתפקדת כמו מוזיקה של שבר – לא מלודיה, אלא ניגון של סדק. רים ע’נאיים על התערוכה “צל צבעוני” של בשיר אבו-רביע

  • חתול בעל שלוש רגליים ותשע נשמות

    חתול בעל שלוש רגליים ותשע נשמות

    “הביאנלה ה־18 באיסטנבול חפה מכל פסטיבליזם, שבו נהוג להאשים ביאנלות בהיותן זמניות וקרנבליות. היא לא פורעת את הסדר ואינה מאפשרת נוכחות של שיחים אלטרנטיביים כפי שעשתה בשנים קודמות. במקום זאת, כחלופה, היא מציעה דרכים חדשות לחשוב על מוסד הביאנלה”. שלי ליבוביץ קלאורה על ביאנלת איסטנבול 2025

  • מלאכת ייבוש הספרים

    מלאכת ייבוש הספרים

    קריאה בעבודתה של חניתה אילן מהשנים האחרונות (2022–2025), על פעולות של הצפה, ייבוש, שריפה ומחיקה אל מול אוטופיות שעולות על גדותיהן

  • הבוטגה של הגרשונים

    הבוטגה של הגרשונים

    “ראיתי כאן הזדמנות לשוב ולהשתעשע בתחביב שפיתחתי בשנים האחרונות של איחוי משפחות שבורות באמצעות עסק משפחתי. זהו ניסוי בהמרת אמנות במלאכה, יצירות בתוצרים ואינדיבידואל בעסק משפחתי”. נורית דוד על עבודותיו של אורי גרשוני

  • אין כסף באמנות: פרק 6

    אין כסף באמנות: פרק 6

    קשה עד בלתי אפשרי לצייר תמונה בהירה של כלכלת עולם האמנות. וככל שנעמיק, נגלה שרב הנסתר על הגלוי. “אמנות וכסף בישראל” היא סדרת מאמרים חדשה שתסקור בכל פרק פן שונה של ההקשרים המגוונים בין כסף לאמנות בארץ. שהרי ללא נתונים רחבים על התחום, אנו בעצם מנווטים ללא מצפן. הפרק השישי סוקר את הקשרים של אנשי שדה האמנות לכסף או לחסרונו

  • אין כסף באמנות: פרק 5

    אין כסף באמנות: פרק 5

    קשה עד בלתי אפשרי לצייר תמונה בהירה של כלכלת עולם האמנות. וככל שנעמיק, נגלה שרב הנסתר על הגלוי. “אמנות וכסף בישראל” היא סדרת מאמרים חדשה שתסקור בכל פרק פן שונה של ההקשרים המגוונים בין כסף לאמנות בארץ. שהרי ללא נתונים רחבים על התחום, אנו בעצם מנווטים ללא מצפן. הפרק החמישי סוקר את הקשרים בין אמנות לכסף בתחום הפילנתרופיה, מראשית היישוב ועד לימינו

  • “טראמפ גאזה”: יצירת מופת בלתי מכוונת

    “טראמפ גאזה”: יצירת מופת בלתי מכוונת

    “קריסה זו לא מדגימה כישלון של סאטירה אלא הצלחה מושלמת: החזון הסאטירי היה כה קרוב למציאות הקיצונית שלנו שהיעד שלו לא יכול היה להבחין בין לעג לשבח. כל כוונה סאטירית שהייתה נמחקה זמנית כשטראמפ שיתף את הסרטון, מה שמדגים עד כמה המשמעות בעולם המרושת תלויה פחות ביוצרים ויותר במפיצים בעלי כוח ופלטפורמות”. רונן אידלמן על טראמפ גאזה

  • אספניות אמנות ישראלית

    אספניות אמנות ישראלית

    “פטרוניות ואספניות הקימו מוזיאונים ומוסדות אמנות ידועים ומימנו יוזמות חינוכיות, ובכך עזרו לגוון את שוק האמנות ולהרחיב את הגישה לאמנויות בכלל. הן העניקו אוספים לציבור, עסקו בהסברה ופילנתרופיה, ובאיסוף עבודות של נשים יוצרות תוך קריאת תיגר על הטיות מגדריות בעולם האמנות, יצירת הזדמנויות לאמניות, חיזוק שוויון מגדרי והתגברות על מחסומים חברתיים”. מילי פרי על אספנית האמנות צילה ירון בפרט, ואספניות בכלל

  • אין כסף באמנות: פרק 4

    אין כסף באמנות: פרק 4

    קשה עד בלתי אפשרי לצייר תמונה בהירה של כלכלת עולם האמנות. וככל שנעמיק, נגלה שרב הנסתר על הגלוי. “אמנות וכסף בישראל” היא סדרת מאמרים שתסקור בכל פרק פן שונה של ההקשרים המגוונים בין כסף לאמנות בארץ. שהרי ללא נתונים רחבים על התחום, אנו בעצם מנווטים ללא מצפן. הפרק הרביעי סוקר את הקשרים בין אמנות לכסף בהיבט המדיני, מראשית היישוב ועד לימינו

  • להזיז את הרגע המכריע

    להזיז את הרגע המכריע

    ״על פניו צמד התערוכות הציג אישיות אמנותית מפוצלת. באחת הציג רועי קופר, היוצר הביקורתי שמשוטט באיזורי העזובה והחורבן של הנוף הישראלי, ובשנייה הציג רועי קופר, פילוסוף חזותי של היחס בין התבוננות לבין מצבי תודעה. בפועל היה זה גם ביטוי של הבשלה הדרגתית״. דברים שנאמרו באירוע ״מסתור דעת: כנס ותערוכה מיצירותיו של פרופ׳ רועי קופר״ לרגל פרישתו לגמלאות

  • בין השבועה לנמרוד

    בין השבועה לנמרוד

    “בירור זה יעלה (שוב) את השאלה הפרשנית בקשר לזהותו של “נמרוד”, שנתפשה כביטוי זהות כנענית, ארץ ישראלית ואחר כך ישראלית. האם יש לו “אב קדום”, פסל אב מיתי המשקף את האידיאל הסיקריקי, את ההקרבה העצמית על מזבח האומה, כמו גם את הרוח האנטי־יהודית־ארוכית שלו?” יאיר טלמור על היחסים שבין הפסלים “השבועה” ו”נמרוד” של יצחק דנציגר

  • בית, חפצים, אלמנטים

    בית, חפצים, אלמנטים

    “הבית הופך ארעי, משתנה מרגע לרגע, הגבולות הברורים בין פנים לחוץ ובין חלל לחלל הופכים לסימון זמני בלבד. הבחירה של אולמן להציג את תכנית הבית ריקה, בלי לפרט על החפצים והרהיטים שמספרים על אודות המתגוררים במבנה, הופכת את חווית השיטוט בגבולות הבית לחוויה גנרית וחזרתית, וכל מבקר יכול להשליך עליו את ביתו שלו”. עידית קופסקי ובר מוסן לוי על מעמדם הסמלי של רכיבי הבית בצל השבעה באוקטובר