אמנות כדמיון אזרחי

את התערוכה “תצלומים שלא צולמו” שאצרה אריאלה אזולאי בגלריה "זוכרות", ניתן לנתח דרך פריזמות שונות, ובעיקר דרך שאלות על תיעוד, היסטוריה ופעולה פוליטית. אך במקביל לשאלות שהיא מעלה, “תצלומים שלא צולמו” היא קודם כל דוגמא לחשיבה אוצרתית רדיקלית שמרחיבה את גבולות השיח האמנותי ונדירה כל כך בשדה האמנות המקומי. אזואלי מציבה אלטרנטיבה לא רק לשיח […]

את התערוכה “תצלומים שלא צולמו” שאצרה אריאלה אזולאי בגלריה "זוכרות", ניתן לנתח דרך פריזמות שונות, ובעיקר דרך שאלות על תיעוד, היסטוריה ופעולה פוליטית. אך במקביל לשאלות שהיא מעלה, “תצלומים שלא צולמו” היא קודם כל דוגמא לחשיבה אוצרתית רדיקלית שמרחיבה את גבולות השיח האמנותי ונדירה כל כך בשדה האמנות המקומי. אזואלי מציבה אלטרנטיבה לא רק לשיח המרכזי בעולם האמנות ההמתמזג עם כוחות השוק ומקדש הברקות רגעיות (רצוי כאלו שהן גם אסתטיות), אלא גם לתערוכות שמבקשות להיקרא כ"פוליטיות" או "מעורבות חברתית", אך סובלות בדיוק מאותם תחלואים המאפיינים את עולם האמנות המסחרי. "תצלומים שלא צולמו" היא ביטוי לזרמים חדשים ומתחזקים בשדה האמנותי, המבקשים לגלות בתערוכה את הפונטציאל ליצירת נרטיבים ביקורתיים שהולכים מעבר לביקורת על מציאות קיימת ומציעים אפשרות לחשוב על העבר, ההווה והעתיד באופנים שונים מאלו שהשיח הפוליטי, התקשורתי ואפילו האקדמי מאפשר. לא בכדי זכתה אזולאי בפרס האוצרות של המוזיאון לאמנות מודרנית בלובליאנה, המוענק לפרוייקט בינלאומי המציג תפיסה אוצרותית חדשה וניתן לה על אוצרות התערוכה.

אפרת שלם - ‎צעיר ירה בחברתו בזמן שישנה והתאבד

אפרת שלם - ‎צעיר ירה בחברתו בזמן שישנה והתאבד (כל התצלומים: מתוך התערוכה)

גישתה של אזולאי פורצת את הגבולות, נזילים ככל שיהיו, המגידירים "תערכות אמנות", ומערערת על השאלה מה אמורה או צריכה תערוכה להציע לצופה ומהם הם האופנים שבהם היא עושה זאת. מכיוון שכך, לא היה מפתיע שבשיח הגלריה שנערך בתערוכה עלתה השאלה "אז למה תערוכה?" מיד לאחר שאזולאי וחיים דעואל לוסקי המשתתף התערוכה, תיארו את ההיבדלות ההולכת ונמשכת שלהם מעולם האמנות, עולם שמבחינתם עוסק בעיקר בדימוי החזותי והשלכתיו האסתטיות. התשובה לשאלה זו, לגישתה של אזולאי (אף על פי שלא נאמרה במפורש במהלך שיח הגלריה), היא "למה לא?" מדוע להגביל את ההגדרה "תערוכת אמנות" ולא להרחיב ולהעצים אותה כמדיום המאפשר, בשל תכונותיו הייחודיות, ליצור חלל ניסיוני לרעיונות חדשים הנובעים מהזירה האתית והפוליטית ואינם נוגעים רק לתחום האסתטי.

תצלומים שלא צולמו" ממשיך את המחקר והתערוכה הקודמת שהציגה אזולאי ב"זוכרות" – 'אלימות מכוננת 1947-1950 גנאולגיה חזותית של משטר והפיכת האסון'. שתי התערוכות מתמקדות באופן בו צילום יכול להעניק לצופה קריאה נוספת של מה שאזולאי מכנה "אסונות משטריים": אסונות שהם תוצר של המשטר אך אינם מאופיינים כאסון תחת המשטר שבמסגרתו הם מתרחשים (ראה אריאלה אזולאי, אלימות מכוננת,1947-1950, רסלינג 2009), אולם בעוד בתערוכה הקודמת הוצגו רק תצלומים קיימים שנאספו בארכיונים, בתערוכה הנוכחית מציגה אזולאי פרוייקטים של גופים לא ממשלתיים כמו "בצלם", לצד עבודות של אמנים פעילים בזירת האמנות העכשווית כדור גז, אפרת שלם ומיקי קרצמן ובועז ארד. הבדל נוסף בין התערוכות הוא שבניגוד ל"אלימות מכוננת", שהתרכזה ב"אסון המשטרי המכונן של 48", במילותיה של אזולאי , התערוכה הנוכחית עוסקת באלימות שהתקיימה ונמחקה מהמרחב הישראלי באופן רחב יותר.

בועז ארד ומיקי קרצמן - עין זייתון

בועז ארד ומיקי קרצמן - עין זייתון

בין העבודות המוצגות אפשר למצוא את הפרוייקט המתמשך של מיקי קרצמן ובועז ארד, המתעד מקומות שאירעו בהם מקרי טבח ב1948 כפי שהם נראים כיום, כאשר לצד כל צילום מצויין המקום והטבח שנעשה בו. בעבודות של דור גז (שחלקן הוצגו בתערוכת היחיד שלו "גיאורגופוליס", במוזיאון פתח תקווה) עברה של העיר לוד (אל ליד), מבצבץ בסדרת תצלומי חורבות החבויות בתוך הסדר האורבני הנוכחי. אזולאי עצמה מציגה בתערוכה שלוש סדרות של רישומים המובססים על תצלומים מתוך ארכיון הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בג'נבה. היא שחזרה את התצלומים המתארים גירוש פלסטינים מבתיהם בעזרת נייר ועיפרון, לאחר שלא קיבלה אישור להציג את התמונות עצמן. פרוייקט נוסף הוא תצלומים מבויימים של ארגון בצלם, שבאמצעותם ממחיש ומשחזר הארגון את שיטות העינויים של השב"כ. אחת מסדרות התצלומים החזקות ביותר בתערוכה היא זו של אפרת שלם, המתעדת זירות רצח של נשים בישראל. התצלומים, קטנים ומצמררים, מציגים את המקומות הריקים מאדם ולצדם משפט או שניים המתאר את המקום ואת הנרצחת.

בצלם - אחת משיטות העינויים בהן משתמשים חוקרי שב"כ. ראשו של הנחקר מכוסה והוא נקשר לכיסא נמוך, לפרק זמן ארוך

בצלם - אחת משיטות העינויים בהן משתמשים חוקרי שב"כ. ראשו של הנחקר מכוסה והוא נקשר לכיסא נמוך, לפרק זמן ארוך

השילוב בין תצלומים שצולמו במסגרת עבודת תיעוד של מוסדות אזרחיים לצד תצלומים שנוצרו תחת מטריה אמנותית, והעובדה שהאירועים המדוברים: רצח, גירוש, עינויים ואונס, אינם מוצגים בעבודות עצמן, מאלצים את הצופה לבצע קריאה מחודשת של התצלומים. הצופה נדרש להנכיח את האלימות שהתרחשה במקומות המתועדים בעזרת הפער בין התצלומים לטקסט המלווה אותם, ובכך מפעיל את מה שאזואלי מכנה "דמיון אזרחי": פעולה פוליטית הדורשת מעורבות אקטיבית ונובעת מתוך הפעולה האוצרותית. בכך מייצרת אזולאי שיח שבעודו מזמין את הצופה להתבוננות מעמיקה בעבודות, מסיט את הדיון אל מעבר לגבולות השיח האמנותי. הצופה נדרש ליצור מציאות חלופית לזו הנחשפת בתמונה, ודווקא פעולת הדימיון הזו מאפשרת לו התבוננות ביקורתית במציאות. בכך, הופכת התערוכה לחלל שבו מציאות חלופית נעשית אפשרית, ושיח שקודם לכן לא ניתן לו ביטוי באופנים אחרים, צף ועולה על פני השטח.
התשובה לשאלה "אז למה תערוכה?” הופכת לפתע ברורה הרבה יותר.

תצלומים שלא צולמו
אוצרת: אריאלה אזולאי
תצלומים: בועז ארד, בצלם, דור גז, חיים דעואל לוסקי, מיקי קרצמן, אפרת שלם וארכיונים שונים.
עיצוב דפי ארכיון: מיכאל גורדון
חלל תצוגה "זוכרות" – אבן גבירול 61/2 תל אביב-יפו (כניסה ממאנה 13)

4 תגובות על אמנות כדמיון אזרחי

    מאמר מצוין על תערוכה שנשמעת מרתקת. אפשר לציין כאן את התערוכה המצויינת גם כן של עמיקם תורן בנגא שהתקיימה בשנה שעברה. גם שם נעשה שימוש בפער שקיים בין דימוי לטקסט, אבל בוידאו וקריינות.
    עוד הערה אם אפשר לגבי הקביעה הבאה: "אזואלי מציבה אלטרנטיבה לא רק לשיח המרכזי בעולם האמנות ההמתמזג עם כוחות השוק ומקדש הברקות רגעיות (רצוי כאלו שהן גם אסתטיות), אלא גם לתערוכות…" וכו'.
    הזרם המרכזי ותערוכות חברתיות-פוליטיות בעולם זה שדה כל כך נרחב שזה די מקומם לשמוע הכרזות מהסוג הזה. זאת הכללה רחבה שנראית פשוט חסרת בסיס. התערוכה של אזולאי יכולה להיות טובה גם בלי האוונגרד הכפוי הזה…

    אכן, מתקיים במאמר פער בין קשירת הכתרים המתלהמת ("הפוטנציאל ליצירת נרטיבים ביקורתיים שהולכים מעבר לביקורת על מציאות קיימת ומציעים אפשרות לחשוב על העבר, ההווה והעתיד באופנים שונים מאלו שהשיח הפוליטי, התקשורתי ואפילו האקדמי מאפשר") לבין תיאור תוכן התערוכה עצמה שנשמע שגרתי למדי – לא רע לכשעצמו, סתם לא פורץ גבולות. מה כל-כך רדיקלי וחדש בדמיון מודרך? ובמה שונה "שיח שבעודו מזמין את הצופה להתבוננות מעמיקה בעבודות, מסיט את הדיון אל מעבר לגבולות השיח האמנותי" מכל תערוכה פוליטית שמגייסת את העבודות למטרה של שינוי או פעולה?

    פרשת הצילומים של החיילת עדן אברג'יל וההד שיצרה (כתוצאה של פעולה של בלוגרים שהפעילו דמיון אזרחי בזיהוי הבנאליות של הרוע שזעקה לא רק מהצילומים המפלילים אלא מהקונטקסט בשלמותו) מגמדת עוד יותר את מימדי התערוכה המתוארת לעיל, ודורשת מהכותבת מאמץ רב יותר בכדי להסביר לנו מה בדיוק כל-כך משמעותי ושונה בתערוכה הנ"ל, כי "להנכיח את האלימות שהתרחשה במקומות המתועדים בעזרת הפער בין התצלומים לטקסט המלווה אותם" כולנו עושים שנים על שנים מול עיתונות יומית ש-'חוסכת' מאיתנו זוועות שונות רק כדי לתאר אותן בגראפיות פורנוגרפית

    משום מה עולה לי הרגשה של הונאה מהתערוכה לפחות כפי שהיא מתוארת כאן. לכאורה דורשים מאתנו לראות משהו שאינו מתקיים בתצלום קצת מזכיר את המערכון של הגשש "פה היה עץ ואני הייתי מאחורי העץ" . כאשר לאמתו של דבר מתקיים כאן מסחור של מעשה של האלימות שהייתה בהסוואה של תערוכה ביקורתית ופוליטית. לא נראה לי שיש מחויבות לצלם את המקומות שהתרחשו בהם האסונות כדי לדבר עליהם. היה יותר מעניין לייצר תמונות שעוסקות בנושאים הללו באופן אחר ולא "לאלץ" אותנו לראות בהן משהו שאינינו שם. בעצם השיחה היא על הפער בין טקסט או רעיון לבין המציאות או תמונה. הרי זה ברור שקיים הפער אך אין כאן ניסיון אמיתי להתמודד איתו. עושה רושם שהומצא פתרון קל לכך. אין מקום בארץ ובעולם שלא היה בו מעשה אלימות או מלחמה והרג. כאילו בכך שמצלמים את המקומות שבהם הדברים התרחשו התצלומים אכן מצליחים להעביר את ההרגשה הרצויה. שוב אין הכרח לצלם במקומות עצמם והאתגר מעניין יותר להמחיש שהעבר האלים או הקשה הזה מתקיים בכל מקום. העבר הוא כמו רוח רפאים שלא ניתן לראות אותו אלא רק לחשוב אותו או לזכור אותו. וכיוון שאני מכיר את הספור על בגדי המלך החדשים והנמשל והנ=משל ידועים לכול אין חדש תחת השמש ובסופו של דבר הקונפורמיזם מצוי גם בסוג עבודות כאילו.

    אני מקווה שאני לא גורם מבוכה בקרב מזילי הדמעה על כיבושה של לוד, כפי שכונתה "אל ליד", אבל כמדומני שבמשנה, כבר לפני אלפיים שנה ויותר, מופיעה לוד. הנה במסכת ראש השנה, בפרק א', משנה ו:

    מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא:

    יו, פדיחה. מה לא גרו שם פלסטינים? לא קראו לה כבר אז אל ליד? אז לא משנה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.