יש מידה של אירוניה בעובדה שראשי בצלאל, שבמשך שנים עושים כל מאמץ להתנתק מירושלים ומזיהוי המוסד עימה, קוראים לחלל תצוגה חדש שיחנך השבוע במרכז העיר בשם יפו 23, אולם אין ספק שהשם הפשוט והאינפורמטיבי יקל על איתור המקום, השוכן בקומה השלישית של בנין מנדטורי המשמש כבית הדואר המרכזי ברחוב יפו 23 בירושלים.
חלל התצוגה יפו 23, שיפתח לראשונה ביום חמישי הקרוב, מיועד להצגת תערוכות ואירועים נסיוניים העוסקים באמנות, עיצוב ומחשבה. החלל, ששימש בעבר כמרכזיה העירונית הראשית, ינוהל ע”י חוקר הפילוסופיה והתרבות דר’ רועי ברנד, האמניות שגית מזמר ויעל רוכמן והאמן סימון קרנץ. במסגרת הפעילויות המתוכננות יתארחו ביפו 23 אמנים וחוקרים מתחומים שונים שיציגו, יעבירו סדנאות אמן ויקחו חלק בשיתופי פעולה שונים.
תערוכת ההשקה שתיפתח ביום חמישי נקראת #1. לדברי המארגנים התערוכה מבקשת לחקור את החלל החדש באמצעות סאונד ובמתכונת החורגת ממתכונת הצגה רגילה. ביום הפתיחה ישתתפו מאיה דוניץ ואלונה רודה, להקת אשכרה מתים וקבוצת רובוקופ, ולהקת Love Granade בשיתוף פעולה עם האמנית פומיו סקוראי. בשבועיים שלאחר הפתיחה יתווספו לתצוגה עבודות של אמני סאונד ואמנים פלסטיים כעידו גוברין, אילן וולקוב, שרון פדידה, נגה שץ, שחר יהלום, טמיר ליכטנברג ועוד. מהלך #1 יסתיים ב 1 ביולי בפאנל שולחן עגול בהשתתפות אמנים, מוזיקאים ותיאורטיקנים.

מראה כללי של החלל ביפו 23


הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

… למה השם יפו 23 נשמע כל כך ירושלמי? לי הוא נשמע יותר קרוב לתל אביב…
חוץ מזה – נראה חלל תצוגה מבטיח.
אומנית זעירה
| |רחוב יפו הוא אחד הרחובות הדומיננטים והאותנטים יותר בירושלים. הוא סופח בתוכו את כל ההווי הירושלמי מזה דורות,
והוא ידוע בערכו הן מבחינה היסטורית, והן מבחינה מנטלית-תרבותית. לכן השם הפשוט והעממי הזה ”יפו 23” יוצר אינטואיציה ירושלמית מאוד.
אגב, מהמעט שיצא לי להכיר את העומדים בראש בצלאל,
אני לא חושבת שהם ‘עשו כל מאמץ כדי להתנתק מירושלים ומזיהוי המוסד עימה’.
ההפך, ומי שמכיר יודע כי ערך המוסף של בצלאל, זה שהוא ממוקם על הרי ירושלים, ואנשיו- המורים והסטודנטים כאחד, מאוד מושפעים מירושלים המיוחדת, ומביאים איתם לאומנות גוון פוסט-אינדיוידואלי, משהו שונה, משהו מורכב יותר מהבנאליות התל-אביבית.
אומנית לא ירושלמית, ושלא למדה בבצלאל
| |[…] […]
עיצוב | מכינה לעיצוב
| |