הקוו העדין בין דמיון וזיכרון

בעודו משוטט הבחין סקיילר פיין (Skylar Fein) בכתובת קטנה על אחד הבניינים בניו אורלינס, עיר מגוריו: "בבניין זה פעל המועדון “The Upstairs Lounge” . שריפה שפרצה במקום ב-24 ביוני 1973, גבתה את חייהם של 32 בני אדם". הוא חקר וגילה שבמקום פעל מועדון גייז, ושהחקירה שפתחה המשטרה בחשד שמדובר בהצתה נסגרה לאחר חודשים ספורים בלבד […]

בעודו משוטט הבחין סקיילר פיין (Skylar Fein) בכתובת קטנה על אחד הבניינים בניו אורלינס, עיר מגוריו: "בבניין זה פעל המועדון “The Upstairs Lounge” . שריפה שפרצה במקום ב-24 ביוני 1973, גבתה את חייהם של 32 בני אדם". הוא חקר וגילה שבמקום פעל מועדון גייז, ושהחקירה שפתחה המשטרה בחשד שמדובר בהצתה נסגרה לאחר חודשים ספורים בלבד עקב חוסר ראיות. במרכז וויליאמס למחקר, ספריה פרטית המשמשת כמוסד המרכזי לתעוד ושימור ההיסטוריה של ניו אורלינס, לא נמצא שום מידע אודות המועדון והשריפה. פיין החל לאסוף סיפורים מלקוחות ותיקים של המועדון, שחלקם היו בו בליל השריפה. לבסוף הובילה אותו החקירה לאדם בשם ג'וני ת'אוסנד, שכתב על הפרשה ספר שמעולם לא פורסם. החומרים הארכיונים שאסף ת'אוסנד במשך שנים, ושמעולם לא הוצגו בפומבי, משמשים בסיס לתערוכה "“Remember the Upstairs Lounge, שהוצגה לראשונה בניו אורלינס ולאחרונה בניו יורק. התערוכה נעה על הציר שבין היסטוריה ובדיה, ומטשטשת את הגבולות שבין אמנות ותצוגה ארכיונית. פיין מבקש לתקן עוול היסטורי באמצעות פעולת הנצחה וייצור אמירה על הפוליטיקה של הזיכרון.

מתוך התערוכה. כל הצילומים: נגה ברנשטיין

מתוך התערוכה. כל הצילומים: נגה ברנשטיין

רבים ידעו לספר מי עמד מאחורי ההצתה, טוען פיין בספר המלווה את התערוכה. היה זה יצאן מעורער בנפשו שנזרק מהמועדון דקות לפני השריפה. אף שהיה החשוד המרכזי של המשטרה, מעולם לא נמצאו מספיק ראיות להעמידו לדין. בין השאר נבע הדבר מכך שרבים מהעדים נמנעו מלדבר עקב שגרת עוינות והצקות חוזרות ונשנות של שוטרים כלפי האוכלוסיה ההומוסקסואלית בעיר. פיין טוען שהמשטרה מעולם לא היתה ממהרת לסגור את תיק החקירה אם היה מדובר במועדון שלקוחותיו נתפסים כנורמטיביים. למרות שההצתה לא היתה פשע שנאה במובן המקובל, התגובות לאסון הנורא מעידות על גזענות בוטה. אף גורם רשמי או נציג רשויות העיר לא הביע צער או תנחומים פומביים. הכנסייה הקתולית אסרה לערוך טקסי אשכבה לקורבנות, גם לא לקתולים מביניהם. בדמיון מצמרר לדיווחים שנשמעו לאחר הטווח בברנוער, מסופר באחד האיזכורים ברשת שכמה מהמשפחות מעולם לא אספו את גופות יקיריהם לאחר שנודע להם היכן בילו בליל השריפה. כנסייה אחת בלבד הסכימה לערוך טקס זיכרון לקורבנות כשבוע לאחר האסון. לקראת סוף הטקס הגיע למקום צוות טלוויזיה, והנוכחים הוזהרו כי אם אינם מעוניינים להיחשף עליהם לצאת דרך הכניסה האחורית. ברגע שמתואר בתערוכה כרגע מכונן עבור הקהילה הגאה בניו אורלינס, החליטו כל הנוכחים לצאת שלובי ידיים מהכניסה הקדמית. המצלמות כבר לא היו שם.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

סיפור ליל השריפה, מלווה בתצלומים ומסמכים, נפרש לאורך מסדרון צר וארוך שמהווה את הכניסה לתערוכה. הבחירה, או אולי אילוץ, להציג העתקים ולא חומרים מקוריים פוגמת באפקט הארכיוני שהינו משמעותי לנושא התערוכה. למרות זאת, החומרים החזקים וההכרח להביט מקרוב הופכים את התצוגה לאינטנסיבית וסוחפת. פיין לא היסס לכלול בתערוכה תמונות קשות לצפייה, בהן נראות גופות מותכות ושרופות דקות ספורות אחרי חילוצן מהלהבות. "כשהתחלתי לעבוד על התערוכה התחלתי לחוש עומס רגשי כבר מהעיסוק האינטנסיבי במוות", הוא מספר, "לכן החלטתי שהתערוכה לא תעסוק רק באסון, אלה תנסה להחיות את המועדון ברגעיו היפים ביותר, כמקום שהיה מפלט עבור הלקוחות, כמקום שבו יכלו לחגוג את זהותם". בעוד אימת המוות זועקת מקיר אחד, על הקיר שמולו מוצגת בניגוד חריף חגיגת החיים: לקוחות מבושמים, מלכות דראג שהופיעו במועדון, הבעלים והעובדים מחובקים זה עם זה מעבירים את התחושה שלא היה מדובר בעוד באר, אלא במקום שהיה בית ומשפחה.

מראה כללי של ההצבה

מראה כללי של ההצבה

דלת העץ בסוף המסדרון מעבירה את הצופה מהמימד ההיסטורי למימד הפנטסטי. בחלל הגדול שמעבר לדלת מושמעת  מוסיקה חזקה, ועל הקירות תלויים פוסטרים, כתובות נאון ושלטי עץ עם דימויים פופיים המבטאים עבור פיין את רוח המועדון ואת רוח התרבות ההומוסקסואלית של התקופה. בפרוייקט קודם, "The Lost Art of Henkins Adonis", הציג פיין שלטי עץ בסגנון דומה כשרידים לחנות ספרים וpeep show bar  שפעלו בניו אורלינס עד 1945. למעשה, השלטים והחנות היו יצירי כפיו ודימיונו של פיין, מחווה לכל אותם מקומות ש"בזכותם אנחנו יכולים לבלות בגיי באר ולקחת את זה כמובן מאליו", הוא אומר בראיון מ-2007. הUpstairs Lounge כולל ציטוטים של הפרוייקט הקודם – שמה של החנות המפוברקת, “Adonis Books” חוזר על עצמו כמה פעמים בחלל הגדול. בשני הפרוייקטים, על אף ההבדל בתוקף ההיסטורי, הפחת חיים בעבר תוך הקניית פרשנות אישית, והתרחקות מהצגה קונקרטית ועובדתית, מעצימים את מעמדם האיקוני של המקומות, ואת תפקודם כסמל. כך, למרות שבתערוכה זו התצוגה הפרגמנטרית אינה מתחברת לכדי חלל מגובש, אוסף האובייקטים מדגים את האפשרות לספר סיפור היסטורי תוך נטילת החופש להצליב עובדות ויצירי דימיון.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

שחקן הקולנוע ברט ריינולדס והשחיין האולימפי מארק ספיץ הם שניים מכמה עשרות גברים מסוקסים התלויים על קירות החלל. פוסטרים שלהם עיטרו גם את קירות הUpstairs Lounge, כפי שניתן להבחין בכמה מתצלומי המועדון. "בחירה בגברים סטרייטים כגיבורי תרבות קשורה בהסתרה וחשיפה מרומזת של הזהות ההומואית שאיפיינה את התקופה," מסביר פיין, "הם נמנעו מלתלות על הקירות תמונות של גברים המוסקסואלים אחרים, אבל התמונות של ריינולדס וספיץ היוו הצהרה שהומואים אחרים ידעו לפרש". ההסתרה והקושי להחשף הם מוטיב מרכזי החוזר על עצמו בתערוכה. המיליםUnknown White Male  מופיעות ארבע פעמים במסמך משטרתי התלוי במסדרון ובו שמות ההרוגים. רבים מלקוחות המועדון נהגו לשאת עימם תעודת זהות מזוייפת, וכמה מהקורבנות מעולם לא זוהו. ליד היציאה מהחלל המרכזי ממוקם תא הצצה (peep show booth), גם הוא מתקשר לסוג של הנאה שבחדרי חדרים, הרחק מעיני אחרים. במקום לחוות עונג פורנוגרפי, מספק התא אפשרות לצפות בפיסת חדשות קצרה בה מדווח על המקרה. אני שואלת את פיין האם עיצוב העץ השחור והנוקשה של התא נועד לשוות לו מראה של תא וידוי, איזכור נוסף לכנסייה הקתולית כלפיה מפנה התערוכה ביקורת קשה. מעבר לפעולת הוידוי המתקשרת שוב למתח בין חשיפה להסתרה, התא מזכיר מעשים נוראים שנעשו בין כתלי הכנסייה, לאורם מועצמת הצביעות שבסרוב לערוך טקסי אשכבה לגברים הומואים. להפתעתי פיין משיב שלא חשב על הקישור הזה כלל, אבל הוא מוצא חן בעיניו.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

התערוכה משדרת ניסיון גלוי לתקשר וליצור דיאלוג עם הקהל. מבקרים מוזמנים לכתוב רשמים והגיגים בספר האורחים או על קירותיו הפנימיים של תא ההצצה. בפנים התא, כתובות הגיר מתייחסות רובן ככולן לנושא התערוכה, ויוצרות מעין קישור בין ההיסטוריה להווה. פיין מעביר סיורים מדי שבוע, ונמצא במקום כמעט מדי יום. הוא מקפיד לשוחח עם מבקרים ולשמוע מהם על הרגשות והתחושות שהתערוכה מעלה בהם. "בניו אורלינס הרבה אנשים אמרו לי שהמקרה הזכיר להם את קתרינה ואת ההזנחה של הרשויות, שגם הפעם נבעה מגזענות", הוא מספר. "בניו יורק התמונות הקשות מהשריפה עוררו אצל חלק מהמבקרים אסוציאציות לפיגוע במגדלי התאומים", הוא מוסיף. "כשהתערוכה הוצגה בניו אורלינס, הגיעה באחד הימים אשה מבוגרת שקיבצה סביבה קהל וסיפרה סיפורים על כל אחת מהדמויות המופיעות בתמונות מימיו העליזים של המועדון. הרבה מאוד מבני קהילת הגייז בעיר הגיעו, אבל גם כבאים רבים. חלקם סיפרו לי ששמעו על המקרה מבני משפחה או מכבאים מבוגרים יותר. ניגשו אלי גם קתולים ואמרו שהם מתביישים באופן בו הגיבה הכנסייה".
במובן זה התערוכה הצליחה לייצר לUpstairs Lounge  מקום בעל משמעות במרחב הציבורי. פיין רשם הצלחה נוספת בהפיכת הסיפור לחלק מההיסטוריה הרשמית של ניו אורלינס: בחלל המרכזי מוצגת מאחורי זכוכית רפליקה קטנה של ה"פרנס הרקולס" – פסל יווני קלאסי ידוע. טקסט קיר קצר מסביר שהפסלון נמצא במועדון לאחר השריפה, וכיום הוא חלק מה“Batson-Butler Gay Special Collection”, אוסף ההיסטוריה ההומוסקסואלית של הWilliams Research Center. באחד התצלומים מהמועדון פיין הבחין בפסלון זהה, הוא רכש רפליקה בeBay, ויצר אוסף דימיוני שיפצה על הדרתם של הומוסקסואלים מהארכיון ההיסטורי המרכזי בניו אורלינס, ויערער על הזיכרון הסלקטיבי שמייצר הממסד.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

אופן התצוגה של הפסל עבר שינויים לאורך התערוכה. תחילה פיין לא סיפק רמזים לכך שמדובר בפיקציה שמטרתה הבעת מחאה, והצופים יכלו רק לנחש זאת במידה והתעורר בהם חשד. לאחר מספר שבועות נאלץ פיין להסכים לדרישת מנהל הWilliams, והוסיף הבהרה שמדובר בתצוגה פיקטיבית: ביציאה מהחלל המרכזי תלוי מאחורי זכוכית הפריט האחרון בתערוכה – מכתב בו שוטח המנהל את טיעוניו ומסביר מדוע הוא מתנגד להטעיית הקהל וגם אם הדבר נעשה כחלק ממחאה אמנותית. במכתב מבהיר המנהל שהמוסד לא עוסק באופן אקטיבי בתיעוד ההיסטוריה של העיר, אלא מקבל לידיו חומרים העוברים ועדת בדיקה שמכריעה האם הם תואמים את המטרות והאופי של הספרייה, ולכן יתכנו בו חוסרים. הסיום האירוני לפרשה הוא שדיאלוג שהחל בטונים צורמים בין פיין לבין הספריה הוביל לכך שהתצוגה הפיקטיבית הפכה למציאות. בתיווכו של פיין, ג'וני ת'אוסנד, בעליו של האוסף הארכיוני שעליו מבוססת התערוכה, הסכים לתרום אותו לספריה. פיין מספר שלפני ימים ספורים הודיעו לו שהועדה נתנה את אישורה ואוסף ה"Upstairs Lounge" יהיה מעתה נגיש לקהל הרחב, כחלק מה"אוסף ההיסטורי של ניו אורלינס". בינתיים עוד אין לכך רמז בתערוכה, והמכתב ממנהל הספרייה נותר תלוי על הקיר כסמל לבירוקרטיה של תעשיית הזיכרון.

התערוכה הוצגה לראשונה בContemporary Art Center בניו אורלינס, והועלתה שוב בניו יורק ביוזמת והפקת  No Longer Empty – ארגון ללא מטרות רווח היוזם תערוכות בחללים מסחריים שנותרו ריקים בעקבות המיתון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.