מסה

  • שפת קורונה: שפה חזותית של מדע ואתגר לפרויקט אמנות רב תחומי

    "כך, במקביל לשפה המילולית, צצה שפה מדעית חזותית בעלת מאפיינים אסתטיים, כמו צבע, קו, כתם, צורה, כיוון, ועוד. עין אחת מתאמצת לקרוא את השפה הזאת, ועין שנייה מתענגת על הפרץ החזותי". ד"ר שושן ברוש לויט ושלי לייבוביץ' קלאורה על השפה המדעית החזותית במגיפת הקורונה

  • עופר הלך הביתה: 5 קטעים קצרים על אורי קצנשטיין

    "אני לא חושבת שבשנים האלה אפשר היה לדבר עליו במונחים של שמאן, איכויות שבצדק דברו עליהן בהמשך כמאפיינות את עבודתו ואותו. אבל תמיד היה נדיב וחיפש להשתייך. מצד אחד, בבוז ובהבנה שלא ימצא את מקומו בצופים ומצד שני, בן יחיד שחיפש אחים ואחיות שאפשר יהיה להתחבר אליהם באיזושהי דרך: להלחים, להבריג, להתמגנט, להתלפף, להתחשמל ביחד". דברים שנשאה ד״ר חנה פרוינד-שרתוק בכנס לזכרו באונ׳ חיפה, 2019

  • אורות וצללים – על הצילום של דודי דיין

    "כמו רוב הצלמים המעניינים והמרגשים, גם הוא מבין שהיכן שישנם בני אדם, יש חיים. דיין הוא צלם של אנשים: הם הדבר שמעניין, שמסקרן, שמניע, שמזיז אותו. הם והסיפור שלהם". יואב שמואלי על תצלומיו של דודי דיין

  • חתרנות, כאוס וגאולה בסייבר-פאנק

    ״שנות ה-80 וה-90 הציגו עליית מדרגה בחשיבותו ובנוכחותו של ההיצג השיווקי. היצגים אלו לא ביקשו עוד להציע מוצר המנסה לענות על צורך חומרי, אלא לעצב מהיסוד את עצם הצרכים והחשקים של הצרכנים באמצעות הצגת תמונת ראווה של אנושיות אופטימלית״. ארי בן אריה על תרבות הסייבר-פאנק

  • בנוגע לדימוי

    ״הדימוי לא מפסיק לנוע. זו לא רק העין שסוקרת וסורקת את הדימוי במבטה אלא גם המבט של הדימוי על המביט, המשחק של המבטים, פני-השטח המשתנים, עד שאי-אפשר לומר מי מביט במי או מה מביט במה – רק כך אפשר לדבר על החומריות של הדימוי, על הדימוי כחומר״. מסה מאת הוד הלוי

  • "יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?"

    "ברישומים הפיגורטיביים מתחיל לקרות משהו שונה. גרשוני חייב לשכוח קצת מהמתח המאני-דפרסיבי שלו ולהתבונן באחר/ת. הוא מקורקע. עם זאת, כל הייצריות שלו מתועלת אל תוך האחר הזה". איתמר לוי במסה על הרישומים הפיגורטיביים של משה גרשוני

  • "תעשו חיים": על אמנות ומוות

    ״שתי התערוכות מחויבות למציאות עכשווית ובד בבד מייצגות נופים מנטליים ומשמעות אוניברסלית, על-זמניים ובו-זמניים. האמנים מציגים עבודות מרגשות וטעונות באופן עוצמתי ומלנכוליה בלתי נשכחת שלוכדת את הצופים״. נאוה ט. ברזני על תערוכותיהם של ויליאם קנטרידג׳ ורונן סימן טוב

  • גוף הטקסט: אמנות כתלמוד תורה חדש

    "אמניות ואמנים רבים עושים היום שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים כחלק מחומרי היצירה, אקט שנראה במבט ראשון כחילול קודש. מבט מעמיק יותר מגלה שהעבודות נעות בין חילול להשגבה במעשה שעשוי להתפרש גם כסוג חדש של תלמוד תורה". דוד שפרבר במסה לקראת חג השבועות

  • העונג של להיות קוויר והעונג של ההתבוננות בקוויר

    ״העונג שבהתבוננות בקוויר מתאפשר רק כאשר יש חדירה למרחב הקווירי, בעקבותיה מערכות היחסים המתקיימות בתוכו נחשפות. חדירה זו מייצרת למעשה שני מרחבים: הקווירי וזה שנוצר עבור ועל ידי המתבונן, ואותה התרחשות יכולה להתפרש בדרכים שונות בכל אחד מהמרחבים הללו״.

  • דיאלוג עם המקום

    ״הדיאלוג של האמן עם המקום הוא דיאלוג הבנוי על יחסי-גומלין מדודים בין כל האלמנטים הנוטלים בו חלק. קרוון שולט להפליא בדיאלוג הזה, והוא מתמיד בו בצורה ראויה לציון עם צמצום הולך וגובר באמצעים. את הדיאלוג הזה הוא מארגן בקנה-מידה פלנטרי כי לדידו של קרוון, שנולד בתל-אביב, אין מקום מועדף. או, ליתר דיוק: כן, כדור הארץ, ארצו של אדם״. דברים שנשא מארק שפס ביום עיון על יצירתו של דני קרוון בבית לאמנות ישראלית

  • פואטיקת השכבות: עיון ביצירתה של דורית פלדמן

    ״הפלורליזם כערך רעיוני ואסתטי מבצבץ מבעד למשטחים הרב שכבתיים והמרובדים בעבודות הצילום והקולאז' של פלדמן. לנוכח תפיסת הפלורליזם בתרבות הישראלית העכשווית, עבודות מרובדות אלו נושאות משמעות ערכית, כאשר קדוּשה וחילוניות דרות בסמיכות במרחבים הגיאוגרפיים והכרונולוגיים ביצירתה״. נאוה סביליה שדה על יצירתה של דורית פלדמן

  • שכול בלי מסתורין

    ״אבל באנדרטה שבנה קרוון מציע לנו לזכור את אנשי חטיבת הנגב היקרים לנו ואת המעשים שעשו שהצילו את חיינו לא רק באמצעות התייחדות, אלא גם בהצטרפות ובצירוף: ברגע שהתקרבנו אל האנדרטה אנו נדרשים לצרף את המבנים השונים שבה, אחרת לא נקלוט אותה, ופעולת הצירוף קוראת למחשבה, לא רק להרגשה״. נסים קלדרון על עבודתו של דני קרוון

  • מתווי הדיו של משה קופפרמן 1969-1963: מִנוף לחתימה

    "באופן רחב יותר, העיון בגוף עבודות כמעט עלום של אמן מוכר מזמין מחשבה על תהליכי יצירה גלויים ונסתרים, ובפרט על היחס בין מתווה הנוצר בספר סקיצות לבין היצירה המוגמרת והפומבית". רות קסטנבאום בן-דב על עבודתו של משה קופפרמן

  • לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: כמה מחשבות בעקבות עבודתה של רותם ריטוב

    ״כאילו נוצר לשם התרסה מכוונת כלפי האיסור המקראי, האל של רותם ריטוב הוא מס(י)כה. אלא שהמסכה המקראית היא מלשון נסך, יציקה, פסל, פוזיטיב, ואילו המסיכה של ריטוב היא היא מופעו של האל – מופע של שלילה, נגטיב – תבנית פניו של אל שאינו קיים״. אסי משולם על עבודתה של רותם ריטוב

  • מסע על-פני העור והגוף שלנו: בעקבות הפְנִים שלה

    ״התערוכה רלוונטית ולוּ בשל האפשרות שהיא מוסיפה נידבך חשוב לשיח הפוליטי העוסק בזִקנה בכלל ובזִקנה ומגדר בפרט. כך, התערוכה מרחיבה את שיח הפמיניזם הכללי ומחדדת את ההבנה של התנאים הפוליטיים, מערך יחסי הכוח החברתיים, המכוננים והמאפשרים את קיומו של ה'מבט הגברי'״. ליאת סידס על חנה לוי במוזיאון הרצליה

  • על מה דוממים חולמים?

    ״אבל איך ניתן לתת לדברים לדבר את דבריותם? צריך אולי לשנות את הרגישות, להסיט את הדגשים מהטקסט והפרשנות והשפה והאסוציאציות מהחוויה התרבותית, מהאנושי, לאלו של הדברים, להקשיב להם, לראות כיצד הם מתרגמים זה את זה״. דברים שנשא יונתן הירשפלד בערב עיון שיוחד לתערוכתו של ציבי גבע ״דרך איפה אני מגיע״ במוזיאון הרצליה

  • נמרוד – יצירתו של דימוי קנוני

    ״ככל שננעץ ׳נמרוד׳ עמוק ויציב יותר אל הכן במוזיאון ישראל כנציג אופייני של הישראליות התרבותית וההיסטורית-מודרנית, כך רבו מתנגדיו; מימין ומשמאל, דתיים וחילונים בשורה של מאמרים שתקפו היבטים שונים בדמותו הפיסולית". דליה מנור על תהליך הפיכתו של הפסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר ליצירה קנונית בשדה האמנות הישראלי

  • רבדים סמויים מעין: על נשים בתלמוד

    ״ב׳רוחות וצללים׳ ישנו ייצוג מחודש לדמויות הנשיות בתלמוד שנעשה על ידי אישה, אמנית, מלומדת, וניתן למצוא בה תגובה לשני ההיבטים הממדרים של הטקסט התלמודי; ההגבלה על נשים ללמוד אותו ואופיו הפטריארכלי של הטקסט״. רוני צורף על עבודתה של ג׳קלין ניקולס

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    "ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה". עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה "גוף ציור" במוזיאון ישראל

  • לקראת הדתה מתקנת

    ״הפניה אל התיאולוגיה, גם כשהיא נעשית ע״י יוצרים דתיים לגמרי, אינה ביטוי לתשובה ואישור של מערכת ערכים מקובלת, אלא דווקא אמצעי לבירור והצגת שאלות לגביה״. יונתן אמיר על אמנות דתית בישראל כמחזירה בשאלה