להיות ערב-רב

אסף תמרי מתאר את משמעויות המושג ערב רב בעבר ובהווה, ואת הקשר שלהן לפעילותו של כתב העת.

מדוע דווקא "ערב רב"? דומה כי יש משהו מפתיע בבחירה במושג הזה כשם למגזין אמנות ביקורתי. האמנם כל מה שמוצע לנו כאן אינו אלא ערב רב של חומרים, מן הגורן, מן היקב ומכל הבא ליד? העברית המודרנית הרי אימצה את הצירוף העתיק הזה כשם המורה, כדברי מילון אבן שושן, על "המון, קהל מעורב של אנשים שונים”, ובהשאלה גם על ערבוביה של חומרים נעדרי מכנה משותף. אך למונח ערב רב גם משמעות אחרת, שכרוכים בה היסטוריה ארוכת שנים וגם קיום עכשווי אחר וחיוני, בשוליים של השיח הפוליטי בין הים לנהר: בחוגים מסוימים וקיצוניים של הציבור הדתי-לאומי הביטוי מופיע באופן אחר לגמרי, כמעט הפוך, שמורה על קבוצה ספציפית, קבוצה בת זיהוי.

בשיח של חוגי השוליים האלה משמש היום המושג "ערב רב" לזיהוי קבוצות שונות בציבוריות הישראלית עם גורמים זרים אשר חדרו אל הקולקטיב היהודי (המוגדר באמצעות קשרי דם) בשחר ימיו כעם, ומתפקדים מאז ועד היום כגורם שלילי, מפר אחדות, מחטיא ומזיק. עם הגיס החמישי המטאפיזי לא מזוהה רק השמאל הרדיקלי; בתוך גדרי הערב רב מוכנסים לעתים קרובות גם התקשורת, הממשלה ופוליטיקאים מן המרכז הפוליטי, מערכת המשפט ואף בכירים בצבא. בתחולתו המקסימלית הוא עשוי לכלול אף את כלל הציבור החילוני, ולכל הפחות את הנהגתו ואת מי שנתפסים כמעצבי המדיניות ודעת הקהל בתוכו. מושג הערב רב משמש אפוא בקרב חוגים אלה כהסבר מהותי, אונטולוגי-ביולוגי, ליחס ולהבדל התרבותי-אידיאולוגי בין המרכיבים השונים של החברה היהודית.

ניקולאס פוסן - הערצת עגל הזהב, 1633-4. אוסף הגלריה הלאומית, לונדון

ניקולאס פוסן – עבודת עגל הזהב, 1633-4. אוסף הגלריה הלאומית, לונדון

כדי להבין את הרלבנטיות של מושג כזה לבמה לשיח ביקורתי, כדאי להתעכב מעט על פרטיו באמצעות העבר וההווה שלו. קל להבחין, כבר עתה, שזהו מושג המשתלב בטבעיות רבה בשיח הלאומי, המדינתי והגזעי המודרני, אבל בה במידה זהו מושג שלו היסטוריה פרטית ארוכה ומורכבת שמעצבת את השימוש העכשווי בו. חייו הם חיים פוליטיים כבר מאז ההופעה הראשונה והיחידה שלו במקרא, ברגע כינון הקהילה בשעת יציאת מצרים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. (שמ' יב לז-לח). למרות שבשלב זה הוא עדיין מופיע כקטגוריה ניטראלית, כבר כאן עולה עיקרון מכריע ביחס לערב רב – הוא תמיד מופיע כשארית שאינה מאפשרת נבדלות מלאה, כתוספת. ואולם לשם קביעת תפקודו הפוליטי העתידי נאלץ המושג להמתין לספרות חז"ל, שבה אמנם הערב רב שולי לגמרי, אך המעט מחזיק את המרובה. התלמוד הבבלי מספר על פלוני שלאחר שזכה ליחס רע מצד עשירי בבל, קבע כי הם מצאצאי הערב רב. הסירוב מנומק באופן סימפטומטולוגי: "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו". מופיע כאן חידוש כפול: לא זו בלבד שהערב רב לא נטמעו באופן מלא בגוף הלאומי ושמרו על נבדלותם, אף ניתן לזהות אותם, באמצעות סימנים מעידים, גם עתה. הווי אומר: הקטגוריה המיתית עוברת לראשונה אקטואליזציה, והבדל התנהגותי מוסבר באמצעות הבדל הזרע, שכבר בשלב זה מדיף ריחות אונטולוגיים מובהקים.

אבל התחנה החשובה ביותר בדרכו של הערב רב אל המציאות הישראלית העכשווית היא בלי כל ספק בספרות הזוהרית, החיבור הקאנוני של הקבלה מסוף המאה השלוש-עשרה. בזוהר, ובעיקר בשכבות המאוחרות שלו, הופכים לראשונה בני הערב רב לגורם מרכזי בתמונת העולם, והתפקיד שלהם במיתולוגיה היהודית ובתולדות ישראל מורחב עד בלי די. מעתה הערב רב מתואר כגורם זר שלו נוכחות מתמידה וקבועה בגוף הלאומי, נוכחות שראשיתה קודמת ליציאת מצרים ואחריתה תגיע רק בבוא הגאולה, ושנזקה מתואר במונחים קוסמיים. בזוהר אנו גם עדים לאונטולוגיזציה מוחלטת של הקטגוריה: היות ערב רב היא תכונה הנטועה באדם למן לידתו, ואין לשנותה. אף אם בני הערב רב עשויים לעתים לנהוג כישראל, טבעם האמתי תמיד עתיד להתגלות, ובהזיקם הם אינם אלא חוזרים לשורשיהם.

אבל החידוש החשוב ביותר לענייננו המופיע בכתבים אלה הוא שרטוט המאבק בין הערב רב לגוף הקדושה (הזהה לגוף הלאומי, לקולקטיב) לא רק כמאבק מתמיד, נטול סיכויי פשרה, אלא ככזה המנוסח במונחים של זיהום וטיהור. האידיאל הגאולי מתואר כאידיאל הגוף הטהור ולכן הסכנה העיקרית המגולמת בערב רב היא בעצם הערבוב. לכן גם הריפוי לגוף הוא בבירור, בהפרדה של הערב רב, שאינה אלא הוצאתם מן הכלל, ואף מחייתם. ראיית הסכנה בעצם הערבוב המפר את הזהות ניכרת בסימפטומים המאפשרים לזהות את הערב רב, שאחד המרכזיים שבהם הוא הקרבה אל החוץ, אל הגויים: זיהוי הערב רב עם נטייה לאפיקורסיות, ללימוד דרכיהן של אומות העולם ולאימוצן, ולהעדפת טובת הגויים על טובתם של ישראל.

כשהוא נושא על עצמו מטען זה – שכאן הצגתי רק אחדים ממאפייניו – המשיך הערב רב ושימש בתקופות שונות כמושג פעיל במאבקים תרבותיים ואידיאולוגיים בתוך הקולקטיב היהודי. במידה רבה השימוש העכשווי במושג הזה, בהקשר של החברה הישראלית, הוא המשך ישיר לתפקיד של הערב רב בזוהר. אך כאן גם ההבדל, המקרב אותנו לשאלה מה לערב רב ולמגזין הביקורתי שקרא עצמו על שמו: בהופעה הנוכחית של הערב רב, הוא מופיע בתוך שיחתם של חוגי שוליים בציונות הדתית, אותו זרם שאימץ לעצמו – לעתים במודע ולעתים במובלע – את השפה של המדינה ושל הלאומיות, דהיינו שפה פוליטית מערבית ומודרנית.

כאן לא אוכל להיכנס לרגע ההיסטורי המורכב של הופעה מחודשת זו של הערב רב, שקשורה באופן עמוק למשבר המתמשך שעובר על הציבור הדתי-לאומי מבית המדרש של הרב קוק ביחסו הן לציונות החילונית והן למדינה, משבר ששיאו בהתנתקות. אין ספק גם שאימוץ הדגם של הערב רב כהסבר ביחס לחלק מן הציבור הוא עודנו נחלתם של מעטים, גם אם קולניים, המזוהים עם מה שקרוי הזרם ה"אנטי ממלכתי" בציבור זה. כך או כך, ביסודו מופיע הערב רב בראש ובראשונה כמפתח פרשני לפער ההרמנויטי העומד בבסיס הופעתו: הדרישה, או מוטב ההנחה, כי יהודי אינו רק מי שנולד לאם יהודיה, היינו עונה על הקריטריונים המוסכמים להשתייכות ללאום, אלא גם מי שמתנהג כיהודי. התואם בין המהות לסימפטום, בין הפנים לחוץ. זהו המתח היסודי המזין את העיסוק העכשווי בערב רב.

גם בשיח העכשווי האיום שמציב הערב רב הוא קודם כל בעירוב הכרוך בו, ולכן הוא קשור בקטגוריות של טוהר ואחידות. הערב רב נתפס כמי שמכניס את החוץ אל הפנים, ובכך מאיים על הפנים בהשתלטות של החוץ עליו, בעיקר נוכח העובדה שהמאפיין העיקרי שלו הוא היותו בחינת ביניים, השייכת במידה כמעט שווה אל הפנים ואל החוץ: "יהודים על פי ההלכה, נולדו לאמא יהודיה והם נראים כיהודים לכל דבר, רק שהשורש הרוחני שלהם הוא שורש רע", כמאמר אחד הדוברים. מכאן שהעיקרון הפוליטי המארגן שלו אינו תיקון: פיקוח, משמוע ונורמליזציה, אלא בירור: זיהוי והוצאה מן הכלל. הערב רב נתפס כמחלה שאם לא תטופל תביא למות הגוף, מוות שאינו אלא הפיכתו לגוף אחר, אובדן הקוהרנטיות הפנימית שלו, ההומוגניות שלו.

טענתי קודם כי ההופעה העכשווית של הערב רב בשיח נטועה בעולם הפוליטי המודרני בה במידה שהיא ממשיכה מסורות "פנימיות". ואכן, אם מקבלים טענה זו, הדיון בערב רב נקשר באופן טבעי למדי הן לשאלות של ריבונות והן לשיח הגזע. ראשית, לפנינו מהלך מובהק של שרטוט הגוף הלאומי באמצעות אקט של הוצאה מן הכלל, שבו "עצם ההגדרה והבירור בין הכוחות המעטים הרעים השולטים בעם ישראל ומדרדרים אותו למטה, לבין עם ישראל הקדושים והטהורים בפנימיותם, עצם הבירור הזה זוהי המטרה עצמה", שתביא לטיהור הגוף. בהקשר העכשווי היא כרוכה בעיקר בשיח של הסתגרות והתכנסות פנימה – הגמוניזציה של המרחב הפוליטי על ידי צמצומו.

אך כאמור גם בשיח הגזענות קשור מושג הערב באופן הדוק, וכאן כדאי להסתייע בהבחנתו של מישל פוקו, שאפיין את המעבר משיח מלחמת הגזעים אל שיח הגזענות כמעבר מהתגוננות מפני החברה להגנה על החברה, ולכן כמעבר אל מחשבה ריבונית-שלטונית. כעת מדובר בגזע עליון שיש להגן עליו מפני גזע נחות ומזהם, שהפרוייקט המרכזי שלו הוא השחתה מבפנים. לכן זהו שיח הישרדותי של שימור הגוף הלאומי, שהפרקטיקה העיקרית שלו היא טיהור. אחד המאפיינים המרתקים של שיח זה לפי פוקו הוא שבמסגרתו "הגזע האחר אינו בבסיסו הגזע שהגיע ממקום אחר … אלא זהו גזע שמסתנן אל הגוף החברתי באופן תמידי וללא הרף, או, מוטב, נוצר מחדש ללא הפסק בתוך ובאמצעות הרקמה החברתית", ממש כמו הערב רב. בכך מורה מושג הערב רב על הפוטנציאל התמידי הטמון בהיגיון הגזעי לממש עצמו במסגרת אקט ההוצאה מן הכלל פנימה אל תוך הגוף הפוליטי: החברה הפונה נגד עצמה, באקט מתמיד של טיהור, שהופך סיבת עצמו.

"אולי יש בכאן משום קריאה להישמר מפני אמנות מתבדלת, מפני ערב רב שתחת תנועת הערבוב מסתגר בעצמו ונבדל גם מבלי שמי ינסה להבדילו". דמיאן הירסט לצד עבודתו "עגל הזהב". צילום: Prudence Cumming/PA Wire

"אולי יש בכאן משום קריאה להישמר מפני אמנות מתבדלת, מפני ערב רב שתחת תנועת הערבוב מסתגר בעצמו ונבדל גם מבלי שמי ינסה להבדילו". דמיאן הירסט לצד עבודתו "עגל הזהב". צילום: Prudence Cumming/PA Wire

כיצד אם כן ניתן לחמוק מן התנועה הגלומה בערב רב, זו העתידה תמיד למצוא את ההבדל כדי להעלים אותו, "לבררו" בלשון הזוהר? מהי התשובה למה שהפילוסוף ז'אן-לוק ננסי כינה "שיר ההלל הפשטני לטוהר"? הפיתרון שמציעים לנו עורכי האתר בבחירת השם הוא פיתרון פשוט כשם שהוא מעניין: להיות ערב רב. זהו היפוך מורכב, כי הוא דורש לשמר מן הערב רב המקורי בראש ובראשונה את התנועה הגלומה בו – את המחווה של הערבוב, של המפגשים בין חוץ לפנים. הערב רב שהעסיק אותנו עד כה מגלם הרי את החרדה העצומה ששיח הטוהר והאחדות מעורר למול הערבוב הזה. הערב רב כאיום הוא המזמן והמאפשר של האקט הריבוני המבחין אויב מידיד, היינו של האקט המבקש להפריד את המעורבבים. ככזה, יטען ננסי, הוא מציית לחוק הקובע כי "לא יהיה כלום אם יהיה משהו טהור ומושלם," שכן "שום דבר אינו קיים ב'טהרתו' מבלי לגעת באחר". הזהה מעולם לא היה טהור, ולכן טיהורו הוא ביטולו. אפשר להציע, כי המפתח להתחמקות מן הרדוקציה לזהות – מן ההוצאה מן הכלל של הזהה שזוהה כאחר – טמון בהכרה שהזהות מתקיימת מבלי להפוך לכוח של הרס רק כשהפיכת הזהה לאחר אינה עוד איום אלא הכרח; שעה שהערב רב יהפוך תנאי האפשרות לאחדות או ייחודיות ולא מכשלתן; כאשר במקום לעורר חרדה, הערב רב יהיה כאנחת רווחה.

***
להיות ערב רב. במדרש המאוחר, בימי הביניים, נוסף לתיאור הערב רב מוטיב חשוב שלא הזכרתי עד עתה: הם מואשמים בחטא העגל. אחד ממעשי האמנות המפורסמים של המקרא, ואחד הרגעים הפרדיגמאטיים של הזיהוי בין אמנות לחטא, אך גם בין אמנות לקדושה, מזוהה עם הערב רב. לאור ההצעה להפוך ערב רב, הפיתוי גדול להתהדר במעשה עגל זה, להופכו ממופת של שלילה למופת של חיוב, כמעט בהתרסה, ואולי גם לכך סיבות ראויות. אך אפשר שזהו גם רגע של אזהרה, שכן במדרשי הזוהר אנו שומעים שפיסול העגל היה דרכו של אהרן למנוע מן הערב רב לקחת חלק במעמד הר סיני. לפי הזוהר אהרן חשש שמא יטמעו הערב רב בעם ויזכו למעמד שווה, ולכן הפרישם באמצעות פיסול העגל כתחליף, כהסחת דעת פתיינית. ואולי יש בכאן משום קריאה להישמר מפני אמנות מתבדלת, מפני ערב רב שתחת תנועת הערבוב מסתגר בעצמו ונבדל גם מבלי שמי ינסה להבדילו.

גרסא אקדמית ומורחבת של המאמר "ערב רב" פורסמה בכתב העת הלקסיקלי למחשבה פוליטית מפתח.

12 תגובות על להיות ערב-רב

    רשימה מרתקת ומחכימה. תודה.
    שבע שנים אחרי שננסי מפרסם את המאמר החשוב על הערב-רב שאתה כותב עליו באפילוג של דבריך, מצליחים מייקל הארט וטוני נגרי לתת פשר נוסף, מעניין ומכיוון אחר לגמרי למושג "ערב-רב". הם מכנים אותו multitude (הם מוציאים את המושג מהמקרא) ולדבריהם זהו מעמד הפועלים החדש, הגלובלי. הוא מורכב מאנשים סינגולריים שכל אחד מהם תורם לקהילה הגלובלית מפרי עמלו הרוחני, ללא בקשה לתמורה או לרווח. המון זה לא ניתן להאחדה כלשהי או לשליטה היקפית. רק למניפולציה מקומית. אין לו אג'נדה אחת, אומה אחת, מניע אחד. תוצריו המגוונים, שרובם מתממשים ברשת באתרים שיתופיים, הוא הדמוקרטיה הטהורה בפעולה. אם יש תקווה ומוצא לתחלואי ההיפר-קפיטליזם הנוכחי הם מצויים שם, בהמון הגלובלי הזה, בקרב הערב-רב.

    אסף יקירינו, רשימה מעולה ומשרטט במדיוק היגיון פנימי עמוק של כל כך הרבה תגובות רשת והתבטאויות הנסחפות אל השבטיות המסתגרת.

    בסיפא, אני חייב לפקפק (לא שטענת את זה, אבל זה יכול להשתמע מהטקסט) האם אקט מתריס, או אפילו פרפורמטיבי או מנכיח של היות ערב-רב הוא פיתרון חכם. או שמא עדיף לעשות דווקא נטורליזציה של העירבוב. לחיות את חיינו.

    אני חושבת שהערב רב עושה שימוש אינפלציוני במונח "גזענות". ב"ישראל" מתנהלת הוויה חולנית, ששום מדינה בעולם, חברה או לא חברה ב"אחוות העמים", לא היתה מאמצת – זוהי התאבדות לאומית בכל התחומים, וזה, לאחר אלפיים שנות שואה, גירושים, עלילות דם וסתם מעשי טבח המוניים לתיאבון. ותמיד, תמיד, תמיד, היה הערב רב שותף. הם היו הקאפו'ס, הם היו המומרים שהלשינו לממשלים נוצריים. היום הערב רב עונה בדיוק על המאפיינים שמציין הזוהר – מתחברים אל הגויים כדי להכות ביהודים, נשמת ערב רב יש גם לכל הרבנים ה"ממלכתיים" (כן, אני נמנית על השוליים הקיצוניים, אך, מה לעשות, אחרוני השפויים בעם) המקשקשים על מלחמת מצווה, בכל פעם ש"ישראל" נאלצת לחזור לאתרים מהם נסוגה, שאם לא כן, תושמד מיד, ושוב ושוב עומד לרשותה בשר התותחים ה"ממלכתי". בעיני הרבנים האלה רוצחים! רוצחי ישראל. כשברק שולח את חיילי צה"ל להוציא מביתה יולדת, שבועיים לאחר ניתוח קיסרי, עם התינוקת בת השבועיים ואת בעלה הנכה ושאר הילדים באישון לילה, כדי להחריב את הבית שהם בנו בארץ ישראל בעשר אצבעותיהם מאבני המקום, אז הוא וחייליו גרועים מן הנאצים, זהו ערב-רב מזרע ישראל.
    ככל המלים הגבוהות שלכם, מין קליקה אליטיסטית, פילוסופית "טהורה", עד שזה מגיע להגדרתכם המדוייקת – ערב רב – ממש מגעילות. מי שקורא את הבלה, בלה, בלה שלכם, יחשוש להגיב, יחשוב שהוא ניצב לפני משהו כמו תורת-משה-אמת, להבדיל ששה מליוני הבדלות.
    אאתם מובילים את העם היהודי להשמדה, אתם כופרים בזכותו של העם היהודי, למה שנחשב לזכותם הטבעית של על עמי בלוף "אחוות העמים" – למדינה משלו, כזה שתבטיח כי – לעולם לא עוד.
    צה"ל, צבא פושעי המלחמה וממשלת הדמים והזדון שלפקודותיה הוא סר – קיימו קורסים גזעניים למהדרין (על פי הגדרת ה"גזענות" שלכם) לשנאה ארכי-נאצית ליהודים הטובים מכולם, מוסרי נפשם למען העם, התורה והארץ. רק בעיה אחת יש אתם – הם "ממלכתיים", אשר על כן, זממה של המדינה הציונאצית יעלה בידיה. הארץ תחרב והעם יושמד. גם אתם! "אחוות העמים" לא תעזור לכם. אז, רדו מאולימפוס האינטלקט המזוייף, והסתכלו לחיים בעינים. הסתכלו לאמת, לצדק, למוסר, לשפיות, למצפון שלכם, בעינים. הרי אתם יודעים שכל ההתפתלויות שלכם באות כדי להצדיק את הריחוף שלכם בעולם שלא קיים ולעולם לא יתקיים, ב"ה.

    גברת אייזנמן נכבדה,
    אפשר שהאמת כולה נמצאת באמתחתך הצדקת, ואני המחבר וכל קהל הקוראים איננו אלא ריקים פוחזים המתהדרים באולימפוס לא לנו. מילא, על כך לא נתווכח. רק אפנה את תשומת לבך לעניין פשוט הכרוך בשימוש בערב רב, שידך על ההדק שלו קלה עד מאד. הוא אף פעם אינו נפסק – תמיד ימצא ערב רב חדש. אין הדברים, גבירתי החסודה, בחינת "פילוסופיה טהורה", שכן משמעם אחד – גם את, גברת אייזנמן, ערב רב. ולא על דעתי הדברים נאמרים, אלא על דעתו של אחד מן המכובדים ברבני העדה החרדית בירושלים, הריא"ז מרגליות, שגדולי תורה העניקו הסכמותיהם לספריו, ובהם האדמו"ר ממונקאטש, ר' חיים זוננפלד ואחרים. ובכן, הלה קבע בספריו כי דווקא אותם ההולכים בעקבי הראי"ה קוק, שאם אני מבין נכון, את משתייכת אליהם, לפחות לפי חינוכך ואורחות חייך, הם גרועים שבערב רב, גרועים אפילו ממני, שכן הם מערבים קליפה בקדושה, טוב ברע. הוא אף משווה אותם לנביאי הבעל ועוד כהנה וכהנה. הכל תוכלי למצוא בספרו "אשרי האיש" וכן בספריו האחרים.
    אדגיש שוב – איני בא לומר לך דברים אלה כהאשמת נגד, כמאמר הילדים "הכל עובר אליך" וגו', אלא רק כדי לומר את מה שבעבורי הוא עיקר כאן – הסכנה שבהפיכת הבדלים בערכים, בתפיסת העולם או בהשקפה להבדלים בדם, שכן אם כן עושים – גם את תמצאי עצמך במוקדם או במאוחר מחוץ למחנה.
    שבת שלום,
    אסף

    אם כולנו ערב רב אז אל מי בדיוק אתה מדבר? אם כך המאמר שלך הוא כמו חרב פיפיות עשויה יפה אך ללא להבים.

    רק עכשו ראיתי את דבריך אלי. הצחקת אותי; אני אנטי-קוק'ית, אנטי-"ממלכתית", וכמובן, אנטי התנועה הארכי-אנטישמית, שכינתה את עצמה – "ציונות". מעולם לא חגגתי את "יום העצמאות". עיקר מלחמתי, כבר עשרות שנים, היא נגד ה"ציונות הדתית", ובעיקר, נגד "רבניה", אותם אני מגדירה כשבתאים. בהחלט, ייתכן, שזהו הערב-רב. "רבנים" שהוציאו לשמד "ציוני" מאות אלפי ילדי ישראל, תינקות שנישבו להיות בשר תותחים לדמונאציה היחידה במזרח התיכון. מה ששיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים לא הצליח להשיג במלואו, הם מתאמצים כיום להשיג – מחיקת היהדות מעל פני האדמה. אם לשם כך צריך להשמיד את העם היהודי, אז, זה מה שייעשה. חד וחלק. במסגרת מלחמת החרמה שמנהל הציונאציזם בעם היהודי, הוא מוסר את שארית ארץ ישראל, לידי השודדים והרוצחים, שמחזיקים כבר עתה בחלק הארי של ארצנו.
    בענין הפיכת ערכים – זה מזכיר לי – את לא יכולה לפסול את מי שלא חושב כמוך. ובכן, ההבדל בין מי שלא חושב כמוני לביני הוא – בני הפלוגתא שלי, אינם מסתפקים בלחשוב אחרת – הם מיישמים בכח את חשיבתם האחרת, ומבצעים כאן, בארצנו, את המדיניות הנאצית, את מדיניות היודנריין. אין כאן ויכוחים אקדמיים, או חילוקי דעות, בלבד, יש פה ביצוע פשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, ואלה, לא מצידי. עדיין לא הרסנו כמה וכמה קבוצים, שחבריהם, חלאת המין האנושי, שהתנדבו, במסגרת "הצלת הדמוקרטיה" לגרש רבבת יהודים, גברים, נשים, טף, עוללים ויונקים ואף עוברים במעי אמותיהם, מבתיהם ומארצם היחידה, והרסו את חייהם.
    לא נשכח ולא נסלח. וחשוב יותר – הקב"ה לא ישכח ולא יסלח! אמן!

    אפודי נכבד,
    את המטאפורה לא הבנתי. גם פיפיות וגם היעדר להבים?
    לא כולנו ערב רב – ננסי מבחין יפה בין המולטי-קולטי, שבו כולם ערב רב, ז"א כולנו שונים וכולנו שווים, ואיזו חגיגה של הבדלים מחוקים, לערב רב כפולש תמיד, כמי שכרוכה בהופעה שלו, בערבוב שהוא מביא עמו, תחושה של סכנה. לכן פוטנציאל להיות ערב רב יש לרבים, והוא מתממש (תמיד) בתוך ההקשרים התרבותיים השונים.

    אתה ודאי יודע שערב רב נקרא גם אספסוף, האם אתה עושה אבחנה ביניהם?

    הזיהוי של הערב רב עם האספסוף של יציאת מצרים הוא חלק מן המאמץ המדרשי לפטור את ישראל מכל אשמה להתנהגות המבישה במדבר. כך לא רק חטא העגל, אלא גם הקיטורים הבלתי פוסקים וכפיות הטובה של העם מתייחסים אל הערב רב ולא אל בני ישראל. עד כמה שאני מכיר במסורת, ובכלל זה היום, אין אבחנות משמעותיות בין שני המושגים (בהקשר הזה). אם יש – אשמח כמובן להכיר…

    החילוניות איננה הערב רב. ועם ישראל יחזור להיות עם אחד בדיוק כמו שהעם חזר לארצו וקיבל ריבונות בו.

    ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם. (ירמיה לב' לט')

    הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם. (מלאכי ג' כג-כד')

    ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא (יהיו) עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. (יחזקאל לז' כב')

    היי אסי יקירי וקרובי
    מה שמחתי לעיין במאמרך העמוק והמעניין אודות " ערב רב " שהגעתי אליו בחפשי פרטים אודות קבוצת המפעל בירושלים
    כנראה שאין זה מקרה . מאחלת לך חג שמח וקצת העור החמץ.

    להתמאייל
    מיכל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.