מסה

  • שרידים של יופי רעיל

    שרידים של יופי רעיל

    תשעה עשורים לאחר הקמת הכפר האולימפי בברלין ב-1936, הגיעה לאתר רותי הלביץ כהן. המפגש החושי עם הכפר האוטופי-צבאי המתפורר מיסגר עבורה את המקום כמוקד אסתטי ורעיל בעת ובעונה אחת. גילוי הבאנרים ההיסטוריים שהופקו לצורכי שיווק, ובהם תצלומים אידיליים מימי האולימפיאדה, היה נקודת ההזנקה לפרויקט. יעל גילעת על “הכפר האולימפי”, תערוכתה של הלביץ כהן

  • “תרבות היא צורה של התמרדות”

    “תרבות היא צורה של התמרדות”

    “נשאט היא מורדת. היא בחרה לשחק דווקא לפי חוקי משמרות-המהפכה; החיג’אב תמיד נוכח בתצלומיה. שלושת חלקי הגוף הגלויים למצלמה ולצופה – פנים, כף יד, כף רגל – חשופים בהתאם לקוד הלבוש המחייב. אותם איברים גלויים הופכים דרך הכתיבה מאלמנט של ציות לקוד הלבוש לאלמנט של סרבנות”. דורית קידר על עבודתה פורצת הדרך של האמנית האיראנית-אמריקאית שירין נשאט

  • זה יימתח קצת: החבל כפרוטוקול יחסים

    זה יימתח קצת: החבל כפרוטוקול יחסים

    “המיצב המינימליסטי של אכטנברג חורג מן המסגרת הלשונית שהוצעה לו. בשקט, דרך חוויה ולא דרך ניסוח מילולי, הוא מחלץ מן הצופה תגובה גופנית וחושית. בריחו, בחומריותו ובמיקומו בחלל – החבל, ולא הטקסט, הוא שמארגן את היחסים בין הצופה למיצב ודרכו לאמנית”. גל קוּסטוּריצה על החבל ביצירתה של שרית אכטנברג

  • מקום לשברירי

    מקום לשברירי

    “פגיעותם של הפסלים היא חלק אינטגרלי ממהותם; איכות פיסולית שהיא בגדר עמדה. זו עמדה שרואה בתלייה על בלימה סוג של מבנה: החלטה הנדסית שמצריכה מיומנות, אחריות ולפני הכל – אמון״. טל גפני על עבודותיו של משה רואס בתערוכה “כפתור ופרח”, מוזיאון חיפה לאמנות

  • התיאטרון האפל של בקט וקראוואג’ו

    התיאטרון האפל של בקט וקראוואג’ו

    “בקט יישם גם ב’מחכים לגודו’ את תפיסת התאורה שלו, היוצרת הפרדה של השחקן מסביבתו הטבעית והמסורתית. השומקום במחזה הוא מוטיב מרכזי, המייצג את האדם כבודד ומנוכר לעולם, בדומה למעטפת השחור הטנבריסטית של קראוואג’ו, אך בניגוד לתפיסתו של הצייר, שהעמיד את האדם במרכז יצירותיו והשתמש בשחור כדי להבליט זאת”. על השפעתו של קראוואג’ו על מחזותיו של בקט בעקבות “מחכים לגודו”, המוצג בתיאטרון החאן

  • להטוטן הגילוי והכיסוי

    להטוטן הגילוי והכיסוי

    “קריספל מלהטט בין טכניקות שונות ומבצע ניסויים בחומרים ובאופני ביצוע, בוחן שוב ושוב כיוונים חדשים ובתוך כך חוזר אל מוטיבים שכבר טיפל בהם. ציורו מהדהד מגמות עולמיות בציור של המאה ה-21 ונבדל במובהק ממסורות מקומיות של ציור ישראלי”. דליה מנור על גוף העבודה של יוסף קריספל

  • לאן עפה הרוח כשהמדפים מתרוקנים?

    לאן עפה הרוח כשהמדפים מתרוקנים?

    “הספרייה הלאומית משמשת כאן כמטפורה לגוף המתרוקן מרוח ומתמלא בה, מוסד המגלם את הידיעה הפנימית שאחריה האמנית תרה. לפי הילמן, ‘עשיית נפש’ מתרחשת דרך העמקה בדימויים, ובמובן זה, המעבר למשכן החדש הוא תהליך של פרידה ושינוי זהות, המאפשר לספריות הפנימיות שלנו להתגלות מחדש”. ג’וי ברנרד על תערוכתה של הדסה גולדויכט, ועל ספר האמנית הנלווה לה

  • ידיים

    ידיים

    “כשאני מתבוננת ברגע הזה עכשיו יש לי רצון לשחזר את המרחב האפור חסר הדימוי. יש בי סקרנות להתבונן בעקבות שהטיל האור, להתבונן בצל הידיים על משטח הזכוכית, בסטיות ההדפסה של המכונה. להתבונן בדף שממנו נגזרה היד. הדף שנושא את ההעדר שלה”. אמנות במצבי קיצון: מרב שין בן אלון במסה יומנית שנכתבה בפריז בזמן סבב המלחמה הראשון עם איראן

  • מה אקח איתי למקלט?

    מה אקח איתי למקלט?

    “בתקופה זו, שבה תהליך המיקלוּט כבר הפך לעובדה קיימת ומתרחבת בחברה, ראוי לשוב ולשאול ביתר שאת לא רק כיצד אנו מגינים על החיים, אלא על איזה סוג של חיים אנו מבקשים להגן?” אלעד ירון על המקלט כמרחב לשימור, סינון והבעת עמדה תרבותית

  • תיאולוגיה והיסטוריוגרפיה בתערוכה “דעת נחש הקדמוני” של אסי משולם

    תיאולוגיה והיסטוריוגרפיה בתערוכה “דעת נחש הקדמוני” של אסי משולם

    “הקושי בפענוח טקסט הקיר ממשיך את הקושי לפענח את הטקסט “דעת נחש הקדמוני”, שבו משבץ משולם ראשי תיבות ללא מקרא מבאר הפוגמים ברצף הקריאה וביכולת להבינו, בניגוד ל”רועכם” המציג רצף סיפורי קל לפענוח (גם אם קשה תוכנית). הקושי בפענוח טקסט הקיר מותיר את המיזם התיאולוגי של משולם לא ממומש. הוא לא מציע פתרון או מתכון לחיים שלמים, קלים וטובים יותר אלא (לדבריו) מרחב להרהור ומחשבה”. מיקה בכר על תערוכתו של אסי משולם במשכן לאמנות עין חרוד

  • זירות

    זירות

    ״תורג׳מן היא חלק מתנועה שבה ציור הנוף הישראלי, אותו ציור המקושר כל כך עם אמני היישוב ותפיסתם האוריינטליסטית שהשליכה את ‘השם’ על ‘הכאן’, ועם ציירי אופקים חדשים ושאיפתם לראות מעבר לנוף אל האוניברסלי ו’השם’, התעגל והתגלגל מטה, והפך, באמנות הישראלית העכשווית, לנוף שטוח, פרוש – לנוף ממבט על״. קרן גולדברג על תערוכתה של ליהי תורג׳מן

  • על לוגיקת העקיפה והדלדול המוסדי

    על לוגיקת העקיפה והדלדול המוסדי

    “במקום להשקיע בבניית דור חדש של אוצרים, מנהלי מוסדות וחוקרים מתוך הציבורים המודרים – תהליך שלוקח שנים ואף עשורים – השלטון מבקש ליצור קיצורי דרך באמצעות מינויים ופרסים. כך הדמוקרטיה מתחלפת בשאיפה לשליטה, והתיקון המוסדי מתחלף בעקיפה”. דוד שפרבר על ביטול פרסי היצירה

  • מיני־מניפסט: אמנות וכסף

    מיני־מניפסט: אמנות וכסף

    “הטענה שאנו שמים את הכסף במרכז עשויה להישמע לחלק מאיתנו פרדוקסלית. הרי כל כך הרבה שנים עולם האמנות נמנע מלהזכיר את הכסף. זה קצת כמו הלורד וולדמורט מספרי הארי פוטר, הרשע האולטימטיבי שנקרא על ידי רוב הדמויות ‘זה שאין לומר את שמו’. הגיבורים הראשיים בספר מבינים שככל שהסביבה שלהם לא מוכנה לדבר עליו בשמו, כך היא הופכת אותו לפטיש, לאובססיה שרק נותנת לו עוד ועוד כוח”. אחרית דבר לסדרת המאמרים של אלעד ירון

  • בציור של ליהי תורג׳מן אלוהים לא נותר אילם

    בציור של ליהי תורג׳מן אלוהים לא נותר אילם

    ״הרבה דיונים בקשר בין אמנות לפוליטיקה חותרים להכרעה. על היוצר והיצירה לבחור צד ולהביע עמדה. הציור הזה אינו יכול לבחור צד בצורה כזו, ולא כי הוא ניטראלי, אלא כי הוא עוסק בדיוק באובדן היכולת לראות, להבין ולגבש עמדה ביחס לאמת מידה ברורה״. יונתן אמיר על תערוכתה של ליהי תורג׳מן במוזיאון בת-ים

  • הרוח שלא נראית: ציוריו של בשיר אבו רביע

    הרוח שלא נראית: ציוריו של בשיר אבו רביע

    לציור יש גם קול. זו אינה מטאפורה בלבד – זוהי איכות פיזית כמעט. המכחול נוגע בבד לא רק כי הוא מצייר, אלא כי הוא משמיע. הפעולה הגופנית של הרישום – הלחיצה, השחרור, השריטה – מתפקדת כמו מקצב. הציור הופך כך למעשה של הקשבה: לא רק למראות, אלא לפעימה. זו אמנות שמתפקדת כמו מוזיקה של שבר – לא מלודיה, אלא ניגון של סדק. רים ע’נאיים על התערוכה “צל צבעוני” של בשיר אבו-רביע

  • חתול בעל שלוש רגליים ותשע נשמות

    חתול בעל שלוש רגליים ותשע נשמות

    “הביאנלה ה־18 באיסטנבול חפה מכל פסטיבליזם, שבו נהוג להאשים ביאנלות בהיותן זמניות וקרנבליות. היא לא פורעת את הסדר ואינה מאפשרת נוכחות של שיחים אלטרנטיביים כפי שעשתה בשנים קודמות. במקום זאת, כחלופה, היא מציעה דרכים חדשות לחשוב על מוסד הביאנלה”. שלי ליבוביץ קלאורה על ביאנלת איסטנבול 2025

  • מלאכת ייבוש הספרים

    מלאכת ייבוש הספרים

    קריאה בעבודתה של חניתה אילן מהשנים האחרונות (2022–2025), על פעולות של הצפה, ייבוש, שריפה ומחיקה אל מול אוטופיות שעולות על גדותיהן

  • הבוטגה של הגרשונים

    הבוטגה של הגרשונים

    “ראיתי כאן הזדמנות לשוב ולהשתעשע בתחביב שפיתחתי בשנים האחרונות של איחוי משפחות שבורות באמצעות עסק משפחתי. זהו ניסוי בהמרת אמנות במלאכה, יצירות בתוצרים ואינדיבידואל בעסק משפחתי”. נורית דוד על עבודותיו של אורי גרשוני

  • אין כסף באמנות: פרק 6

    אין כסף באמנות: פרק 6

    קשה עד בלתי אפשרי לצייר תמונה בהירה של כלכלת עולם האמנות. וככל שנעמיק, נגלה שרב הנסתר על הגלוי. “אמנות וכסף בישראל” היא סדרת מאמרים חדשה שתסקור בכל פרק פן שונה של ההקשרים המגוונים בין כסף לאמנות בארץ. שהרי ללא נתונים רחבים על התחום, אנו בעצם מנווטים ללא מצפן. הפרק השישי סוקר את הקשרים של אנשי שדה האמנות לכסף או לחסרונו

  • אין כסף באמנות: פרק 5

    אין כסף באמנות: פרק 5

    קשה עד בלתי אפשרי לצייר תמונה בהירה של כלכלת עולם האמנות. וככל שנעמיק, נגלה שרב הנסתר על הגלוי. “אמנות וכסף בישראל” היא סדרת מאמרים חדשה שתסקור בכל פרק פן שונה של ההקשרים המגוונים בין כסף לאמנות בארץ. שהרי ללא נתונים רחבים על התחום, אנו בעצם מנווטים ללא מצפן. הפרק החמישי סוקר את הקשרים בין אמנות לכסף בתחום הפילנתרופיה, מראשית היישוב ועד לימינו