יריקה בפרצוף: מפגש רוק בעידן הקורונה*

"הצופה בפעולה של פינצ'ובר מתוך המרחב הבטוח של ביתו בימי הסגר נמצא לרגע באירוע אמנות מול התקפה אמנותית-סימבולית שמגיבה לתולדות האמנות, אבל גם לתרבות השיעמום שהרשת מייצרת", דיאגו רוטמן על Spit שהציג אבנר פינצ'ובר במסגרת "הערה 13"

עבודת הפרפורמנס של אבנר פינצ׳ובר, המוצגת בימים אלה בגרסתה התיעודית במסגרת תערוכתו ״שבר לבן״ באוצרות של קבוצת סלה-מנקה במרכז לאמנות ומחקר מעמותה, הופקה והוצגה במסגרת אירוע אמנות רב-משתתפים בינלאומי שאורגן כשבועיים לאחר הסגר הראשון שהוכרז בישראל בעקבות התפשטות נגיף הקורונה SARS-CoV-2. ״הערה 13 – משהו מסריח בממלכת דנמרק (או פלטפורמה בגרוש)״ היה אירוע לצפייה און-ליין שהתקיים ב-4 באפריל 2020 בין 19:00 לחצות. במסגרת האירוע הוצגו 14 עבודות פרפורמנס חדשות, לצד 11 עבודות משך ו-5 עבודות ״גלריה״, וביקרו בו יותר מאלף צופים וירטואליים. כל העבודות הגיבו לקול קורא שנשלח שבועיים לפני האירוע, ביוזמה ובאוצרות של קבוצת סלה-מנקה.1 בטקסט האוצרותי (שפורסם רק באנגלית) נכתב בין היתר:

Heara 13 comes to offer a conversational space that forms, imagines and creates a rhetoric, visual and ideological alternative to that which the government offers us. This platform will enable meeting, discussion, support and creation of new content that responds to current reality.  ]…] We want to create a new space where we can meet in the times when the public space is being taken from us, when the freedom of speech is being under threat, when the distribution of [money] is being less and less equal, all done in the name of our security and our health. We can also find union in isolation and power in moments of weakness, hope in time of despair.      

עבודתו של פינצ׳ובר הוצגה כעבודה "ללא כותרת" לפלטפורמת הזום. הפעולה הפרפורמטיבית ארכה כ-11 דקות. בטקסט שתיאר את העבודה בתוכניית האירוע פורסמה אזהרה על כך שהיא עלולה לפגוע ברגשות הצופים – טקסט המעיד על מודעות האמן לכוחה של פעולתו ולאופייה הפרובוקטיבי. הוא גם הזהיר מראש כי המופע יוקלט, כלומר יתועד. הוא כתב שאפשר להשתתף במופע ללא מצלמה כדי להימנע מלהופיע בתיעוד.

המופע התחיל בשעה 21:00 בערב. לאחר לחיצה על הקישור בתפריט של ״הערה 13״ הצופה נכנס לאירוע זום שפינצ'ובר יצר ואירח. לאחר הכניסה לחדר הזום של פינצ'ובר ראו הצופים בתמונה הראשית את פניו בפריים זום טיפוסי, כשהתמונה מצולמת במצלמה של מחשב נייד או מצלמה פשוטה אחרת. אבנר ישב על ספה מול המחשב בחולצה כחולה, וברקע נראה חלון עם תריס פלסטיק סגור. בשולי המסך כל צופה ראה חלק מהמשתתפים שהתחברו עם מצלמה או ריבועים שחורים. המופע התחיל מול כ-30 משתתפים, שעשויים להעיד על מספר גדול יותר או קטן יותר של צופים בפועל. ידוע לנו כי מצלמה כבויה מבטאת נוכחות אצל רבים מהמשתתפים במפגשי זום, אך היא עלולה גם לסמן את היעדרותם. היעדר נוכח זה הוא מצב חדש בתולדות התיאטרון, תא צפייה שאיננו יודעים אם הוא מאוכלס או לא. המופע התקיים בלייב, בפלטפורמה המיועדת להרצאות ומפגשים.

פינצ'ובר מבצע מיקרו-תנועות בתוך חלל הפה, מכוון את פיו למצלמה של המחשב ויורק אליה. הרוק שמלכלך (או מנקה) את עדשת המצלמה מטשטש מעט את הדימוי שאנחנו רואים, את דיוקנו של פינצ'ובר. הרוק משמש סוג של פילטר. לאחר היריקה פינצ'ובר מתחיל מחדש את תהליך הייצור של הרוק. הפעולות המתרחשות בתוך הגוף מודגשות באמצעות הקלוז-אפ, מאיימות ומבשרות את הפעולה הבאה. פינצ'ובר יורק שוב לכיוון המצלמה ומטשטש עוד את הדימוי של עצמו.

פעולתו של פינצ'ובר היא פעולה ללא דיבור, ללא מילים, אך בהגדרות התוכנה הוא נמצא במצב של Speaker, כלומר במצב דובר, ויש עליו זרקור, spotlight (כך נקראת הבלטה של דובר מסוים בטרמינולוגיה התיאטרונית של תוכנת הזום). הצליל היחיד מעבר לסאונד של החדר הוא צליל היריקה עצמה, אך הכתובית שמופיעה על המסך לאורך הפעולה היא "Talking: Avner Pinchover". לוני מונקה, דוקטורנט בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, הוא שהֵסֵב את תשומת לבי לפרט הזה כשהקרנתי את העבודה לתלמידים. בזום אפשר, אם כך, לא רק לעשות דברים עם מילים, אלא גם לדבר בפעולות. במילים אחרות, אפשר לבצע מה שניתן להגדיר כ-Spit Act.

הפעולה ממשיכה, ומספר המשתתפים הנמצאים מול פינצ'ובר עולה ל-58. פינצ'ובר ממשיך לירוק אל המצלמה. היריקה מטשטשת עוד את הדימוי תוך יצירה של אפקט "אאוט-אוף-פוקוס", שנגרם מהרוק שלו על עדשת המצלמה. זהו מופע רוק. במופע זה, הרוק הוא שמחבר ומפריד בין האמן לצופה. בדקה השלישית בערך הטשטוש כמעט מוחלט. פינצ'ובר מזיז מעט את המחשב ומנקה את עדשת המצלמה כדי להתחיל את היריקות מחדש עם מסך נקי. כך אנחנו מבינים שזאת פעולה ב"לוּפ". הוא ממשיך לירוק אל המצלמה, כשבצדו השני של המסך יותר מ-60 צופים. המצלמה מתכסה, פינצ'ובר מנקה ומתחיל את הפעולה מחדש. אחרי כעשר דקות הוא קם מהספה, הזווית משתנה כתוצאה מהתזוזה, וכ-50 המשתתפים שנותרו נשארים לבדם ״בביתו״. הצפייה בתיעוד העבודה ממסך הזום של פינצ'ובר חושפת בשלב זה לעיני הצופים הודעת תוכנה שמופנית למארח המפגש בזום: "If you want to keep this meeting open please assign another host before you click Leave Meeting". הכיתוב, המטיל לכאורה על הצופה את האחריות לשמור על המשכיות האירוע, מתגלה רק בצפייה בתיעוד של העבודה. הפנייה המקורית הייתה לפינצ'ובר, אך התיעוד מנקודת מבטו משנה את הנמען של המסר. עד כאן העבודה.

תולדות הרוק

ההיסטוריה התרבותית של הרוק והיריקה היא היסטוריה מרתקת וקשה כאחת. חלקים ממנה מרוכזים בספר בשם Great Expectorations: The Cultural History of Saliva from Jesus Christ to Iggy Pop, ספרו המקיף של ג׳ון די תומס (Thomas), עורך לשעבר במגזין "פלייבוי" המקוון, שכתב גם ב"ניו יורק טיימס", ב"וילג׳ ווֹיס" וב"שיקגו טריביון". תומס מספר על ישו שריפא חירש-אילם בעזרת רוק (בין הרבה נסים אחרים), ומזכיר כי גם לרוק של מוחמד יוחס כוח מאגי, למשל כשהוא ירק על האדמה, ואדם גוסס ששתה מהרוק הצליח להבריא. בתרבויות מסוימות באסיה יריקה נתפסת כפעולה של היגיינה. במערב, בעיקר לאחר מגפת "השפעת הספרדית" מ-1918, נתפס הרוק כגורם מידבק ואחד הגורמים המרכזיים בהפצת המגפה. "Spit spreads Death" היה אחד הקמפיינים המרכזיים לבלימת התפשטות הנגיף. ב-1922 משרד הבריאות של ניו יורק ראה באיסור לירוק בפומבי כלי מרכזי במאבק נגד שחפת, דיפתריה ומחלות נוספות שמועברות דרך הפה. רוק נתפס כבר ב-2003 כאחד הגורמים המרכזיים בהפצת נגיף ה-SARS בסין, ולכן חולקו לתושבי סין, הנוהגים לירוק בציבור, שקיות ניילון כדי למנוע את הפצת המחלה.

רוק הוא גם מרכיב בלחשים מאגיים, בכישוף ועוד, והוא ידוע כחוליה הראשונה במערכת החיסונית שלנו. סגולתו של הרוק ידועה גם במלאכת השימור של יצירות אמנות. ברוק יש אנזים שמצליח לפרק לכלוך בלי לפגוע באובייקט. הוא נגיש, חינמי ומיידי ואינו דורש תנאים ספציפיים לשימוש כמו חומרים כימיים אחרים, ולכן רבים משתמשים בו כדי לטפל ביצירות אמנות. בתקופת התפשטות הקורונה הוגבל השימוש בפרקטיקה זו באמצעות איסור לירוק על יצירות אמנות במוסדות מסוימים, גם אם המטרה היא לשמר אותן. הפעולה של פינצ'ובר מתייחסת גם לשימוש ברוק במוזיקת פאנק ובאמנות הפרפורמנס. מאז שנות השבעים מוכרת בעולם הפאנק תופעת הגובינג (gobbing), יריקות של הקהל אל המוזיקאים, שהתחילה בפאנק הבריטי. כהמשך לגובינג התחילה מסורת אחרת, שבה המוזיקאים עצמם יורקים בחזרה אל הקהל. ב-1971 הציג ויטו אקונצ׳י את "Waterways: Four Saliva Studies", פרפורמנס שבו חקר את מאפייניו הפורמליים, החזותיים והתנועתיים של הרוק. הדוגמאות רבות, ואין כאן מקום להרחיב עליהן ולדון בהן.

היריקה בפעולה של פינצ'ובר נתפסה אצל חלק גדול מהצופים לא כיריקה בעלת סגולות מאגיות או כפעולה של שימור אמנות, אלא כפעולה המבטאת סוג של השפלה, זלזול או התקפה. הסוציולוג האנגלי רוס קומבר (Coomber) טוען כי יריקה נתפסת כמעליבה אפילו יותר ממכה, כי היא ביטוי בוטה של אלימות. יריקה נתפסת משפטית כהפעלת כוח, ואם היא נעשית בניגוד להסכמתו של האדם – תיחשב תקיפה. העונש בארץ בגין תקיפה (הבסיסית ביותר, ללא חבלות) הוא עד שנתיים מאסר. היריקה של פינצ'ובר לא מאיימת פיזית. היא לא מתרחשת כלפי אדם ספציפי, אלא כלפי כל צופה שבוחר, לאחר האזהרה, לצפות בפעולה. אולי אפשר גם לטעון כי היא משמרת אמנות, מעצם העובדה שהיא מקיימת פעולה אמנותית בימים של אי-ודאות ביחס לנחיצותה של אמנות. הפעולה של פינצ'ובר עלולה לפגוע רגשית, בגלל יכולתה הממשית והסימבולית להפוך את המדיום הדיגיטלי למצע להתנגשות אפשרית בין הצופה לאמן. התנגשות זו היא מאפיין חוזר בפואטיקה הפרובוקטיבית של הפרפורמנס של שנות ה-70, והיא קיימת גם במחזהו של פטר הנדקה "העלבת הקהל" מ-1966, שגם עליו לא ארחיב כאן את הדיון. הצופה בפעולה של פינצ'ובר מתוך המרחב הבטוח של ביתו בימי הסגר נמצא לרגע באירוע אמנות מול התקפה אמנותית-סימבולית שמגיבה לתולדות האמנות, אבל גם לתרבות השיעמום שהרשת מייצרת. הצופה יכול לכבות את המצלמה, להתנתק, ופינצ'ובר ימשיך לירוק למצלמה של עצמו ולצייר או למחוק מדי כמה דקות דיוקן עצמי באמצעות יריקה. הצופים צופים בתהליך מהצד השני של המראה.

פעולת היריקה היא פעולה של ניקיון ולכלוך בו בזמן. היא פעולה מנותקת אך תלויה בצופה. היא מטשטשת את תודעת המרחק, את תווך היריקה: נדמה כי למרות המגבלות הטכנולוגיות והביצוע הטכני הלא מושלם, היורק יורק בפרצופנו ובאותו זמן מסמן את הגבול הבלתי ניתן לחצייה פיזית. הוא אסיר בחדרו. אנחנו אסירים בחדרנו. היריקה מצליחה לעבור את המסך באופן חזותי וסימבולי, מפילה את הקיר הרביעי, פונה אל הצופה בלי לפנות אליו. הקיר השקוף מתגלה ברגע שמלכלכים אותו ברוק. היצירה מגיעה לשיאים ברגע שהכול מיטשטש, שהתמונה או הדיוקן של האמן נעלמים. פינצ'ובר יורק לעין המצלמה ופוגע בטעם הטוב, בפוליטיקלי קורקט, בתחושת הביטחון. המסך הוא מסמן של בדידותנו, קיר מפריד, בדומה למסך השקוף המפריד בביקור אצל אסיר. אסירי הקורונה אנחנו. בעידן הקורונה הרוק הוא שומר המסך של פינצ'ובר. היריקה הדיגיטלית בימי הסגר והמגפה היא יריקה של תסכול, של איום, יריקה שבאותם ימים הגיבה אולי ליריקות אחרות במרחב הלא-וירטואלי: בחורי ישיבה יורקים אל שוטרים, מתנחלים יורקים לעבר פלסטינים, פלסטינים ליהודים. היריקה של פינצ'ובר היא גם ציטוט של היריקה המידבקת, המפיצה את המחלה והמסוגלת להמית.

הפעולה של פינצ'ובר מתייחסת לפעולות קודמות שלו או ממשיכה אותן. בפעולה קודמת שתועדה בווידיאו והיתה מיועדת להצגה כעבודת וידיאו פינצ'ובר השליך כיסאות אל קיר גבס תוך כדי יצירה של פיסול-ציור מתמשך משתנה, באמצעות פעולה אלימה כלפי הקיר המפריד והמגדיר את הגבול של הגלריה; בפעולה אחרת הוא השליך אבנים לקיר זכוכית שקוף שהפריד בין המצלמה ובינו, תוך יצירה של סדק בזכוכית שהולך וגדל עד שבירת הקיר, התייחסות אפשרית לזריקת אבנים בהקשרים פוליטיים. אבנר פינצ'ובר מפסל באלימות. ביצירה שבה אנחנו דנים ההבדל העיקרי הוא בכך שהאמן יורק לנו בפרצוף בלייב. אנחנו עדים (ויעדים) בזמן אמת לפעולה של אמן תוקף-יורק במופע פרפורמנס-פאנק-רוק תלוי צופים. זאת פעולה רדיקלית שבגסותה מטלטלת, מערערת, מעליבה, מעציבה, מאתגרת. כשאבנר יורק למצלמה שלו הוא יורק על עצמו אבל גם על המנגנון, על מערכת המעקב, על מגבלות הסגר, מסמן ברוק את הגבולות.

אבל מה שהפך את פעולת היריקה לפרפורמנס מרתק בעיניי הוא רגע אחד מצמרר באותו מופע, שבו צופה אחת שלא יכלה עוד לשאת את היריקות "ירקה לפינצ'ובר בפרצוף" בחזרה. הפעולה ביטלה לרגע את הגדר המפרידה של התסכול המשותף והפכה למופע השתתפותי לא צפוי ומשחרר, מפגש מידבק, מאיים, בלתי אפשרי, בין רוק לרוק. יריקה נושקת יריקה, מפגש מדומיין של הרוק המפריד והמחבר בו בזמן בין אמן לצופה, נשיקה בהיפוך.

 

* הטקסט הוא גרסה חופשית ומקוצרת בעברית של המאמר Diego Rotman, “A Kiss in Reverse: A Spit-Act in the Age of COVID-19”, Israel Studies Review 36, no. 3 (2021): 76-83.

הצג 1 הערה

  1. בדומה לאירועי "הערה" הקודמים, "הערה 13" הופק באופן עצמאי מתוך בחירה. בקול הקורא עודדנו את האמנים לאתגר את גבולות האפשרי מבחינת המצע הדיגיטלי ולהפוך את האירוע לאירוע תלוי-מקום, במסורת של "הערה". העבודות נוצרו בפלטפורמות זום, אינסטגרם לייב, פייסבוק לייב, יו טיוב לייב, טלגרם ו-jit.si, על פי בחירת האמנים. כל העבודות היו נגישות דרך התוכנייה (מתפריט דיגיטלי משותף). כמו בכל אירוע "הערה" הושק גם הפעם גיליון חדש של כתב העת ״הערת שוליים״. הגיליון כלל יצירות חדשות שנוצרו בתקופת הסגר והופץ אך ורק באופן דיגיטלי. גם הקול הקורא לגיליון פורסם רק שבועיים לפני השקתו. זאת הייתה פעולה דחופה. ההשתתפות באירוע כצופים וכמובן כאמנים היתה ללא תשלום, אך לצופים התאפשר לתרום לארגונים שונים עם כניסתם לאתר האירוע. תפריט האירוע היה באנגלית, מכיוון שהשתתפו בו גם יוצרים ויוצרות מחוץ לישראל וצפו בו ממקומות רבים בעולם.

1 תגובות על “יריקה בפרצוף: מפגש רוק בעידן הקורונה*”

    כמו שאמרה מזל היורקת למיכאל באקונין:
    -שמאלנים! אתם יודעים מה אין לכם?
    -מה?
    -ספונטאניות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.