המדבר הוא שדה קרח סיבירי – לזכרו של בוריס לקר

נודע לי הערב (מוצ”ש) שהצייר בוריס לקר הלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 78. הכרתי את לקר בשנת 2004, במסגרת הכנת כתבה על אמנים שעלו מברה”מ לשעבר שפורסמה בעיתון “כל העיר”, ומאז נשארנו מיודדים. הוא הגיע לישראל מקייב שבאוקראינה בשנת 1990. במשך שנות חייו בארץ הציג תערוכות של אמנים שונים בסלון ביתו בשכונת גילה בירושלים, השתתף בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, בנה קהילת אמנות פעילה ובשנים האחרונות חבר לאמני גלריה אגריפס 12. עבורי, פעילותה של קהילת אמנות זו, דוברת רוסית ברובה, הייתה גילוי נעים, זר ומרתק, אולם ההפתעה הגדולה שזימנה לי ההיכרות עם לקר לא הייתה פעילותו החברתית אלא ציוריו, ובמיוחד סדרת ציורי נוף גדולים בצבעי מים שיצר בתחילת העשור. זו סדרת מופת בעיני. אני עדיין זוכר את התדהמה שחשתי כשהבדים הגדולים נשלפו מן הארון בחדר המגורים הקטן, ואני לא חושב שנתקלתי פנים אל פנים באמנות שמכילה את מאבקי ההגירה באופן ציורי ופיוטי כל-כך, רך דיבור ומאיר ובו בזמן טעון ומסמא, נאיבי ופסימי בעת ובעונה אחת, ממש כמו לקר עצמו.

בוריס לקר - הר המנוחות. צבעי מים על בד

מבטו  של לקר נע בציורים אלו בין שני ניגודים – בין המבט המוקסם, השיכור, של צייר שנחת במקום חדש ומופלא, ובין מבטו הזר של המהגר שלעולם יחוש כאילו הוא נוגע בדברים מבעד לכפפות. זהו ציור מרתק משום שהוא מבוסס על התבוננות אך אינו מתאר את המראה בו מתבונן הצייר. הוא (הציור) עומד בתווך שבין לבין, ומתאר את הפן הנפשי של תהליך ההתבוננות, ההכרה, הזיכרון והידע. הציור של לקר מכיל קונפליקט גדול. הוא תוצר של מאבק בין הרומנטיקן שמאמין בכוחו של הציור לתאר מציאות, למפוכח, שיודע כי מדובר בציור שמתאר את הרוח ולא את האור. לקר התבונן חזק חזק. הוא צמצם את העיניים ומיקד את המבט, ניסה נואשות לאחוז את המציאות הפרושה לפניו, גם אם ידע שיכשל פעם אחר פעם, גם אם ידע כי לעולם ישאב, כדברי הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, אל “עומק מטאפיזי הנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים”.

הציורים צוירו בצבעי מים על גבי בדים גדולים (2-3 מטר). מזג האוויר החם בישראל, שאינו מאפשר עבודת שטח ממושכת עם צבעי מים, אילץ את הצייר להכין סקיצות בחוץ, ולצייר את הציור הגדול בביתו, מן הזיכרון. זהו אילוץ טכני שרק מדגיש את מרכזיות המרחק בציורים. מרחק גשמי שיוצר דימויים מעורפלים בצבעוניות מונו-כרומטית מאופקת, ומרחק נפשי, שמערבב בין זיכרונות קרובים ורחוקים, בין מראה עיניים בלתי אמצעי ובין ידיעה מוקדמת. ציוריו של לקר הופכים את חוף אשקלון לתמהיל של חוף ים, שדה קרח סיבירי וקו אופק פנטסטי. הר-המנוחות שבו יטמן מחר בצהריים, הופך בציור לזירת תעתועים.