הפצע הסורי-אפריקאי

*מתוך דברי פתיחה שנשאתי בכנס ״מקומנו״, שנערך ב־19.10.2023 בבית הספר לתיאטרון חזותי.

היום הזה נבנה מתוך שבר. שבר טקטוני, פצע כרוני שחיינו במקום הזה כרוכים בו. הבקע שחוצץ בינינו, ושדרכו נכנס גם האור, גם פריון. שאלה של מקום היא בראש ובראשונה שאלה של הימצאות. האיפה מעיד על האופן. איפה אנחנו נמצאים? ביחד.

אנחנו חיים בתוך מטאפורות. הן ממשיות יותר ממה שאנחנו מסכימים להבין. בין השאר כי הקיום שלנו הוא לא רק פיזי אלא גם פואטי, והוא בראש ובראשונה מדומיין. דמיון הוא דבר מאוד־מאוד מוחשי המתחולל בתודעתנו ובהכרתנו. כשאני אומרת קיום פואטי כוונתי לפואזיס, תהליך ההיווצרות של דבר שלא היה קיים קודם לכן לפי הפילוסופיה האריסטוטלית, שממנו צמח המושג פואטיקה. במובן הזה, הפואטיקה היא יישומית;¹ לכן אנחנו מסוגלים להבין משהו רק באמצעות דימויים ופעולות. דימויים הם דבר ויזואלי, על אף וירטואליותם הם דבר מוחשי, ובאמצעותם אנחנו מעכלים, למשל, את נוראות הרגע הנוכחי. הדימויים מצליפים בנו, מצלקים לנו את העין, נחתמים לנו בתודעה. שוברים לנו את הלב. אנחנו ברגע שבו הרסן סביבם הותר, והאמת של הפעולה האנושית דורשת להראות את עצמה ולהיראות, ואנחנו נענים לה. אבל דימוי, המושג ״דימוי״, הוא גם הדבר הכי קרוב לדבר עצמו שאינו הדבר עצמו. לא בכדי האמרה שעומדת בסיס הרפואה ההומאופתית היא ״דומה בדומה ירפא״. היא נעשית באמצעות הזיהוי של הזהות, וההזדהות, האמפתיה. כ׳ הדימוי, הכמו של הדימוי, רק באמצעותה נוכל להבין דבר. רק באמצעותה נוכל לרפא את עצמנו ואת האחרים. העצמי לא יכול להבין דבר שלא דרך מגע עם האחר.² העצמי זקוק לדומה, למראָה, לשיקוף, כדי לדעת את עצמו. פנים וחוץ חד הם. כדאי שנבין שכל מה שקורה לנו עכשיו הוא לא חוץ, הוא פְנים. לעיתים אנחנו זקוקים לאירוע המגיע מן החוץ כדי להצליח לראות את הפְנים, את מה שהודחק אל מתחת לפני השטח וכעת מוצף אל פניו. ואם יש שביב של תקווה במאורעות הנוראיים האלה שמתחוללים עכשיו, הוא נמצא באפשרות שסוף סוף נצליח לראות. ״ראה ודע״, כתב האמן פסח סלבוסקי, ונגע בליבה הפשוטה: אם רואים, רואים באמת, אז הופכים לגוף ידע פעיל.

דימוי 2

אני אומרת את כל זה כדי להתחיל עם מטאפורה לפצע הקיומי של מקומנו, השבר הטקטוני שעליו אנחנו יושבים, שהוא להבנתי מה שהופך את החיים שלנו כאן לכל כך פוריים וכואבים בו בזמן. כאן מקומנו – השבר, הבקע, הפצע הסורי אפריקאי. [דימוי 1]

אנחנו נמצאים, חיים, במקום של חיכוך גיאולוגי. על גדותיו של הבקע, של השבר הסורי אפריקאי. בעוד הלוח הטקטוני שאנחנו נמצאים עליו נוסע בכל עת דרומה, הלוח הטקטוני המקביל לנו, שהיה פעם אדמה מאדמתנו, בשר מבשרנו, נע צפונה. [דימויים 2, 3 ו־4]

דימוי 3

הבקע הוא גם העמק, המקום הפורה ביותר. המים המתוקים נעים בו עד התנקזם לים המלח, שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. ואם אנחנו נמצאים במקום הנמוך ביותר בעולם, על גדותיו של בקע יבשתי, משמעות הדבר היא שאנו הקרובים מכל לגלעין כדור הארץ, לליבה הרותחת של הכדור החד פעמי, המוחזק בחלל באמצעות יחסיו עם השמש ועם הירח, שפועמת אלינו מתוך השבר. [דימויים 5, 6 ו־7]

דימוי 4

האמת היא שלא היינו אמורים לשרוד כאן. לא רק כאן בישראל, אלא בכלל, בכדור הארץ – אנחנו קרובים מדי לשמש. רוח השמש הייתה אמורה לכלות כל אפשרות לחיים כאן. אבל אותו גרעין לוהט וייחודי, שמגיע לטמפרטורה של מעל 3000 מעלות, מתיך את הברזל שסביבו, המהווה את שכבת הגלעין המשנית. והיחסים בין שכבת הגלעין המוצקה לשכבת הגלעין הנוזלית יוצרים שדה מגנטי, המגנטוספרה, שדה מגנטי עכבישי שטווה סביב כדור הארץ רקמת הגנה בלתי נראית. ואל הבלתי נראה הזה עוד נחזור. [דימוי 8]

דימוי 5

דימוי 8

כלומר, הליבה הייחודית של כדור הארץ היא זאת שמאפשרת כאן חיים, והמקום שהכי קרוב לגלעין הזה על פני הגלובוס הוא המקום שבו אנו נמצאים. לדעת את מקומנו הוא גם לדעת את מקומנו במובן העמוק: להבין במה אנחנו לוקחים חלק, מה משפיע עלינו ואינו נתון לשליטתנו, ומה החלק שאנו לוקחים בתוך המהלך הכולל. החיכוך הזה במעלות גבוהות שאנחנו משתתפים בו, במובן האנושי אנחנו קוראים לו סכסוך, קונפליקט, ומפנטזים שיום אחד הוא יפסק. אולי אם נבין שהוא חלק בלתי נפרד ממקומנו יקרה לו משהו אחר, נתקיים בתוכו אחרת. מה שנקרא בעולמות הטיפול היום ״תקשורת מקרבת״.

דימוי 6

כשנאוה פרנקל, מנהלת בית הספר לתיאטרון חזותי, ביקשה להניע את הכנס הנוכחי תחת הכותרת ״מקומנו״, היה ברור שהיא לא מבקשת לעסוק במקום כמושג בעולם או כמהות בלתי תלויה. המילה ״מקומנו״ מקפלת בתוכה את תנועת יצירת המקום שאנחנו מחוללים בכל עת ושמחוללת אותנו. בדומה לתנועה הטקטונית, שכבר מיליארדי שנים מתמידה בתזוזתה הקרקעית, להתמקם זאת פעולה. אם לא נקיים אותה לא יהיה לנו מקום. עלינו לדעת ולקבל את העובדה שמקום הוא לא דבר סטטי אלא דינמי, הוא משתנה ומתהווה, בכל אחת מהרמות שבהן הוא מתקיים.³ גם בהקשר האנושי, מקום הוא משהו שמחוללים, כמו ש״עושים בית״, ובמקרה הזה דבר מה שמחוללים ביחד. ועל קרקע מחוככת תמידית, היחד שמוצפן במקומנו הוא אולי האתגר הראשון במעלה.

דימוי 7

***

כבר זמן רב אני עסוקה בשאלה מה מחבר אותנו כחלקיקים פרטיקולריים. המוני אנשים נפרדים, מופרדים, כביכול עצמאיים, כביכול אינדיבידואליים (כלומר בלתי ניתנים לחלוקה), מה מחזיק אותנו יחד? שאלה שרלוונטית במיוחד בשדה האמנות, שבו יוצרים עסוקים מאוד בביסוס המהות הפרטיקולרית שלהם.

באופן קצת מוזר, זאת שאלה שהתחילה לקנן וגם לקונן בי כאוצרת. כשנכנסתי לחללי תצוגה שבהם היו תלויות או מוצבות עבודות אמנות והרגשתי את הנפרדות שלהן זו מזו – זה כאב לי בגוף. הרגשתי שהמופרדות הזאת שומטת את הקרקע מתחת ליכולת שלנו לקיים משמעות. עבודה מוצבת לצד עבודה ותחושה מסוימת של מוות פושה בחלל. מוות, כלומר היעדרה של תנועה עומד באוויר. כאוצרת, הקדשתי את רוב התערוכות שעבדתי עליהן לניסיון לקיים בין האמנים מערכת יחסים שתשפיע על מערכת היחסים בין עבודות האמנות. ולבסוף, כשכביכול הצלחתי, הבנתי שזה רק חלק מצומצם מהעניין, שתהליך העבודה הזה יוצר משהו הרבה יותר גדול מיחסים בין עבודות; הוא מטעין את החלל כך שמי שנכנס לתוך המוזיאון נכנס למרחב טעון במשמעות שהתהליך עצמו יצר. זה לא בנראה, זה בבלתי נראה. זה מוחשי במרחב הבלתי מוחשי. מרחב שאפשר לקרוא לו imaginal, מושג שטבע אנרי קורבאן, תיאולוג ומתרגם של כתבים איסלאמיים סופיים עתיקים לצרפתית, כדי לתאר את הספרה שבה מתחוללת החוויה המיסטית.⁴

דימוי 9

זה חודשים שאני מסתובבת עם דימוי של זרעי צ׳יה. פיתחתי יחסים אינטימיים איתם מאז שאני אוכלת אותם מדי בוקר. זרעי הצ׳יה כדימוי שממחיש מהם יחסים, מהי התנועה האנושית שאנחנו הולכים עכשיו לקראתה. זרעי הצ׳יה הם בסיס חיוני, מה שנקרא סופר פוד, מאז ימי המאיה והאצטקים. הם נחשבים לאחד הדברים המזינים והבריאים בעולם, בעלי ערכים תזונתיים כמעט פלאיים. אלא שיש תנאי יסוד לאכילה שלהם – השרייה. הזרע הבדיד בלתי ניתן לעיכול. בגלל שהזרע סופח פי 12 ממשקלו, אם אוכלים אותו ללא השרייה הוא סופח את נוזלי הגוף באופן קיצוני ויכול להביא להתייבשות וסתימת מעי. השריה, ואני מזכירה לכם שאנחנו משוטטים בתחומי המטאפורות היישומיות, הופכת את הזרעים הבדידים למסה ג׳לטינית שמחזיקה את עצמה, מתוקף הזמן שהם מבלים יחד באותו הנוזל. המשרה הוא מה שקושר את הזרעים זה לזה, והוא מה שהופך רעל לתרופה. אני חושבת על המשרה השקוף והבלתי נראה הזה כמפתח שיאפשר להבין למה כדאי לשים את ליבנו בתקופה הנוכחית. [דימוי 10]

דימוי 10

אם כדור הארץ מוחזק מתוקף היחסים שלו עם השמש והירח, כלומר מתוקף מערכת היחסים, ואותם הכללים שחלים עליו חלים גם עלינו, מה שנקרא למעלה כמו למטה (As above so below), אזי מהו הגוף שמחזיק את הגוף – את גופנו? מהם הגופים שסביבם אנו סובבים ושסובבים סביבנו? אפשר לחשוב על גוף במובן של organ-ization כלומר ארגון, מערכת יחסים בין איברים (organs), שמחזיקה את החלק הבדיד, ושאופן הצטרפותו של החלק אל החלקים האחרים הוא שיוצר את השלם. למשל, במקום לומר: זה הגוף שלי ובתוכו יש לב וקיבה וטחול וגפיים, אפשר להבין שהאיברים השונים הם אלה שיוצרים את התחושה של הגוף השלם, לא להיפך. באופן דומה, אפשר לחשוב על המשרה – על הציר או האוויר – שכולנו שרויים בו יחד: לשאול במה הוא כבר טעון, ובמה עוד נבקש להטעין את המרחב הבלתי נראה ועם זאת רב ההשפעה הזה.

אפשר גם לשאול משהו על גבולות היחד. לפני כמה חודשים היה נדמה שהיחד הוא מתנגדי הרפורמה המשפטית אל מול היחד של התומכים בה. התקיימנו במרחב מסוכסך ודיכוטומי, על סף פירוק ומלחמת אזרחים, ומצד שני יצרנו מרחב, תרגלנו את הקיום הזה בתוך משרה בסביבה הקרובה אלינו, בתוך קבוצת השייכות שלנו, שאיתה הזדהינו. המציאות של השבעה באוקטובר יצרה באחת יחד אחר – אזרחי מדינת ישראל שרוצים להמשיך ולחיות בה אל מול ארגון טרור שמבקש למגר את החיים היהודיים כאן. טראומה מקריסה את השכבות אחת לתוך השנייה, ועל כן, לצד הכאב שהיא מחוללת היא גם מהווה פתח למפגש. רק כך דברים שהיו עד כה הגבול שלנו זזים לפתע. גבול הוא תמיד רק הדבר שאנחנו מצביעים עליו כסף של עצמנו. האם יכול להיווצר יחד רחב יותר, שכולל את הפלסטינים בעזה ובגדה ותושבי ישראל? האם הבנת התלות ההדדית תאפשר צורות חדשות של היקשרות?

כשהרכבנו את היום הזה,⁵ חשבתי כל הזמן על התנועה בין המציאות החלקיקית שלנו, המחולקת והמופרדת, לדבר השלם שאנחנו אבני הבניין שלו. על ההתפקחות מהתעתוע של המופרדות וההסתמכות על מבנה חברתי היררכי ופירמידאלי והתנועה אל עבר צורות ריזומטיות, רשתיות וסולידריות. המודרניזם, שנולד לפני מעט יותר ממאה שנה, ביסס מציאות של חלוקות והבחנות: רופא לאף, לגרון, לעצמות, לאיברים הפנימיים; מחלקה לצילום, לאמנות, לקרמיקה; החוג להיסטוריה, לחברה, לכלכלה; ועוד ועוד. במציאות הפוליטית שלנו הדבר השתקף בריבוי מפלגות קטנות שמרוב חלוקות לסקטורים לא יכלו להקים ממשלה יציבה, והחיים האזרחיים כאן החלו מתפרקים מרוב אינטרסים צרים. אנחנו נמצאים כבר זמן מה בצורך להתעורר לטבע הקולקטיבי והמבוסס יחסים שלנו, אחרי למעלה ממאה שנה שבהן הכל מובחן ומובדל הגענו לכזאת התפוררות שאולי תביא את התנועה הזאת לקצה שלה. ככל שהמין האנושי מתפתח תודעתית ורוחנית, כך הולכת ומתגברת ההבנה שהמערכת, ואם נדייק, שמערכת היחסים (האקולוגית, האנושית) היא זו שמחזיקה את היחיד, אם נרצה להכיר בכך ואם לאו. שהבלתי נראה לא פחות חשוב מהנראה, ולפעמים אף יותר ממנו, ושדווקא בימים אלו עלינו לכוון ולפתוח אליו את ליבנו.