בין הכרזות, השלטים והמדבקות הרבות שהופצו לאחר אירועי 7 באוקטובר, בולטת במיוחד זו של הרש גולדברג-פולין. בניגוד לרוב תמונות החטופים, שבהן רואים את פניהם במבט ישיר למצלמה, תמונתו של הרש מציגה אותו מאחור, כשהוא פונה עם ראשו ומביט אל המצלמה בעודו הולך. בחירה צילומית זו, שעשויה להיראות תמוהה לכאורה, הפכה עם הזמן לאחד הדימויים העוצמתיים והסמליים ביותר של הטרגדיה.
מבטו של הרש ופניו הפכו לסמל מרכזי במאבק לשחרור החטופים והופיעו בתקשורת, בהפגנות, על חולצות, במאות שלטים ברחובות, על בתים ובמשחקי הפועל ירושלים בכדורגל ובכדורסל. פעילותם הבינלאומית הבלתי נלאית של הוריו – הכוללת פגישות עם מנהיגים בינלאומיים והופעות באירועים פוליטיים מרכזיים – קיבעה את דמותו כסמל המייצג את כלל החטופים.
השאלה מדוע נבחרה דווקא תמונה זו, כנראה על ידי משפחתו, מבין כל התמונות של הרש – במכוון או שלא, נותרה פתוחה. ואולם, אין ספק כי תמונה אחת זו, השונה כל כך מאחרות, הפכה לסמל רב-עוצמה. אותו מבט לאחור – מבט המכיל בתוכו עולם שלם של משמעויות – ובדיעבד, מתוך הידיעה על האופן האלים והקשה בו חייו של הרש הסתיימו, נדמה כי המבט הוא כמעט נבואי.
בראש ובראשונה מצוי המבט עצמו – אותן עיניים של הרש המביטות מעל הכתף, יוצרות קשר מיוחד עם הצופה. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החזותית מראים כי צילומי פורטרט בהם העיניים גלויות ויוצרות קשר עין ישיר הם אפקטיביים במיוחד, שכן הם מעוררים תגובה רגשית עמוקה אצל המתבונן. במקרה של הרש, אף שמתקיים קשר עין ישיר, הוא מופנה מתוך מבט לאחור, המכיל רבדים סמליים מורכבים: מצד אחד, הוא מסמל את הקרע הפתאומי מהחיים הקודמים, כמעין פרידה לא מתוכננת; מצד שני, יש בו איכות של עדות אחרונה, כאילו ביודעין הרש הותיר אחריו תיעוד חזותי ואנושי למה שעתיד להתרחש, ובכך לכד רגע בעל משמעות היסטורית הולכת ומתעצמת.
המבט לאחור וההיסטוריה
כפי שציין ולטר בנימין בפרשנותו המפורסמת לציור "אנגלוס נובוס" של פאול קלה, יש משמעות עמוקה במבט המופנה לאחור. בנימין ראה במלאך של קלה את "מלאך ההיסטוריה", המסתכל אחורה בעוד הוא נסחף קדימה על ידי סערת הקדמה, עד שאינו מסוגל לעצור ולתקן את ההריסות המצטברות. בתיאורו של בנימין נדמה כמעט כאילו הוא מתאר את הצילום של הרש:
"מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת". 1
פאול קלה, אנגלוס נובוס. 1920, מוזיאון ישראל, ירושלים, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25188355
בדומה לאותו מלאך, הרש, בתמונתו בשלטים ועל חולצות, נושא את אותו מבט – מופנה אחורה בעוד גופו נע קדימה. כמו המלאך של בנימין שנסחף קדימה ללא שליטה, הרש נלקח בכוח, בניגוד לרצונו, אל עתיד אכזרי וטרגי שלא ניתן היה לצפותו.
פניו של הרש, שכבר הפכו לאייקוניות, כמו המלאך של קלה, מקובעת בזיכרון הציבורי כעד לאסון – סבלו וסימלו ממלאים את הטראומה הקולקטיבית של קהילה, אומה ושל רבים ברחבי העולם. אף שהצילום ממנו נלקחה התמונה צולם בסיטואציה אחרת לגמרי, כנראה בטיול נעים בחו"ל, במבט המופיע בגרפיקה ניכרים חוסר אונים ודחיפות. כמו חוסר היכולת של המלאך להתערב ורק להפנות את פניו אל העבר, משתקף חוסר האונים שחשים משפחתו וחבריו של הרש, כמו גם הציבור הרחב, לנוכח אלימות מתמשכת וממשלת חורבן. פניו, המופצות ברבים, הופכות לעדות אילמת לאסון ולקריאה לפעולה, אך גם לסמל המייצג את מגבלות האפשריות להצילו.
כשם ש"מלאך ההיסטוריה" מונע קדימה על ידי סערת הקדמה בעודו עד להצטברות בלתי פוסקת של הריסות, דמותו של הרש קשורה לאובדן המתמשך והבלתי פתור של החטופים והמלחמה שאינה מגיעה לסיומה. פניו, שהפכו הן אייקוניות, הן סמן הן של זיכרון והן של חוסר היכולת לשקם את מה שנהרס.
דימויו של הרש חורג מהטרגדיה האישית שלו והופך לייצוג של טראומה קולקטיבית. כפי שבנימין ראה בציורו של קלה מטאפורה להיסטוריה האנושית כולה, כך הפכה תמונתו של הרש לסמל המייצג לא רק את סיפורו האישי, אלא את הטרגדיה המשותפת של כל החטופים ומשפחותיהם. הטקס היומי שהחלה אימו, ורבים אימצו בעקבותיה, של ענידת פיסת מסקינגטייפ על דש הבגד המציינת את מספר הימים מאז חטיפתו – טקס שגם לאחר רציחתו הכואב ממשיכים רבים בציבור לקיים – הפך אף הוא לסמל, ולאמצעי חזותי רב-עוצמה להמשך המאבק.
View this post on Instagram
תיאוריות פסיכולוגיות מציעות שסמלי פנים מגבירים תהליכים קוגניטיביים הקשורים לאמפתיה ולתיאוריית התודעה. כאשר אנשים רואים פנים מובעות, הם מדמיינים באופן לא מודע את הרגשות והכוונות שמאחורי ההבעה, ויוצרים תחושה של קשר ומטרה משותפת. תגובה "מגולמת" זו מסייעת להסביר מדוע תמונות מסוימות הופכות לסמלים טעונים רגשית. פניו של הרש הפכו לאייקון לא רק של אסון פוליטי והומניטרי ספציפי, אלא גם של המאבק האנושי המתמשך להיות עד, לזכור ולהגיב לטרגדיה. בתפוצתה הציבורית ובתהודה הרגשית שלה, דמותו מהדהדת את "מלאך ההיסטוריה" – סמל בו-זמנית של תקווה, חוסר אונים וצורך דחוף להתעמת עם העבר תוך כדי היסחפות אל עתיד לא ברור.
הדהוד חזותי
האופן שבו התמונה מהדהדת את הפרשנות של בנימין לציורו של קלה אינו בהכרח צירוף מקרים חזותי גרידא. היא משקפת כיצד דימויים חזותיים מתכתבים עם היסטוריה ותרבות, וכיצד טראומות חדשות מתחברות לזיכרון קולקטיבי קיים. המבט לאחור של הרש נקשר לא רק לאירועי ההווה, אלא גם למסורת ארוכה של קרע וגלות, כמו גם של מאבק ומהפכה.
ניתן לזהות כאן גם הדהוד של הסימבוליזם הגרפי של מאבקים וסמלים היסטוריים וגלובליים: מכרזות מאבקי עובדים, קריאות למהפכה קומוניסטית, הדימויים האייקונים של צ'ה גווארה ומלקולם אקס, ובמיוחד הצבעוניות השחורה-אדומה של קבוצות הפועל. מה שמאפיין את כל הסמלים הגרפיים הללו היא פשטותם החזותית לצד עוצמת הביטוי הרגשי שהם מעוררים: ניגודיות גבוהה, תווי פנים מובהקים והעברה רגשית חזקה. בדומה לדרך שבה דמותו של צ'ה חרגה מהקשרה ההיסטורי הספציפי והפכה לסמל גלובלי של התנגדות למבני כוח, כך גם פניו של הרש, המביטות לאחור, חרגו מסיפורו האישי והפכו לייצוג של מאבק רחב יותר – מאבק על זיכרון, על צדק, ועל ערכים אנושיים בסיסיים. המעבר של דימויו מצילום פרטי לסמל ציבורי משקף תהליך מורכב שבו זיכרון אישי הופך לזיכרון קולקטיבי, ובו האישי והפוליטי נשזרים זה בזה באופן בלתי ניתן להפרדה.
האיקונולוגיה הפוליטית (וכן, שחרור החטופים הפך במהירות לעניין פוליטי – עובדה שאולי משפחתו של הרש הבינה כבר בתחילת המאבק) בוחנת כיצד דימויים, ובמיוחד פנים, הופכים לנקודות התכנסות של זהות קולקטיבית. ההשטחה של הדימוי (מילולית או פיגורטיבית) נתפסת ככלי הן להזדהות ספציפית והן לנראות קולקטיבית, תוך מתן מענה לממשיות, לדימוי כוחני וליצירת זהות קבוצתית.
הפגנה ברחוב עזה בירושלים. 2.8.2024. צילום: רונן אידלמן
בצד הדימוי האיקוני של המבט לאחור, התפתחו גם ייצוגים חזותיים רבים של הרש במרחב הציבורי. ציורי קיר וגרפיטי ואמנים שציירו את דמותו. בהקשר זה, כדאי להזכיר את זאב אנגלמאייר, מאייר מוכר שעבודותיו מתאפיינות בסגנון גרפי ייחודי ובשימוש בצבעים עזים. אנגלמאייר, שמיום טבח שבעה באוקטובר, מאייר מדי יום "גלויה יומית" בנושא החטופים, יצר דימוי אלטרנטיבי של הרש — גרסה צבעונית, אופטימית יותר, המציגה את הרש במבט ישיר ומחייך. הדימוי של אנגלמאייר, בניגוד למבט לאחור האייקוני, ביקש אולי להנכיח את הרש כפי שהיה בחייו: צעיר מלא שמחה ותקווה. אולם למרות האופטימיות החזותית, היה משהו מטריד בדימוי זה, אולי בשל הפער בין החיוך המצויר לבין הידיעה של מצבו האמיתי של הרש. לאחר שנודע על הירצחו, נוסף לדימוי את המלים "הרש לא יחזור" — ביטוי ישיר וכואב של האבדן שהתמזג עם הדימוי החזותי והפך לשלט נפוץ בהפגנות רבות. המילים בשלט של הרש גם השתנו מ״מחזירים את הרש הביתה עכשיו!״ ל״זה מאוחר מידי בשבילי… תצילו אותם״.
אף שהגרסה של אנגלמאייר הווה נדבח נוסף חשוב לשיח החזותי והפוליטי סביב חטיפתו והירצחו של הרש, הדימוי המקורי — המבט לאחור של "מלאך ההיסטוריה" — המשיך למלא את תפקידו המרכזי בייצוג הציבורי של הטרגדיה. מעניין לציין את הדיאלוג בין שני הדימויים: האחד מתמקד בחיים שהיו, והשני בהיעדר הכואב והבלתי הפיך; האחד צבעוני ומלא חיים, והשני מונוכרומטי ומהורהר. שניהם יחד מספרים סיפור שלם יותר על הטרגדיה האישית והקולקטיבית.
שלט בבית פרטי בשכונת בקעה, ירושלים. צילום: רונן אידלמן
תמונתו של הרש הפכה לאייקון דווקא בשל חריגותה הוויזואלית – המבט לאחור בעוד הגוף נע קדימה. דרך הקשר המרומז לפרשנותו של בנימין על "אנגלוס נובוס", התמונה מעניקה ממד פילוסופי והיסטורי עמוק לטרגדיה אישית ולאומית כאחד. מה שבנימין ראה בציורו של קלה – אותה תחושה של חוסר אונים מול זרם ההיסטוריה, אותו רצון להשתהות ולתקן את ההריסות – מהדהד עמוקות בלבבות הרבים המתבוננים בפניו של הרש.
כשמשפחות החטופים, אזרחים מודאגים, ואף זרים ברחבי העולם מביטים בפניו של הרש, הם חווים תערובת מורכבת של רגשות: צער אישי, כאב קולקטיבי, זעם על אובדן שניתן היה למנוע, ותקווה – שלעתים נראית קלושה – לשינוי. המאבק למען החטופים, שבו הפכה תמונתו של הרש לסמל מרכזי, אינו רק מאבק פוליטי או הומניטרי; הוא מאבק על הזיכרון עצמו, על האופן שבו חברה זוכרת את קורבנותיה ונאבקת לתיקון.
כפי שאמר אביו של הרש בהלווייתו, "יהי זכרך מהפכה", יש בזיכרון עצמו פוטנציאל טרנספורמטיבי. הרש, "ילד של אור, אהבה ושלום", במבטו האחורה, מזמין אותנו לא רק לזכור אלא גם לפעול, לא רק להתאבל אלא גם לשנות. כמו מלאך ההיסטוריה, אנו ניצבים בין העבר לעתיד, מביטים על ההריסות מאחורינו ונסחפים קדימה – אך בניגוד למלאך חסר האונים, בידינו עדיין הכוח לשנות את מסלול ההיסטוריה, אם רק נקשיב למסר שבמבטו של הרש.
