הישראלים באים, ללונדון

השבוע ביקרתי בשתי תערוכות עם ייצוג של אמנים מישראל. הראשונה, "JaffaCakes TLV", הוצגה במהלך החודש האחרון בגלריה Kenny Schachter’s Rove Gallery. שבעת האמנים שנבחרו על-ידי שלוש האוצרות הם: מיה אטון, מיכל הלפמן, נגה אנגלר, Know Hope, יוחאי מטוס, נעמה צבר ומיקה רוטנברג. דף התערוכה מציג גיבוב של פסקאות, שנראה כאילו לא נכתבו על-מנת להאיר או […]

השבוע ביקרתי בשתי תערוכות עם ייצוג של אמנים מישראל. הראשונה, "JaffaCakes TLV", הוצגה במהלך החודש האחרון בגלריה Kenny Schachter’s Rove Gallery. שבעת האמנים שנבחרו על-ידי שלוש האוצרות הם: מיה אטון, מיכל הלפמן, נגה אנגלר, Know Hope, יוחאי מטוס, נעמה צבר ומיקה רוטנברג. דף התערוכה מציג גיבוב של פסקאות, שנראה כאילו לא נכתבו על-מנת להאיר או להסביר את בחירת האמנים והעבודות לתערוכה, אלא כדי להצדיק או לתרץ את קיומם. הדף נפתח עם ציטוט של אמיתי מנדלסון, אוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, מתוך התערוכה "זמן אמת: אמנות בישראל 2008 -1998". במובאה מצביע מנדלסון על האוריינטציה הלא-מקומית/פוליטית של האמנות הישראלית בעשור האחרון (הכנה לאוריינטציה הלא-מקומית/פוליטית של התערוכה? – לא חייבים, למה להצטדק?); כמו בכותרת-המשנה של דף התערוכה – המדגישה כי התערוכה מוקדשת לראשונה באנגליה לאמנות עכשווית מתל-אביב – בפסקה הבאה נטען ש"למרות שאמנים מתל-אביב החלו למשוך תשומת-לב בארה"ב ובאירופה, הם מעולם לא הוצגו כקבוצה באנגליה" (למי אכפת אם האמנים הם מתל-אביב, ירוחם, או מושב בית שערים? הזהות העירונית ממילא אינה באה לידי ביטוי במרבית העבודות); מיד לאחריה מגיעה פסקה המסבירה את הרעיון שמאחורי שם התערוכה, בה גם נכתב ש"יפו הוא אחד הנמלים העתיקים בעולם, שהפך למרכז הפרינג' התרבותי בישראל; הוא צעיר, מעז, ואוונגרדי" (לא דובר אך לפני רגע על אמנים מתל-אביב?); ולבסוף נכתב שהתערוכה קבלה את השראתה מאווירת סיפוריו של אתגר קרת ("משהו יומיומי, אורבני, פתוח לפרשנות אישית," אומרת על כך אחת האוצרות בראיון לגלובס המוצג בתערוכה).

עבודה של מיכל הלפמן

עבודה של מיכל הלפמן

אם כך, הבה ונתחקה אחר אווירת התערוכה. מיד בכניסה מוצג אוסף מכוניות היוקרה היומיומי, האורבני והפתוח לפרשנות אישית של בעל החלל. מי שלא נהנה ממנו מספיק בכניסה, יכול לקבל אותו ממבט מעוף הציפור בקומה השנייה, נשקף לו מתוך ריבוע זכוכית הניצב במרכז החלל. בכניסה לקומה השנייה נפרשת שורת עלונים, הנעים מפרסומת של אל על, המזמינה אותנו לגלות את ישראל, ועד לגלויית תודות מטעם התערוכה. הגלוייה מעוצבת בסגנון הפחד מהחלל הריק, ובאמת נשאלת השאלה מה היה קורה אם התורמים האנונימיים המוזכרים בה היו רוצים פתאום להיחשף, היכן היה נמצא להם מקום בין ארטיס, אוסף זבלודוביץ', יריד צבע טרי (מישהו אמר יפו?), ועוד רבים וצפופים. אגב, גם סמל המנורה ועלי הזית מופיע ברשימת התודות, וכל הכבוד לצה"ל. עם כל-כך הרבה תורמים אין תמה אפוא שקטלוג התערוכה אינטראקטיבי, גימיקי ומעוצב למשעי. הוא מכיל גלויות איכותיות של עבודות האמנים, טקסט נלווה של יהושע סיימון, ואפילו סיפור חדש של קרת מתורגם לאנגלית. ואגב קרת, הערה על תרגום הסרט הקצר שלו ושל שירה גפן "What about me" המוצג בקומת הכניסה. בסרט, המשובח יש לציין (אפשר לצפות בו ב-youtube), מוזכרת המילה "ערבי" פעמיים. הכתוביות, הנאמנות למקור במהלך הסרט, חורגות לפתע ומציינות he בפעם הראשונה, ו- another one בפעם השנייה. אף מילה על ערבים. בין העבודות הנוספות שהוצגו בתערוכה ציורי שמן של נגה אנגלר, עבודות תאורה של יוחאי מטוס, ושני פסלים של מיכל הלפמן, שבלטו לטובה.

התערוכה השנייה היא "No Souls for Sale: A Festival of Independents", פסטיבל שנערך במוזיאון ה- Tate Modern ונמשך לאורך כל סוף-השבוע. במסגרת הפסטיבל הוזמנו להציג מרכזים ללא מטרות רווח, מוסדות ומיזמים אלטרנטיביים וקולקטיבים אמנותיים. הנציגים מישראל כוללים את גלריית ברבור ואת קבוצת סלה-מנקה/מעמותה. ברוח השיתופיות, חלל התערוכה חולק על-פי קונספט סרטו של פון-טרייר, דוגוויל. על-מנת להמנע מהיררכייה, אין מחיצות או קירות שמבחינים בין המציגים השונים, אלא סימון טריטורייאלי על הרצפה באמצעות סרט דביק. הגישה האוצרותית הזאת תואמת בכללותה את הגישה הדמוקרטית של מרבית המשתתפים, אבל פוגמת מאוד בחוויית הצפייה בתערוכה. הרעש והצפיפות בלתי נסבלים, איכות העבודות לא אחידה, ועם כל האינטראקטיביות, המיצגים ואווירת הדאחקות לא תמיד ברור מי מציג, מה מוצג ואיפה. עם זאת, עבור הקהל זוהי הזדמנות מרתקת לצפות בקבוצה גדולה של אמנים איכותיים ועבודות מעניינות, שאלמלא התערוכה לא הייתה בידם אפשרות לראותם, וודאי לא בחללים מרכזיים וכה נגישים. עבור האמנים, זוהי הזדמנות נדירה לחשיפה ולרישות עם שחקנים דומים שפועלים במדינות אחרות. זוהי גם סוג של הכרה ממסדית שמתגמלת אמנים אשר ברובם המכריע אינם קשורים בגלריות ואינם בעלי נגישות לאוצרים מוזיאליים.

הדוכן של גלריה ברבור בטייט מודרן

הדוכן של גלריה ברבור בטייט מודרן

סלה-מנקה/מעמותה מציגים את  at TATE Modern  MAME Moderne, משחק מילים יידישאי של אבא-אמא. חברי הקבוצה הזמינו גם אמנים נוספים להציג לצדם במהלך ימי התערוכה: עדי קפלן, שחר כרמל, איתי אוניק, יונתן ויניצקי ונעם קפלן; אסף סטי; הדס עפרת; הדסה ומיכל גולדויכט; ערן זקס; תמר שיפוני; איריס פשדצקי; פיל וגליה קולקטיב; ו- HEB2. במהלך שהותי בתערוכה, ערכה שירה בורר מיצג שביצעה בעבר באחד מאירועי הערה ובפסטיבל אמנות הארץ. המבקרים הוזמנו לבחור תספורת על-פי תמונות של מסופרים שונים, שאף ניבטים אליהם במהלך התספורת מתוך מוניטור המשמש כתחליף לראי. ב"מספרה" הרב-זהותית ומפצלת האישיות של שירה הוצגו גם חולצות טי שעוצבו על-ידי עינת אמיר. הדוכן של ברבור תופס באופן מדוייק את האווירה ואת תנאי התצוגה של הפסטיבל, והוא לא פחות מהברקה. הם הקימו בזאר מזכרות מהסוג שנמכר לתיירים בירושלים, כגון גמלים, רקמות, מאפרות וציורי נוף מדברי, אשר מוצאות למכירה במהלך ימי הפסטיבל. הטשטוש בין אמנות לאומנות, ובין המיתוס והמציאות של ירושלים המגולם במזכרות פועל גם על הצופים. למותר לציין שהאמנים הנוטלים חלק באירוע זה לא נתמכו כלכלית על-ידי הטייט או גופים מסחריים כאלה ואחרים, אלא קבלו מימון חלקי ממשרד החוץ (מישהו אמר ארטיס?).

8 תגובות על הישראלים באים, ללונדון

    אם יש מילה שאני לא סובל זה "משובח "

    אפשר למצוא שמות תואר יותר מדויקים ופחות שמנמנים כמו מ ש ו ב ח

    "הדוכן של ברבור תופס באופן מדוייק את האווירה ואת תנאי התצוגה של הפסטיבל, והוא לא פחות מהברקה. הם הקימו בזאר מזכרות מהסוג שנמכר לתיירים בירושלים, כגון גמלים, רקמות, מאפרות וציורי נוף מדברי, אשר מוצאות למכירה במהלך ימי הפסטיבל. הטשטוש בין אמנות לאומנות, ובין המיתוס והמציאות של ירושלים המגולם במזכרות פועל גם על הצופים."

    איפה פה ההברקה בדיוק?
    והפרשנות לפרויקט של ברבור היא מהעמוקות, המשובחות ומהמיינד בלואינג שנכתבו על כל תערוכה שהיא לאחרונה

    סו אלטרנטיב…

    נהניתי! כתיבה רגישה ומדוייקת

    אז מה בעצם את מנסה להגיד ?
    שברבור הבריקו והעוגות של יפו להפך ?

    התיאור של מה שעשתה גלריה ברבור מחמיץ את הפואנטה – לא היה מדובר במכירת מזכרות סתמית, אלא בעיצוב מחדש, עיוות והרס של מזכרות קלישאתיות. כל פסלוני הגמלים, למשל, עברו טיפול אגרסיבי ונמכרו כמוטאציות שונות.

    בנוסף, ראוי לציין שהתעוררה מחאה נגד יחס הטייט לאמנים. החשיפה בחלל חשוב לא מתרצת, בעיני רבים, עבודה בתנאי עבדות, כשהקרדיט העיקרי והרווח מאלפי המבקרים מגיע לטייטי עצמו. אמורה להיות נוכחת הדדיות מינימלית, ולא יחס של 'תגידו תודה שקיבלתם מטר על מטר ותשתקו'

    הנה לינק למכתב גלוי שהתפרסם בעניין

    http://halfletterpress.tumblr.com/post/598525511/tate

    פיטשון, גם "עיצוב מחדש ועוות" האלמנטים התיירותים נשמע כלא-הברקה במיוחד.
    מזכיר לי את הפרויקט של גיל שני בגוטסדינר בו הוא יצר סדנא ליצור גמלי-תיירות מעוותים רק שעשויים מנייר.
    והם בכלל ציירים ברבור לא? וגם שני לא?

    לדעתי חלק מהמגיבים מחמיצים את העובדה שהביקורת הזאת היא יותר חברתית ופחות אמנותית

    הערתי לא נקטה שום עמדה אמנותית לכאן או לכאן, רק תיקנתי דיווח חלקי והוספתי אינפורמציה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.