מהי אמנות חיפאית?

"חיפה מתה להימכר. עינת קליש היא סוג של סמל של ההבטחה הזו, שגם תביא אתה אחת ולתמיד את מה שאמנים תמיד אמורים להביא אתם – ג'נטריפיקציה, עליה במחירים, ולבסוף השקעות בינלאומיות". איתמר מן במחשבות על סצינת האמנות החיפאית

מהי אמנות חיפאית? כבר כמה זמן שאני מסתכל סביבי ומנסה להבין אם יש דבר כזה. הבחנתי בשני דברים בולטים, שגם קשורים זה לזה במידה מסוימת.

ראשית, כמעט לא תמצאו כאן אמנות מושגית. אמניות ואמנים מציירים, מפסלים, עוסקים בהדפסים, יציקות, תחריטים מסוגים שונים. טכניקות ותיקות, שמשמשות ליצור דימויים שלקוחים ישר מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. תל אביב לקחה קשה את הפוסט מודרניזם והיא עדיין די בהנגאובר משנות התשעים. לעומת הפוסט-מודרניזם הנצחי של תל אביב, כאן לא תמצאו אמנות פוסט-מושגית, פוסט-מינימליסטית, או אפילו פוסט-פופ (אולי בגלל שמינימליזם, אמנות מושגית, אפילו פופ, גם הם כנראה פסחו על העיר).

במרחב שבין ציורי הנמל לרישומי המודל, הרגישות היא מודרניסטית. בין כתלי בית ספר הנביאים, קרוב לשוק תלפיות, בוץ מתוק וסמיך של צבעי שמן וחימר. מה שכן יש בנוסף למודרניזם זה אמנות דקורטיבית ומלאכות שונות. גם הפוסט-מודרניזם שיחק במלאכות לא מעט. אלא שכאן, בדרך כלל, העיסוק בעבודות יד נעדר כל מרחק אירוני, בין אם מדובר בקערת קרמיקה או בקעקוע. בין העבודות המודרניסטיות שתלויות בחללי התצוגה הרבים, מצאתי עבודות יפהפיות, ומצאתי גם לא מעט קלישאות. מה שלא מצאתי זה את הקלישאה הפוסט-מודרנית.

שנית, הסצינה האמנותית מתנהלת כמעט לגמרי בלי היררכיות. יש בה בוגרות ובוגרי מוסדות יוקרתיים בארץ ובחו"ל שעובדים לצד פנסיונרים, חובבנים, בעלי מוגבלויות, ובעצם כל מי שבא לו להצטרף ולעשות משהו. וזה דבר די מדהים – מן רושם של דמוקרטיה וסולידריות הרבה יותר גדולות מכל מה שאפשר לצפות או לקוות לו. יכול להיות שאתבדה בעניין הזה, אבל בינתיים אפילו אני מקבל כאן סוג של חיבוק כאמן חובב שמוזמן לא להתבייש בכלום. אפשר לחשוב שהדבר הזה נובע מתוך דלות או מחסור בדמויות מעניינות יותר – אבל לא זה העניין.

בסוף השבוע של הסטודיואים הפתוחים שהיה כאן בסוף השבוע האחרון, הרדאר, יצא לי לבקר בסטודיו של אנה לוקשבסקי. אחת הציירות המצוינות שפועלות כאן, וגם מהמוכרות והמצליחות מביניהן. המפגש עם העבודות בסטודיו הוא מהמם, והזכיר לי למה כדאי לראות ציור בעולם שמחוץ לאינסטגרם. בין העבודות ציור גדול של עובדי משרד בחלל עבודה משותף, ועוד ציור של הייטקיסט שמנמן. אלו ציורים בסדרה שאנה עשתה על תל אביב, "סדרה על קפיטליזם", היא הסבירה לי. כשהצבעתי על מגדל הנביאים ושאלתי אותה האם גם זה ציור על קפיטליזם, היא ענתה שזה דווקא כאן בחיפה. "איזה קפיטליזם יש כאן, תגיד לי?"

חמאם אל פאשה בחיפה, צילום: איתן מן

"העדר הקפיטליזם" הזה בחיפה הוא לא אידיאולוגי. ההבטחה להשתלב בשוק חופשי, יעיל וחף משחיתות מרחפת מעל העיר תמיד. מעל הבתים הפלסטינים האטומים בואדי סליב מתנוסס השלט "נווה צדק של חיפה". חיפה מתה להימכר. עינת קליש היא סוג של סמל של ההבטחה הזו, שגם תביא אתה אחת ולתמיד את מה שאמנים תמיד אמורים להביא אתם – ג'נטריפיקציה, עליה במחירים, ולבסוף השקעות בינלאומיות. חבר טוב ממרכז הארץ שבא לראות את הרדאר ישב אתי בערב הפתיחה וקשקשנו קצת עם חיפאי אחר, שהגיע לעיר לא מזמן מניו יורק. ידידי מהמרכז: "תגיד, זה בסדר שאני כאן, תגיד? זה לא גורם לג'נטריפיקציה?" והתשובה של החיפאי החדש: "האמת שיש כאן קצת פחות מדי ג'נטריפיקציה – הייתי רוצה לראות יותר." נכון לעכשיו, ההבטחה הזו לא מתממשת ובמקומה רק כשלון שמתגלגל והולך בין כתבות על חיפה בעיתון הארץ. בהתאם, נראה שכולם די עצבניים על קליש וההבטחות שלה.

אבל אני חושב שבאופן לא צפוי, דווקא הכשלון הקפיטליסטי הזה הוא הסוד של האמנות החיפאית. כי כמובן, יש בהבטחה של השוק גם איום אמיתי. כשהיא פטורה מעליות הנדל"ן של כמעט כל מקום אחר בארץ, חיפה מצליחה לשמור על עצמה במצב מתמיד של "כמעט". אם תל-אביב היא עיר של פוסט-מודרניזם מתמיד, חיפה היא עיר של פוסט-קטסטרופה נמשכת. הנכבה בכל מקום, זה ברור, אבל במובנים מסוימים ניתן אפילו לחוש כאן את האסון האקלימי כמשהו שכבר היה. ומה נשאר אחרי האסון? תחושת הכמעט; לא ברור כמעט-מה, אבל זה להיות תמיד לפני משהו אחר, משהו שאת הצורה שלו אנחנו עוד לא יודעים. אלו תנאים טובים לאמנות.

קפיטליזם בריא מביא אתו נסיקת מחירי נדל"ן. אך עוד לפני כן הוא מביא אמנות עדכנית ותחרות אכזרית שבה אמנים נאבקים על מי מזהה את מי, מי אומר למי שלום. נפגשים, מחליפים חיוך, אבל נראה לי מרחוק שלפעמים גם מאחלים אחד לשני להיחנק. בסוף את שניהם תייצג גלריה רוזנפלד. הדברים האלה לא קורים כאן בחיפה – לרע, ובעיקר לטוב.

2 תגובות על מהי אמנות חיפאית?

    הדבר הראשון שעשתה קליש אחרי שניבחרה היא סגרה את הגלריה העירונית שער3, שניסתה להיות במה מקומית פתוחה ליוצרים מקומיים. שמעתי שגם את פיראמידה, בית ספר שהוסב למרכז אמנות היא רצתה לסגור… מה הפלא שמחירי הדירות בחיפה ממשיכים ליפול?
    אבל כמה אמנים מתל אביב שלא בא להם לבזבז את החיים על ניסיונות אבודים לעשות קריירה באים לחיפה כי היא לא משכתבת לאף אומן שום אג'נדה. כי אין בה שוק לאמנות וטוב שכך, כי אמן שמתחיל להרוויח מאנמות מתחיל לשרת אינטרסים זרים

    אכן, המצב הזה בחיפה צריך רק לעורר קנאה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת