ברכות וקללות; ברכות

"על פני השטח, ופני השטח הם קריטיים בציורים האלו, שתי דרכי האמונה, המשורטטות בתערוכה כנגדיות, כוזבות. קודם כל, הציורים עצמם, למרות שממבט רחוק נראים ״אמיתיים״, הם למעשה ציורים שקרניים". קרן גולדברג על "ברכות וקללות" של אלי פטל בגלריה דביר

״האמניות והאמנים נקראים כן, אמנים, כי הם מן קהילה משונה של נאמנות ונאמנים שקשורים במעין חוב לאמת ואמונה באמנות״, כתב פעם אלברט סוויסה בדיוק ובפואטיות אופייניים. אמת ואמונה הן לכאורה שתי הוויות סותרות – כשיש אמת אין צורך באמונה. המאמין מאמין באפילה, כשהידיעה חסרה, כשהאמת מחוץ להישג ידו. לא מן הסתם שתי ההוויות החמקמקות והמנוגדות האלו כרוכות באמנות – שכביכול לא ניתן לקבוע לגביה אמת יחידה וברורה, ועם זאת משקפת רק אמת ­– ונותר רק להאמין בה. בתערוכתו האחרונה, נושא אלי פטל בעוז את הלפיד של אותה קהילה משונה של נאמנות ונאמנים.

אלי פטל, "סמל גרפי (ימין)", שמן על בד, 2022, צילום: רויטל טופיול

בקובייה הלבנה והמצומצמת שהיא משכנה החדש של גלריה דביר, סדרת ציורים תלויה בשורה בצורת ח׳. לפי טקסט התערוכה, הסדרה חצויה לשניים, ושמות העבודות מעידים על גרסאות ציוריות מקבילות, אך שונות לחלוטין. בצד שמאל, המערב, תלויים ״הציורים האשכנזיים-שמאליים״, בצד ימין, המזרח, ״הציורים המזרחיים-ימנים״. כמה אומץ, והומור, דרושים בשביל לקטלג ולקטרג ציורים כך, לחצוץ בין זהויות ולזווג מוצא לנטיות פוליטיות באקלים האמנותי הנוכחי, הבינלאומי כמו גם המקומי. מבנה התערוכה הוא כשל אספקלריה עיוורת, המשקפת אמונה מפוכחת מעט יותר בכוחו של הציור, ובמשמעותה של הדת, אך עושה זאת באפיקורסיות ממזרית.

מראה הצבה מתוך "ברכות וקללות", אלי פטל בגלריה דביר, 2022, צילום: רויטל טופיול

על פני השטח, ופני השטח הם קריטיים בציורים האלו, שתי דרכי האמונה, המשורטטות בתערוכה כנגדיות, כוזבות. קודם כל, הציורים עצמם, למרות שממבט רחוק נראים ״אמיתיים״, הם למעשה ציורים שקרניים: ״האשכנזיים״ כוללים הדפסות על קנבס של צילומים מעובדים דיגיטלית של ציורי שמן, עם תוספות בצבעי שמן או גואש, בעוד ״המזרחיים״ הם הדפסות על קנבס של קולאז׳ים דיגיטליים, עם תוספות בצבעי שמן בלבד. שנית כל, הדימויים עצמם משקרים. אלו בצד ימין מבוססים על גלויות ברכה למועדים וסטיקרים לחגים שנשלחים בקבוצות וואטסאפ משפחתיות: חמסות נוצצות, כיפות סרוגות, מגן דויד מקושט כחוגג יומולדת, יין קידוש, חלה, ורדים וענף עץ זית. הדימויים בצד שמאל לקוחים מעולם קבלי, מיסטי, או רומנטי: נבל וכינור, שער לגן נעלם, גרגירי רימון, זוג שפתיים ונוף הררי מרוחק. אלו וגם אלו הם למעשה קיטש, דימויים שחוקים עד זרא, שמנסים להעניק לאמונה צורה גנרית המשחיתה את ייחודה הבלתי נראה. הציורים האשכנזיים מפברקים לא רק נשגב דתי באזכורם ציירים יהודיים אירופאיים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אלא גם מפקפקים על מסורות הציור המודרני-מערבי המאוחר יותר באזכורם האגבי את המופשט, שדות הצבע והפופ ארט. עמודי התווך של האמת המודרנית קורסים יחד עם אלו של האמונה הדתית. כפי שהעיד בעבר פטל על אמנותו, ״העלילה של העשייה עצמה (ש)באה לערער על העלילה של הדימוי״.

אלי פטל, "השראה (ימין)", שמן על בד, 2022, צילום: רויטל טופיול

אמנם העיסוק במזרחיות ובמסורת, ביהדות ובמיסטיקה, כמו גם התעלולים הפורמליסטים המעמתים ציור וצילום תוך סריקה והדפסה, נוכחים בעבודות קודמות רבות של פטל, והקשר בין אמונה לאמנות ביצירתו זוהה זה מכבר. אך בתערוכה הנוכחית העיסוקים והביצועים הללו מזדקקים ומתחצפים עוד יותר, דווקא מתוך הקיטוב הפשוט לכאורה. ניקח זוג כופרים לדוגמא: הציור "השראה (שמאל)" (כל העבודות 2022), שבו נבל וכינור מתלהטים באדום על פני רקע שחור, ממש מביך באקספרסיביות החובבנית שלו, לא רחוק מאוד מ״פוסטרי נעורים אייר-בראשיים נסערים״, במילותיה של רחל פרץ בטקסט התערוכה. מקבילתו המזרחית, "השראה (ימין)", הוא ציור דיוקן מצויר ומודפס של הגאון רבי יוסף חיים זצוק"ל, כפי שהושאר בדירה שאליה עבר פטל, כולל הקיר המתקלף מסביבו והמסקנטייפ הצהוב שאיתו הוצמדה ההדפסה אליו. ההשראה, האמנותית והאמונית, מתגלה בשני הציורים כריקה מתוכן ורחוקה ממקוריותה הבתולית: בראשון היא מתווכת ומתוכנתת על ידי הקיים והשכיח – כאילו על ידי מחולל דימויים, ובשני, היא מציעה שכבות על שכבות של העתקה ותרגום של דיוקן דמות שפולחן האמונה – אמונה שמקורה בפרקטיקה דתית נטולת פסל ותמונה – הועתק אליה. בזוג אחר, הדימויים מרוקנים מתוכן בגלל שיוך ״לא נכון״: במרכזו של "מן החי (שמאל)", בגרסה האשכנזית, עומד סמל הפנתרים השחורים, שנצבע בצהוב ופורק לכדי פיקסלים או קוביות טופוגרפיות (הציור מבוסס על צילום של פרט מעבודה קודמת של פטל, פסל MDF של סרקופג ("סרקופג, אבן אוכלת בשר", 2022). דווקא בגרסה המזרחית, "מן החי (ימין)", מופיעה יונה צחורה וענף זית. ״אני תוהה אם מקור הוא לא יותר משלב בסולם מעמדי ומשם הוא כרוך ומעורב בסיטואציה אמונית״, הרהר פטל בשיחה עם אפרת ליבני לרגל קטלוג התערוכה ״אבידות ומציאות״ מ-2019. בתערוכה הנוכחית, נופל סולם המעמדות על צידו, אופקי, והמקור אינו מוצא, כפי שהאמונה איננה מטרה.

אלי פטל, "השראה (שמאל)", הדפס וגואש על בד, 2022, צילום: רויטל טופיול

ואכן, המלודרמטיות הבוסרית שבציורים האשכנזיים, שמיתרגמת לגודש הדימויים שבציורים המזרחיים, כמו גם הטכניקה החצי-דיגיטלית של שתי הקבוצות, מזכירים את ציורי הבינה המלאכותית שעוררו סערות בימים האחרונים, ונוצרו על ידי מעין מחולל דימויים שבאופן רלוונטי לתערוכה של פטל, עובר על הדיבר השני בעשותו תמונה מטקסט. באופן מנוגד ומשלים, התערוכה מזכירה גם את ציורי השמן ״המזוייפים״ שמיוצרים כסחורות בעיקר בסין (תעשייה אסייתית שעלולה להיות מאוימת על ידי ההתפתחות הטכנולוגית המערבית, כפי שציין אלעד ירון). בזמן בו טביעת המכחול של הצייר מסונתזת, בזמן בו ההילה הבניימינית השחוקה עד זרא מהבהבת כגחלילית מתוכנתת ב-NFT, מזכיר לנו פטל שהאמת והאמונה באמנות הם הרבה מעבר לחומר, למחברות, ולמקור. הם טמונים דווקא בתעלול, בכפירה המחוצפת, בדרכים העקלקלות. אם זו הברכה של פטל עבורנו בתערוכה הראשונה מתוך שתיים (״ברכות״ מתוך ״ברכות וקללות״), זו ברכה מבורכת. נותר רק לצפות בחרדת קודש לקללה.

אלי פטל, "מן החי (ימין)", שמן על בד, 2022, צילום: רויטל טופיול

 

ברכות וקללות/ אלי פטל
גלריה דביר
נעילה: 24.09.22

3 תגובות על ברכות וקללות; ברכות

    נחמד לפרסם זאת בדיוק בזמן שקוראים את הברכות והקללות בקריאת התורה.

    ביקרתי בתערוכה ובעבודה השלישית או הרביעית מצאתי עצמי די משועמם. התרחקתי וחדלתי מהמבט המעושה והחקרני. הכל 'מונח, מוצג ולעוס היטב ובפה – עממי, סגור, נכון, מוכן לראיון תרבותי/מזרחי ואקטואלי + שאלות עקרוניות ומעוכות על ציור, מעשה הציור והיהירות המודרניסטית. קונספטואליות מיכנית, סטודנטיאלית משהו… התערוכה מתאמצת להיות שנונה, אך בפועל הא בעיקר חנפנית. מירב העבודות טובות כאיור שמלווה כתבה בעיתון. יתכן שלפני 15 שנים תערוכה כזו בגלריה הכי לבנה בתל-אביב, היתה עושה משהו למישהו. אולי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.