ארז ישראלי – הפרעצלמן: האמת שבתוך ההתחזות

פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה:

Erez Israeli – Pretzelman Begins, Crone Gallery, Berlin, 2021 https://www.galeriecrone.com/erez-israeli-works

הפרעצלמן – היכרות

זהו מסע לגילויו של דימוי אמנותי חדש שהמציא האמן ארז ישראלי בתקופת שהותו בברלין, אליה היגר בשנת 2015 – הפרעצלמן – מעין בובה דמוית גבר כחוש שפניה כפני הכעך השחמחם. אייקון רב-שימושי זה נולד על מטוס במהלך המעבר בין שתי הארצות, בנון-טריטוריה ששוכנת בין המולדת והגולה. כך, ברישום אצבע דיגיטלי על גבי תמונות מזדמנות ממאגר התמונות בטלפון הנייד נוצרה דמות הפרעצלמן.

הפרעצלמן חוזר ומופיע בעבודותיו של ישראלי בפיסול, ציור, רישום, וידאו, רדי מייד מטופל, צילום מעובד, רקמה ותפירה, בובנאות, ועוד. המפגש עם ברלין הוביל את ישראלי לפרץ חסר תקדים של יצירה ולחיפושים אחר מקורות השראה חדשים. אלו נמצאו למשל בקריקטורות אנטישמיות של "דר-שטירמר" שהוצגו במוזיאון העירוני, בשווקי הפשפשים בהם נערמים חפצי בית, ציורים וקישוטים עתיקים שמעלים תהיות יהודיות על מקורם, בכנסיות, במועדונים, במכוני המחקר וברחובות.

כאשר ישראלי מאתר חפץ שמעניין אותו הוא משתמש בו כבנקודת מוצא ליצירה-מחדש עמלנית ומדוקדקת של אותו אובייקט כאשר פניו מוחלפות בפני הפרעצלמן. הטיפול הזה מייצר הרחקה אירונית שהופכת את המשמעות המקורית של הדימוי על פיה ומעוררת חשיבה ביקורתית על מסריו החברתיים. כתוצאה מכך נוצר "חפץ מעבר" שמתווך את המציאות המבלבלת עבור המהגר היהודי-ישראלי לגרמניה ומניע התדיינות פנימית עם המערבולות הרגשיות הרוחשות מתחת לפני השטח.

Erez Israeli, German Family, 2021, Courtesy of Crone Gallery

הפרעצלמן הגיח לעולם כהמצאה ראשונית ומקורית, המאפשרת לאמן להכיל עליה כל פנטזיה, "כלי ריק" שדרכו ניתן להתבונן בדילמות האישיות והחברתיות שמעוררת ההיסטוריה היהודית-גרמנית. הוא מאפשר בחינה של מגוון הזהויות המצטלבות והמשתנות של האמן עצמו, אשר הפכו לנוכחוֹת יותר עם המעבר בגרמניה.

יצור גברי במובהק זה, המלא ליבידו ותשוקה, אשר זקפתו מכריזה על כניסתו לחלל, הינו היבריד יהודי-גרמני. הפרעצל הינו מאכל גרמני נפוץ ועממי המאפיין את התרבות הגרמנית המסורתית, אשר מופיע בברלין במאפיות ובחנויות ממתקים, על גבי שלטים ובדוכני רחוב. עבור ישראלי, הצורה האופיינית של המאכל משלבת גם שני "אפים יהודיים" ארוכים ומצטלבים ולכן זוהי דמות המייצגת הכלאה בין זהויות. ישות ללא שייכות לאומית, ללא מטענים היסטוריים, ללא תרבות או מסורת, אך דווקא בשל כך היא מגלמת את כל אלה גם יחד, כאשר הם מעוצבים ומגובשים מחדש באופן רענן ומפתיע.

הפרעצל הינו מאכל שמקורו באפיה משפחתית וביתית, אך הוא נמכר גם בחנויות ברחבי ברלין, עיר שמאכילה אמנים ומהגרים כמו אמה-דובה ענקית. הפרעצל-מן מייצג את הקונפליקט הפנימי בין הגעגוע שמאפיין כל מהגר לתחושות של בית ושייכות לבין הרצון לנעוץ שיניים בכל מה שיש לעיר הגדולה להציע, להשקיע את כול כולך בשפע האינסופי, תוך בחינה מחדש של סמלים וערכים אישיים ולאומיים ביחס לקנה המידה הגדול והאחר של ברלין.

ניכוס (Re-appropriation) של סטריאוטיפים מבזים

ישנן דוגמאות היסטוריות רבות לשימוש שעשו קבוצות שונות בשם גנאי שנועד להקצות אותן מחמת מיאוס לשם העצמה עצמית. תהליך זה, המכונה התאמה-מחדש או ניכוס הפך את המונח המבזה לסמל של העצמה וזהות קולקטיבית (Galinsky et al 2013). כך לדוגמה הציירים הצרפתים המכונים "פוביסטים" (בצרפתית: חיות הפרא), שכונו כך כביטוי של בוז ליצירתם על ידי מבקר אמנות חמור סבר בן זמנם, נשאו שם זה בגאווה ומצאו שהוא מייצג בצורה מיטבית את הציור האולטרה-צבעוני האוונגרדי שלהם. דוגמה נוספת היא המונח "קוויר" – הגדרת זהות שהפכה מסמן של עיוות חברתי מבייש לסמל של העצמה וגאווה קהילתית.

כמהגר יהודי-ישראלי לברלין ארז ישראלי משתמש בטקטיקות דומות עם דמות הפרעצלמן. הוא מסב סטריאוטיפים יהודיים מבזים כגון אף ארוך או רפיון שרירים מסימנים של חולשה ובושה לנוכחות פסאודו-אנושית מלאת חיות קיומית, חביבות והומור. המהפך הזה מייצר שפה משחקית של התחזויות וחיקויים, המעלה לתודעה דיאלוגים בין היסטוריה להיסטוריוגרפיה, בין אמת לשקר ובין סטריאוטיפ לאדם ממשי.

Erez Israeli, Walking Pretzelman #1, 2018, Courtesy of Crone Gallery

הדרמה של הדראג-פרעצל

המושג "תיאטרליות" (Theatricality) נועד לתאר את הממד הפרפורמטיבי של הפעולה האנושית (Alexander 2017; Quick & Rushton 2019). הוא עשוי לתרום להבנת ה"משחקיות" ("play") או ה"משחק" ("act") במובן התיאטרוני של המילה, של ארז ישראלי עם הפרסונה של הפרעצל. המושגים "התחזות" ו"דראג-פרפורמנס" זכו לעיבוד רעיוני ואקדמי מקיף בעקבות מאמרה המפורסם של ג'ודית באטלר "צרות של מגדר: פמיניזם והחתירה תחת הזהות" (Butler 1990). באטלר זיהתה את החתרנות החברתית שנושא עמו מופע הדראג – המערער על מוסכמות "טבעיות" והגדרות תפקידים צרות כגון "אישה" או "גבר" ומצביע על התיאטרליות המגדרית היומיומית המוטבעת בפרפורמנס של הגוף באמצעות בגדים, איפור, שיער, תנועת הגוף, צורת הדיבור, גוון הקול ועוד. הזיהוי הזה הוביל ל"מפנה הפרפורמטיבי" במדעי החברה ובאמנויות ולכך שמופעי הדראג נתפסים כיום כצורה חשובה של אמנות Bachmann-Medick), 2016).

ההמצאה של הפרעצלמן יכולה, אם כן, להיקרא בהקשר זה כהמצאה של "דראג-פרעצל": אווטאר או אלטר-אגו של האמן אשר בהדהדו את גרסאות הזהות שלו עצמו מתמקד בדמויות כוללניות שהוא חווה כסובלות מטראומה והופכות לקורבנות של החברה: הילד, החייל, היהודי, המהגר, הקוויר, וישו – הסמל האוניברסלי של הקורבן.

הדראג-פרעצל מחקה באופן תיאטרלי דגמים שונים של התנהגות אנושית, מיתוסים, טקסים, חפצי פולחן, או סטריאוטיפים. המשחקיות של ישראלי עם הפרעצלמן מתבטאת ביצירה-מחדש או בשחזור (re-enactment) שלו בטכניקות מגוונות שוב ושוב כך שפרצופו נשתל בכל פעם על גבי דימוי סימבולי אחר, כמתחזה שמתחפש לדימויים אחרים ומערער עליהם.

פרצוף הפרעצלמן ממוקם על גבי פסלי איקונין נוצריים, כפרש גיבור על סוסו, כצייר המצייר את דיוקנו ועל מגוון ייצוגים תרבותיים נוספים שעברו הזרה. כך הופך הפרעצלמן לאצבע הנתחבת בפרצופם של הצופים ותובעת מהם להפחית מעט מהחשיבות העצמית שלהם ומהרצינות התהומית בה הם מתייחסים לסמלים חזותיים אייקוניים המייצגים גבריות, דת, לאומיות או אמנות ולראות אותם כפי שהם: חפצים שנוצרו על מנת להגביר את הכבוד והיראה שהמאמין בהם רוחש להון הסימבולי של המוסדות החברתיים הללו.

הארכיון – בנייה מחדש של זיכרון היסטורי וטכני

לאחרונה הפכו סוגים שונים של ארכיונים למקור השראה לעבודות אמנות ותערוכות של אמנות עכשווית; אמנים רבים ממצים מתוך ארכיונים מילונים ויזואליים וחומרי גלם רעיוניים ליצירתם ומוסדות אמנות עכשוויים אוצרים ומציגים תערוכות מבוססות ארכיון שמטרתן לחשוב מחדש ולפרש בצורה רעננה את הנרטיבים ההיסטוריים שנחשבו לאמיתות בלתי מעורערות ("בחזרה לברלין", מוזיאון הרצליה לאמנות 2014;Merewether 2006 Breakell, Tate papers online, Arantes 2018).

ארז ישראלי פיתח בפרקטיקה האמנותית העכשווית שלו אופני פעולה של ארכיונאי הכוללים חיפוש אחר חפצים חזותיים בטיפוסי ארכיונים שונים ומשונים. ה"ארכיונים" שהפכו שימושיים עבורו הם e-bay, המהווה מקור אינסופי לפריטים, מחפצי זיכרון של השואה ועד בובת בארבי גיי-בוב או תמונות ישנות של מלחים יפים שהצטלמו לפני יציאתם לקרב. ארכיונים אחרים הם שווקי הפשפשים, חוויה מוכרת לכל מי שבילה סופשבוע בברלין. האמן משוטט בשווקים אלו כדי למצוא ארטיפקטים גרמניים עממיים כגון נשרים מגולפים מעץ, בובות עץ תלת ממדיות של הנזל וגרטל או תמונות שמן ישנות של משפחות גרמניות מושלמות. מכנסיות שעוברות שיפוצים הוא מלקט או קונה פסלים, מזבחות ואיקונין דתיים, ובנוסף הוא חורש את הספריות, המוזיאונים ומכוני המחקר של השואה. ממצאים אלו הם חומר הגלם ליצירתו אותו הוא אוסף, מאפסן וממיין בסטודיו, תוך שהוא בוחן את התבנית החשיבתית שמוטמעת בהם, רק על מנת להפכה לסאטירה על המשמעות המקורית.

הפרויקט שהניב את גוף העבודות המורכב והמעודן ביותר עד כה בנוי מעשרות ציורים שמשחזרים ציורי דיוקן עצמי של אמנים יהודים שנספו בשואה. כאשר ישראלי מגלה אמן כזה, שהוא יכול ללמוד ולהנציח, הוא צולל לתוך הטכניקה של האמן הוותיק ממנו וממזג את יכולותיו הציוריות עם אלו של האמן שנרצח. הוא יוצר-מחדש/מחקה/מזייף את הציור המקורי במדויק, אך בהסתייגות אחת: כל הפורטרטים נושאים על פניהם את חותם ה"אף היהודי" הארוך והכפול של הפרעצלמן. התוצאה היא דיוקן מגוחך ומטריד שחושף את האקראיות והיחסיות של מושגים כמו: "אמת", "מקוריות", "מקור" ו"אותנטיות" – בעולם האמנות כמו גם באידיאולוגיות לאומיות ובמרחבי ההשתייכות הגיאופוליטיים.

מקורות:

Alexander, Jeffrey C. (2017). The drama of social life. Cambridge: Polity Press.

Arantes, Priscila. (2018). Contemporary Art, the Archive and Curatorship: Possible Dialogues. Curator, 61: 449-468. https://doi.org/10.1111/cura.12266

Bachmann-Medick, Doris. (2016).  "Chapter II: The Performative Turn". In: Cultural Turns: New Orientations in the Study of Culture. Berlin, Boston: De Gruyter, pp. 73-102. https://doi.org/10.1515/9783110402988-004

Breakell, Sue. "Perspectives: Negotiating the Archive". Tate Papers, online: https://www.tate.org.uk/research/publications/tate-papers/09/perspectives-negotiating-the-archive;

Butler, Judith. (1990). Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity. New York: Routledge.

Galinsky, Adam D., et al. (2013). “The Reappropriation of Stigmatizing Labels: The Reciprocal Relationship Between Power and Self-Labeling.” Psychological Science, vol. 24, no. 10, pp. 2020–29, http://www.jstor.org/stable/24539396.

Merewether, Charles. (2006). "The Archive", Whitechapel: Documents of Contemporary Art, London. ISBN: 9780262633383

Quick, Andrew & Rushton, Richard. (2019). "On Theatricality." Performance Research, 24:4, 1-4. DOI: 10.1080/13528165.2019.1655350