יונה שהכרתי: לזכר יונה פישר

"הוא לא היה נוכחות פיזית אלא סוג של נוכחות רוחנית, מעין אב קדמון, האב המייסד של תחום האוצרות של האמנות הישראלית". אמיתי מנדלסון סופד ליונה פישר

כשהגעתי למוזיאון ישראל ב־1995 יונה פישר היה כבר מזמן אגדה. הוא לא היה נוכחות פיזית אלא סוג של נוכחות רוחנית, מעין אב קדמון, האב המייסד של תחום האוצרות של האמנות הישראלית, קובע הקאנון, האיש שאצר תערוכות שרק הזכרת שמותיהן – "סדנא פתוחה", "מושג+אינפורמציה" – לוותה בהתרגשות ובעיניים בורקות. תערוכות ששינו את היסטוריית האוצרות, שהביאו לארץ את האמנות המושגית, האמנות כתהליך, המוזיאון כמוקד לתהליכים האלו ולהלך הרוח הזה, האוונגרד כערך, ושמו את מוזיאון ישראל בחוד החנית של המהלכים האלו במקביל למה שקרה במרכזי האמנות הגדולים בעולם. אבל את יונה הזה לא הכרתי אישית. כל התערוכות האלו קרו כשהייתי ילד ומן הסתם לא ראיתי אותן. הן היו צילומי שחור לבן בספרים וזיכרונות מלהיבים של מי שהיו המנטורים הישירים שלי – יגאל צלמונה, סוזן לנדאו, יהודית שפיצר ונוספים מוותיקי המוזיאון. זיכרונות שגם הוזכרו לא פעם כשיאים שאי אפשר לחזור אליהם: הזמנים עברו וגם, כך נראה, האפשרות לחזור לאותה תחושה של רעננות ועבודה משותפת, הרמונית (לפחות כך היה נדמה) בין אמן לאוצר במסגרת של מוזיאון שמאפשר ומכיל את האקספרימנטליות של מפגשים אלו.

עברו שנים עד שבאמת נפגשתי עם יונה. זה היה עם שרית שפירא ויונה היה חביב להפליא. כרגיל, מלא חוש הומור ואפילו אמר לי מילים של עידוד ופירגון. ב־1999 אצרתי תערוכה לאברהם אופק ומיכה אולמן בבית טיכו. יונה היה חבר טוב של אופק לפני שזה ערק מהקו המודרניסטי בשנות ה־60 וה־70, התקרב ליהדות, לסימבוליקה ולנרטיביות ובכך החברות שלהם הסתיימה. ובכל זאת שמעתי מילים טובות מיונה עליו והוא אפילו הראה לי ציור שהם ציירו יחד בעין כרם בשנות ה־50. יונה המשיך להגיע מדי פעם ואף לאצור תערוכות (התערוכה המופתית של משה קופפרמן ב־2002), אך הנוכחות שלו עבורי המשיכה להיות סוג של צל מהעבר שמדי פעם מגיח לביקור. הנוכחות הממשית, האמיתית, מבחינתי, החלה רק לפני כחמש שנים, כשיונה יזם את הרעיון לאצור יחד תערוכה של אריה ארוך, מעין ביקור חוזר בתערוכה הרטרוספקטיבית שהוא אצר לארוך במוזיאון ב־1976: "אריה ארוך: מקומות, זמנים, צורות". לכבוד התערוכה הוציא יונתן ארוך, בנו של ארוך, את הקטלוג ההיסטורי במהדורה חדשה עם טקסט חדש של יונה.

הנכונות של יונה לקבל אותי כאוצר שעובד יחד איתו, הפתיחות והפירגון הדהימו אותי. אני חשבתי שאהיה יותר מעין מפיק של פרויקט זה, שוליה של האוצר הגדול, החבר הקרוב של ארוך שהכיר כל רז ביצירתו. אבל יונה לא ראה את זה ככה. הוא עבד בשיתוף, בתחושה של קולגיאליות. הוא היה מודע לגדולתו ולהערצה שרוחשת סביבו אך נראה היה שזה לא הפך אותו לאדם מתנשא, שלא מסתכל בעיניים ומבין, שלא מדבר בגובה העיניים. כשכתבתי את טקסט הקיר לתערוכה הבאתי לו אותו בחיל ורעדה, אבל הוא תיקן כמה דברים קטנים ושחרר אותו. זה היה אקט של נדיבות ושל לב גדול ולא של מישהו שרק האגו שלו עומד לנגד עיניו.

השיחות נמשכו והתקרבנו, ובתקופת החל"ת, כשעובדי ואוצרי מוזיאון ישראל ישבו בבית, היה מתקשר אלי מדי כמה ימים לשאול לשלומי, לשלום המוזיאון. התעניין בהכל: איזה מוסיקה אני שומע, מה אני קורא, מה קורה בחיי. היו לי הרבה שאלות אליו לגבי אמני עבר שעבד איתם – יגאל תומרקין למשל – והוא ענה בחפץ לב. אחרי שהמוזיאון נפתח מחדש הוא היה מגיע עם בת זוגו הנאמנה והנפלאה נחמה מתי שהיה יכול כדי ליזום עוד ועוד תערוכות ורעיונות, לשבת איתנו לשתות קפה במנספלד למעלה בטקס שהפך למסורת, לראות תערוכות חדשות. תערוכת אביגדור אריכא, שתפתח באוגוסט הקרוב בגלריית חגית במוזיאון (באוצרות נירית שרון דבל), הייתה היוזמה שלו, החלום שלו, וחבל כל כך שהוא לא יזכה לראותה.

יונה פישר בתצלום של חנה סהר

לצד מוזיאון ישראל שאותו עזר יונה להקים ובו פעל במיטב שנותיו, הוא פעל בחזיתות רבות בארץ – בית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות שאותו טיפח ובו ליווה אוצרים ואוצרות רבים וגולת הכותרת של שני העשורים האחרונים של פעילותו: הקמת מוזיאון אשדוד לאמנות והכשרת הצוות האוצרותי הנהדר שם, יובל ביטון ורוני כהן־בנימיני, שהיו בבת עינו.

יונה האמין בחופש יצירתי ואוצרותי, בתעוזה. בניגוד למה שחושבים רבים, הוא לא היה רק מודרניסט או חסיד מוחלט של האוונגארד. לצד אמנים כמו משה קופפרמן, אריה ארוך, אביבה אורי, משה גרשוני, יהושע נויישטיין ורבים אחרים שאותם טיפח ובהם האמין בכל ליבו, הוא גם היה מעריץ נלהב של אביגדור אריכא, אמן פיגורטיבי (עם תקופות קצרות של הפשטה) שלא היה קשור להלך הרוח של אנשי "דלות החומר" או של האמנות המושגית. הוא אהב אמנות ימי הביניים ורנסנס ונסע במיוחד, בגיל מבוגר ובמאמץ, לראות את תערוכת פיטר ברוייגל בווינה – הוא לא יכול היה לוותר על כך. האמנות שנוצרת בפריפריה עניינה אותו לא פחות ממה שראה בתל אביב. יונה היה אדם פתוח, רחב יריעה ואוהב אמנות של ממש. אני מקווה שנוכל כאוצרים וכאנשי תרבות, כל אחד בדרכו ובדרכה, להמשיך את דרכו: להיות פתוחים ונכונים וקשובים לאינטואיציה שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.