קריאה לשחרור האמנות בהשראת "המוסיקאים מברמן"

בהמשך למניפסטון "קריאה לאמנים בין הירדן לים" בתור קוראת מאוד לא קבועה של טקסטים העוסקים באמנות רפרפתי על הטקסט של רונן במבט רווי ביותר מקורטוב של ציניות. אולי בגלל אכזבה מתמשכת עד פיהוק מהמקום של האמנות היום בישראל (ולא רק), אולי בגלל גודלה של הכותרת (מהירדן לים – בחייאת…) או אורכו היחסי של הטקסט. אבל […]

בהמשך למניפסטון "קריאה לאמנים בין הירדן לים"

בתור קוראת מאוד לא קבועה של טקסטים העוסקים באמנות רפרפתי על הטקסט של רונן במבט רווי ביותר מקורטוב של ציניות. אולי בגלל אכזבה מתמשכת עד פיהוק מהמקום של האמנות היום בישראל (ולא רק), אולי בגלל גודלה של הכותרת (מהירדן לים – בחייאת…) או אורכו היחסי של הטקסט. אבל רונן הוא חבר טוב, ולחברים טובים (כאלה שהם לא רק בפייסבוק) מגיעה קריאה מוקפדת. מזל – אחרת הייתי מפספסת טקסט שנושא בתוכו את אחת מקריאות ההשכמה החשובות ששמעתי לאחרונה, ושמאז המחשבות שלי מסתובבות סביבה במעגלים בגודל משתנה.
רונן תיאר יפה את מה שחסר באמנות היום, וסימן כיוון ברור לאן צריך ללכת. אני רוצה רק לחדד את זה קצת, דרך דוגמה שמתרחשת לי מול העיניים ביומיום. חלק ניכר מהשבוע אני מבלה בבית ספר בשכונה מוחלשת, מתבוננת בצעירים וצעירות עם נקודת פתיחה נמוכה עוד יותר מזו שהיתה פעם שלי מנסים לפלס לעצמם דרך למעלה. במקרה או שלא, יש קבוצה לא קטנה מתוכם שהכי אוהבת את שיעורי האמנות. אני רואה מה הם עושים שם – בהמון ריכוז והשקעה, הרבה צבע עז וניסיון להכניס את עצמם לתוך הדף, המון להט אותנטי וגאווה כשהדף הזה הופך להיות חלק מתצוגה שכולם יכולים לראות. ואני שואלת את עצמי אם האמנות העכשווית יכולה לספר להם משהו שהם לא יודעים, להושיט להם יד, להסביר להם משהו על העולם, לפתוח להם דלת. להיות משחררת, כמו שאמנות טובה צריכה להיות. ולא רואה. במקום זה היא תתייג את מה שהם עושים כפרימיטיבי או לא מתוחכם, או תתעלם.


ותוך כדי הרהורים על מה אמנות משחררת צריכה לעשות נתקלתי שוב, מכיוון לא צפוי, באמנות משחררת. זה קרה כשבני בן ה-7 קיבל במתנה מסבא שלו די.וי.די של סרטים מצוירים ברוסית בשם "המוסיקאים מברמן". הילד, שגדל על סרטי דיסני ויודע רק ארבע מילים ברוסית, רותק אל היצירה עד כלות והוא מסתובב ומזמזם את השירים בהתלהבות, ושואל אותי מתי נהפוך להיות טרובדורים. לי הספיקה הפתיחה בשביל להיזכר מה הסרט הזה עשה לי כשראיתי אותו לראשונה – ולא רק לי.

"המוסיקאים מברמן" היא קודם כל אגדה חתרנית – שנאספה על ידי האחים גרים ופורסמה לראשונה ב-1812. בניגוד לאגדות המאשרות את הסדר הקיים, שסופן נסיך ונסיכה שחיים יחד בארמון, הסיפור על הנגנים מברמן עוסק בשוליים – ארבע חיות (חמור, כלב, חתול ותרנגול) זקנות שברחו מבעליהם שאיימו להרוג אותם, וייסדו חבורת נגנים חופשית שאף מצליחה להערים על שודדים ולהשתלט על מבנה שננטש (סקווטינג?). אולי זה מה שגרם ליוצרי הסרט המצויר הרוסי לבחור דווקא את הסיפור הזה כבסיס לקריאה שלהם לשחרור – ב-69', ברוסיה הסובייטית של ימי חרושצ'וב, כשהמערב וכל מה שקשור לתרבות שלו היה מוקצה ואסור – וליצור סרט אנימציה תמים-לכאורה לילדים שהפך לסרט קאלט עבור מבוגרים רבים. הוא הביא אל הצופה הסובייטי את הריח של החופש – דרך מוסיקה ומקצבים אחרים, דמויות עם לבוש היפי ושיר נושא עליז שמהלל את החירות והחברות לעומת ארמונות וכלובים של זהב באשר הם (או בתרגום מצחיק לעברית של קבוצת צעירים שהציגה את המחזמר בארץ לפני שנתיים: "ארמונות ויחידות של נופש/לעולם לא ישתוו לחופש"). דרכם של היוצרים להוציא את הסרט למרות מגבלות הצנזורה לא היתה קלה, אבל בסופו של דבר, תוך ניצול חכם של אמנות האנדרסטייטמנט ושל פרצות במנגנון האכיפה הסרט יצא – ופעל את פעולתו. בעידן כימות התפוקות אפשר לשאול שאלות על אחוזי צפיה ועל דרכים למדוד השפעה של יצירה כזו. בבריה"מ של אז מספיק היה שאנשים יזמזמו את שיר הנושא לעצמם ברכבת התחתית, ויקלטו ששכנם למושב מצטרף לזמזום בחיוך.
מתבקשת השאלה – למה הסרט הזה עובד, למה הוא הצליח לרגש גם אז, ברוסיה הסובייטית ומצליח גם היום, בישראל הקפיטליסטית מוכת הסכסוך? הטכנולוגיה שלו נראית היום פרימיטיבית, בטח בהשוואה למה שיודעים לעשות היום בתלת מימד באולפני פיקסאר, כך שהצד הטכני הוא בוודאי לא התשובה.
והתשובה המרכזית בעיני ברורה – כי הוא נטול ציניות לחלוטין.
וציניות, בעיני, היא האויבת הגדולה של האמנות האותנטית, המשחררת, שיכולה להיווצר היום. יותר מההון ומנגנוניו, מבעלי הגלריות או האוצרים במוזיאונים. כי היא אויב פנימי – וכי הסכנה הגדולה בה היא הכחדת מעיין היצירה בשורש שלו. איך אפשר לצפות מאדם ליצור יצירה פוליטית אותנטית, חיה, אם בראש רצים לו כל הזמן טקסטים ברוח "אבל זה נאיבי", "כולם יגידו שזה אוטופי", "זה ילדותי", "מי יכול להאמין לזה". מצד שני – קשה מאוד להיאבק דווקא משום ההשתרשות הפנימית שלה בתוכנו.
הציניות מתפקדת היום, בעולם הקפיטליסטי-מערבי, כמנגנון ההגנה העיקרי שלנו מפני הצפת המידע של ההון. אנחנו פחות ופחות חשופים לרגשות אותנטיים בעולם – אבל מוצפים ב"רגשות" ו"ערכים" המשווקים לנו באגרסיביות דרך עולם הפרסום. משתמשים ב"אהבה" כדי למכור שמפו, ב"תשוקה" כדי למכור אוטו, ב"ביתיות" כדי למכור גבינה צהובה וב"להט מהפכני" כדי לשווק יוגורט. השכל הבריא שלנו מתגונן בפני כל אלה דרך הקמת חומה של ציניות – רק שחומת הציניות עבה מדי מכדי להבדיל בכל מקרה ומקרה בין אהבה ו"אהבה", תשוקה ו"תשוקה", בין להט מהפכני אמיתי למדומה. על כן אנחנו הופכים חשדניים מאוד כלפי כל הערכים הגדולים וכל הרגשות הגדולים – אלא שכבני אדם, אנחנו זקוקים לרגשות האלה ולערכים האלה שימלאו אותנו, ולתחושת משמעות, לא פחות משנזקקו להם ברוסיה הסובייטית, בגרמניה הפשיסטית, באירופה של ימי הביניים או בכל עידן ומקום אחר. בלעדיהם אנו מוצאים את עצמנו חיים בתוך ניכור פנימי הולך ומעמיק.
ולכן, בעיני, תפקידה המרכזי של האמנות היום צריך להיות תזכורת תמידית על קיומם של ערכים גדולים, ושל רגשות גדולים, ושל חיפוש משמעות. ולכן אמנות פוליטית מהסוג שרונן מדבר עליה חייבת להיות גם אמנות שמחה, אופטימית – אמנות שיכולה להצביע על תקווה, להעלים חומות ולא להגביה אותן. שיכולה לדבר אל תלמידים בתיכון בשכונה מוחלשת בשפה מובנת, ולבנות יחד איתם עולם טוב יותר. ואמנים שרוצים להיות אמנים פוליטיים, ולא אמנים שרק מדברים על פוליטיות, צריכים ללכת לדבר וליצור עם תלמידים ותלמידות, ועם בעלי מכולת, עם קשישים שיושבים על ספסל ומוכרים בדוכן שווארמה ונהגי אוטובוס, ולנסות ולראות איזו אמנות אפשר לעשות שם, באיזו שפה היא מדברת ומאילו חומרים היא עשויה. הדיאלוג החי עם הקהל הרחב שממנו עשויה היום החברה הישראלית יכול להחזיר לאמנות את הצבע שאזל ממנה, לשחרר אותה מהפינה שנדחקה אליה ולהחזיר לידיה את היכולת לשחרר חברה שלמה.

3 תגובות על קריאה לשחרור האמנות בהשראת "המוסיקאים מברמן"

    הציניות שממנה הכותבת מסתייגת תקועה באופן ציני, לא פחות, בלב ליבו של נוסח הפיתרון שהטקסט הפטרוני והמתנשא שלה מציע . .

    "ואמנים שרוצים להיות אמנים פוליטיים, ולא אמנים שרק מדברים על פוליטיות, צריכים ללכת לדבר וליצור עם תלמידים ותלמידות, ועם בעלי מכולת, עם קשישים שיושבים על ספסל ומוכרים בדוכן שווארמה ונהגי אוטובוס, ולנסות ולראות איזו אמנות אפשר לעשות שם, באיזו שפה היא מדברת ומאילו חומרים היא עשויה."

    אמנים פוליטיים צריכים להיות אזרחים פוליטיים ובאופן אקטיבי, כמו שאר בעלי מקצוע, מחוץ לשדה האמנות! רק כך אפשר יהיה להוביל שינוי שעל הדרך יפרק גם את הקטגוריןת המוחלטות של "אמנות מהי", עדיין, בשמם נכתב גם הטקסט הנוכחי.
    הקהילות המוחלשות שהכותבת "משביחה" בנוכחותה יודעות אמנות ותרבות מהם, אלא שהיחלשותם הכלכלית משפיעה גם על תנובת היצירה שלהם ומכאן על הולדתם של יוצרים מקרבה.

    כמו המניפסט של רונן, גם כאן, יש התעלמות מהקיים! ועל הציניות . . . כן, גם על זה התווכחנו לא פעם.

    ניתוח מבריק ליצירה נשכחת, אך מוצלחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת