פואטיקת גרוטאות או פאתוס מלא קולטורה: יגאל תומרקין בתלת ודו-ממד

"באופן מפוכח יותר, אני מבקש לומר כי בעיני חלק מהעבודות הדו-ממדיות של תומרקין, שהגדיר בראיונות את עצמו כ״פסל שמצייר״ והרבה לעסוק בציור רישום והדפס – פרובלמטיות וסימפטומטיות כאחד לתופעה התומרקינאית המתרחשת מחוץ ליצירתו הפיסולית". יקיר שגב במחשבות על עבודות הדו-מימד של תומרקין לאחר לכתו

על כך שתומרקין היה מבכירי האמנים בישראל – ודאי אין עוררין. אין ספק שהוא האחרון שבאחרוני האחרונים, נפיל ממש במונחים ההיסטוריים קצרי-מועד של האמנות המקומית שלנו. אבל יגאל תומרקין, האמן החשוב, המהפכני, המגיב, המפתיע – למעשה לא היה  פעיל באמת כבר כמעט עשור וחצי, לכן זה די סביר שמבט הערכה מפוכח (וראשוני) על יצירתו יהיה בכל זאת לגיטימי כעת, למרות שמת אך לפני כמה ימים.

יגאל תומרקין, "ינשוף", ברזל, 1955

***

כפסל הוא היה אמן יוצא דופן שמעטים בישראל משתווים לו. לא ארחיב כאן יותר מדי, אבל יצירתו הפיסולית חשובה מאין כמותה בנוף המקומי והיא-היא זו שמיצבה את תומרקין והעניקה לו את מעמדו המיוחד בישראל שממנו נהנה, חרף תלונותיו הכרוניות על השכחה, דחיקה ומידור. גם אם התלונות הללו היו חלק (חינני או לא, תחליטו איש ואישה לפי טעמו) מפרסונת ה״אנפנט טריבלה״ האלימה שסיגל לעצמו מסוף שנות ה-60 ושבעטיה הוא התפרסם גם בציבור הישראלי הכללי, הרי שאין ולא היה עוד פסל כתומרקין שמילא את הארץ בפסליו ואנדרטאותיו. את כל זה תומרקין השיג בזכות ולא בחסד, ואנחנו זכינו ביצירות חזקות, בפואטיקת גרוטאות מצמיתה ונפלאה ובכישרון נדיר לאלף את החומר ללא רעשי רקע ולשמור על מתח ואיזון מפתיעים. בעומדך ליד פסל של תומרקין, גדול כקטן, אתה חש/ה לרוב בעל כורחך את הרטט והאימה של המפגש בין איש הברזל לברזל עצמו, כאשר ברור מי יוצא וידו על העליונה.

יגאל תומרקין, "השיר על האדמה", ברזל ואבנים, 1994, גן הפסלים כוכב הירדן

***

באופן מפוכח יותר, אני מבקש לומר כי בעיני חלק מהעבודות הדו-ממדיות של תומרקין, שהגדיר בראיונות את עצמו כ״פסל שמצייר״ והרבה לעסוק בציור רישום והדפס – פרובלמטיות וסימפטומטיות כאחד לתופעה התומרקינאית המתרחשת מחוץ ליצירתו הפיסולית. אמנם קצת מוזר לנתק בין עבודות הדו לתלת-ממד, כי בכל זאת ברור שיש קשר ביניהם, אבל מי שמכירים את עבודותיו ברישום, הדפס וציור עשויים להעיד כי הגראפומניה מלאת התוכחה, שהאיש רחב האופקים הזה ניחן בה ושלא הורשתה להיכנס כמעט ליצירתו הפיסולית, מרעישה עולמות ביצירתו הציורית-רישומית, ובעיני לרועץ בכמה וכמה היבטים.

יגאל תומרקין, באדיבות תירוש מכירות פומביות, צילום: חיימה אדלשטיין

***

כך, ובמבט ראשוני ומפוכח לאחור (בעיני) – ובניגוד לפיסול שהוא באמת חדשני ונותר מרתק – הרי שהרישום והציור (ופחות ההדפס, שבו היה רב-אמן של ממש) שנחשבו אולי למבריקים ותוססים כמו הפיסול – מתחילים להיחשף גם בראוותנותם הרעשנית והלעתים ריקה.

ברמה הציורית אלו כל הטריקים והמניירות ה״פופיים״ שבזמנו נחשבו ״מתריסים״, ״חצופים״ ועדכניים אל מול התרבותיות הטרקלינית העדינה של ציורי ״אופקים חדשים״: כל אותם הדבקות, קרעים, איקסים, הטבעות של כף היד, חיצים וסימנים גרפיים אחרים שמשורבטים בוירטואוזיות אסתטית נמלצת ומסולסלת (לתומרקין הייתה יד נפלאה) על פני העבודות. אלה מתגלים בחלוף השנים כתרבותניקיים לא פחות מכל מה שתומרקין יצא נגדו, והם עשויים בפאתוס רווי קולטורה המכוון היטב לקליינטורה (וזה עבד היטב).

לאלו גם אפשר להוסיף את המניירות הגרפיות של ריסוסי והתזות הדיו ה״פרועות״ כביכול – שהן למעשה אסתטיות ומהוקצעות להחריד וקרובות בווירטואוזיות שלהן לנופי הדיו המרוסס המיסטיים ברישומי מרדכי ארדון (אולי האנטי-תזה המושלמת לתומרקין), או לרישומים המושחזים הגרוטסקיים של המאייר הווירטואוז המשפיע ראלף סטדמן. מנגד, אל מול כל אלו, נדמה שעד היום ששרבוטיהם המגומגמים או ה״ילדותיים״ כביכול של רפי לביא ויאיר גרבוז מאותה התקופה הצליחו ועדיין מצליחים לעצבן את הצופים התמימים הרבה יותר, בוודאי גם כיום. נדמה לי גם שהאקסהיביציוניזם המתריס, המלוכלך והמתפלש בסחי הביבים של הצבע של גרשוני למשל הופך את הקרביים יותר, ולעומתו תומרקין נראה לפרקים כדקורטור המתלכלך בשובבות עם  ג׳סטות מיומנות. ולכן – במבט אמיתי לאחור – מי באמת-באמת הלך כאן רחוק יותר וקיצוני יותר עם תדמית ה״אנפנט טריבלה?״.

באדיבות גלריה יאיר

***

בעיה לא פתורה נוספת בעיני היא כמובן המצעד הבלתי נגמר, אותה הפגזת ניים-דרופינג בומבסטית של מאורי האמנות והתרבות האירופאיים שמופיעים תדיר בציוריו של תומרקין, שאותה הוא שופך בזעם קדוש על ראשיהם של בני התשחורת – כלומר אנחנו: הצברים הנייטיבס חסרי-התרבות. ואו, מי לא היה שם! קפקא, צלאן, ברכט, לסקר-שילר, מתיאס גוטהארט-נייטהארט (הלא הוא גרונוולאד), ברונלסקי, לאונרדו, אקהרד שאל, ואן גוך איינשטיין ונפוליאון (רשימה חלקית בלבד). אבל מעבר ל-Apparitions והעלאות באוב הכמעט סוריאליסטיות של נציגי התרבות המרכז אירופאית-גרמנית/איטלקית העילית הזו, שתומרקין רואה עצמו אולי כחלק ממנה, קשה לפענח מה כוונתו בעצם. האם ישנו דבר מה נוסף, מעבר למחוות התפרצות אסתטיות-מילוליות-ציוריות גרידא כלפי המאייסטרים רבי העוצמה האלה בציוריו, שהם כביכול תו התקן שממנו סטתה האמנות הישראלית?

והנה ממש באותם שנים, תמר גטר או גרשוני למשל עושים שימוש דומה בהעלאות מהאוב של ג׳וטו או בייצוגים רנסנסיים מוקדמים, אבל באופן חד, מושחז וביקורתי הרבה יותר, שמשתמש בייצוגי מבע אירופאי-קלאסי בשביל לנגח באמת חלק מהאקסיומות הישראליות-ציוניות, שתומרקין האוניברסליסט אמנם מסתובב סביבן (״פאטה מורגנה״/אריק שרון) אבל נותר, בעיני, ברמת האזכורים התרבותיים בלבד.

באדיבות תירוש מכירות פומביות, צילום: חיימה אדלשטיין

***

כל זאת נכתב כעת, בעצם היזכרות במפעלו התרבותי הענק של יגאל תומרקין, כמובן מתוך מקום של הוקרה והערכה ליצירתו הסוחפת. כמי שאוהב באמת את יצירתו, אני מוצא לנכון להאיר בה עומקים ונסיגות וצדדים ענייניים יותר וענייניים פחות, אבל ברור שחשיבותה, בעיקר בפיסול שהוא משיאי היצירה פה, אינה מוטלת בספק. בעשור ומשהו שחלפו ועד מותו המצער לאחרונה, זכינו גם לראות בגלריות שונות גופי יצירה אינטימיים ומוקדמים יותר של תומרקין שהילכו עלי קסם והציעו צדדים רבים יותר ליצירתו ה״רשמית״ – בפרט הפיסול הקטן שאינו נופל מג׳אקומטי או גונזאלס לפרקים. לסיום, אני מצרף פה ציור קטן שברשותי של תומרקין שאני מאמין שרובכם אינכם מכירים היטב – התומרקין שלפני התומרקין: ציור גואש ודיו נפלא של שני שועלים בנגב מ-1956. רכשתי אותו בגרמניה ובעיני הוא מאפשר להתבונן באיכויות הנפלאות שלו, ממש רגע לפני שהסופה המכונה יגאל תומרקין תתחיל להכות בנו בכל הכוח.

יהיה זכרו ברוך!

3 תגובות על פואטיקת גרוטאות או פאתוס מלא קולטורה: יגאל תומרקין בתלת ודו-ממד

    תומרקין 'לא פעיל' למעשה כבר מאמצע שנות ה-70 . מה שנשאר פעיל מאד הוא הפה הגדול שלו. את כל מה שיצא מהפה הזה , צריך לבדוק ביושר. באמנות ובמילים, הוא שלח לעולם המון זבל שרק מעט ממנו ראוי לצפיה ולשמיעה חוזרת. מרוב האמנים לא נשאר גם את המעט הזה. הוא היה בעיקר מצטט דגול, איש מר, בוגדני, מלא בקנאה ומזדנב עלוב של גנרלים.

    מאמר נועז וממוקד. נדמה לי שמאד היה חשוב לתומרקין להפגין את היותו איש תרבות, מבין, בקי, מלומד, יודע על ספרות קלאסית ועל פילוסופיה, על אמנות ועל דמויות פוליטיות מפורסמות. ולא רק האולד-מאסטרס הארופאיים או המודרנים המפורסמים ביותר (ון גוך -סדרה גדולה). הוא גם התעניין ביפן ובמקסיקו. בקיצור – אוניברסליסט אמיתי לשיטתו. אכן, יש הרבה התרברבות בכל הניים-דרופינג הזה שבא לבדל אותו כביכול משאר האמנים בארץ שכלפי רובם חש בוז עמוק. אבל כשמנסים לפענח את היצירות הללו, הציטוטים האלה נותרים ריקים ממשמעות. אגב, חלק מאותם שמות וציטוטים הופיע גם בפסלים שלו. לא מעט בעצם החל משנות ה80.

    דליה, המאמר בסדר גמור, אך בודאי שלא נועז. טבעם של עבודות אמנות להתיישן. הבעיה שעבודותיו הדו-ממדיות (וגם חלק עצום מפסליו. סעי לביקור במושב ברוגתה שם היה לו סטודיו ומקום איחסון ותראי איך המושב היפה עמוס בגרוטאות איומות וחלדות שלו)של תומרקין משנות ה-80 ואילך התיישנו עוד בטרם יבש הצבע מעל פני המשטח ולמחרת הן כבר היו בכל חנות מסגרות לצד הכבשים של קדישמן. אף אדם רציני לא לקח ברצינות את ה'פראות' ואת הניים-דרופינג, שהפך למניירה חבוטה לצד הג'סטות ה'נועזות' והאיקסים (מלך REX)האינסופיים.תומרקין היה מן עיתונאי בינוני שמגיב לאקטואליה בשירבוטי טקסט,צורות וצבעים. ההישענות על ספרות, פילוסופיה, אמנות וכו', היה בעיקר פתטי וחסר תיחכום עד להביך. תומרקין החל להאמין לתדמית הציבורית שלו- האנטי בורגנית, 'המלוכלכת' והפך עבד שלה. בסופו של דבר , קרוב לעשרים שנה זה מה שהוא עשה, בחוסר רהיטות ובעילגות של תגרן בשוק. ההשוואה לניירות של גרשוני, מדוייקת. תומרקין היה פרה קדושה עד אמצע שנות ה-70 מכאן והלאה הוא לא היה לגבי אמנים צעירים אפילו נתח בשר. אך למרות כל הנאמר, לא אשכח לעולם את תערוכתו במוזיאון תל-אביב בשד' רוטשילד ( האנטי ממסדי אעלק) באמצע שנות ה-60 , אז הוא באמת שם בכיס הקטן שלו את כולם- בפסליו וגם במוחו החריף. למזלו אין כל סיכוי שנשמתו תנוח בגן-עדן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת