"מגיע לכולנו איזשהו תיקון במערך הזה"

"אנחנו גם רוצות להתפנות לחשיבה מחודשות על מה המקום והתפקיד שלנו פה. אנחנו לא נעלה עם התערוכה כפי שהיא הייתה אמורה להיות מוצגת, לא נדחה בכמה שבועות ונמשיך כמו שתכננו". מילנה גיצין אדירם, אוצרת ומנהלת "זומו – המוזיאון הנייד", על הפרוייקט ועל דחייתו של "זומו לוד" בעקבות ארועי התקופה האחרונה

שלום, מילנה גיצין אדירם, אוצרת ומנהלת "זומו – המוזיאון הנייד". השבוע אמור היה להיפתח ״זומו לוד״, התחנה החמישית של ״זומו״ מאז יצא הפרויקט לדרך בסוף 2017. בעקבות מבצע "שומר חומות" והתפרצות המהומות האלימות בערים המעורבות, ובלוד במיוחד, נאלצתם לדחות את פתיחתו של ״זומו לוד״ למועד שכרגע אינו ידוע. ספרי לנו על ההחלטה לבחור בלוד כתחנה הבאה של ״זומו״ ועל התחושות כעת, כשנאלצתן לעצור את הפרויקט.

״זומו״ הוקם ויצא לשטח ב-2017, אבל הרעיון התחיל להתגבש כשנתיים-שלוש לפני כן. שרון גלזברג, מנהלת מחלקת הקהילה, והלית מיכאלי, מנהלת מחלקת חינוך, פעלו איתי מההתחלה, ולאט לאט הצטרפו אלינו שותפים נוספים. השאיפה הייתה לייצר מוזיאון נייד שינוע ממקום למקום ויהווה תשתית למרכז התרבות העתידי שיקום בעיר. רצינו לייצר ספסלי שיח, להביא שינוי חברתי דרך אמנות ותרבות בפריפריה החברתית-כלכלית של ישראל. המחשבה הייתה מוביליות חברתית; שהבן שלי מתל אביב, הבן של מיכאל מירוחם והבן של פאטן מלוד יוכלו לקבל איזושהי תשתית תרבותית, להכיר אמנים ישראלים עכשוויים מרכזיים, לתת מקום לשכן שלהם שיכול להיות אמן מופלא ולא מקבל את החשיפה הראויה לפעמים, ובנוסף לתת במה לאמנות המקום, שנוצרת מתוכו ומספרת את הסיפור המקומי, שזה בדרך כלל אמנות מבוססת קהילה.

שלוש שנים עברו עד שיצאנו לשטח, כי בתחילת הדרך הגענו לקשרים עם תורמת שהסכימה להתחייב לתרומה רחבת היקף אחרי שהיא שמעה את תוצרי המחקר המקדים שעשינו, בו הבנו שרק אחד מחמישה ילדים מגיע למוזיאון בישראל מטעם מסגרות חינוכיות, אבל היא רצתה שהמדינה תיקח חלק במימון הפרויקט.

אחרי שלא הצלחנו לגייס את תמיכת המדינה, התורמת משכה את השתתפותה ונאלצנו לגייס את כל הכספים מחדש. עד היום המדינה לא תומכת ישירות ב״זומו״. במסגרת ״זומו לוד״, המדינה תמכה בפרויקט לראשונה, דרך העירייה, בסכום שהוא כמובן מבורך ואנחנו מודות עליו אבל הוא לא חלק משמעותי מתקציב הפרויקט. בתפיסה שלי, מדינת ישראל צריכה להיות שותפה מלאה שלנו. ל״זומו״ אין פטרון קבוע או אבא ואמא שדואגים לו, אנחנו מגייסות כספים עבור הפרויקט כל פעם מחדש, מתוך מאגר של שותפים ותורמים שבוחרים לתמוך בנו. אין לנו קיימות כלכלית, וזו תמונת מראה חריפה מאד של כל מה שקורה בעולם התרבות הישראלי; לגופי תרבות ישראליים, בטח שכאלה יזמיים, אין קיימות כלכלית והם נאלצים להמציא את עצמם מחדש כל הזמן.

מתוך "זומו ירוחם"

ב-2017 יצאנו לדרך עם ה״זומו״ הראשון בירוחם. הפרויקט היה מאד רזה ומצומצם מבחינה תקציבית ובכל זאת הצלחה גדולה. חשבנו שבעקבות ההצלחה הגדולה יהיה לנו קל יותר לגייס תקציבים, אבל אז נכנסנו לתקופה של בחירות מוניציפליות בכל הארץ וכפועל יוצא אי אפשר היה לקיים פרויקטים זמניים בערים. לכן עברה כמעט שנה עד שהגענו ל״זומו ערד״. לאחר מכן, די בזריזות, הגענו לחצור הגלילית ואחריה לקריית ים. קריית ים הייתה הצלחה מסחררת, הגיעו כ-24 אלף מבקרים בחודש וחצי, מעל 12 אלף תלמידים שבאו לבקר בבקרים, זו הייתה הצלחה גדולה מאד. התחנה החמישית של ״זומו״ הייתה אמורה להיות בגליל התחתון. ניסינו להקים אותה שלוש פעמים, כשבפעם השלישית חלק מהעבודות כבר היו אצל ראובן, מוביל התערוכות, על המשאית בדרך, והוא נאלץ לעשות אחורה פנה ולחזור. הקורונה עיכבה את ההקמה של ״זומו גליל תחתון״ שוב ושוב, אז שברנו את הראש וניסינו להבין מה לעשות. המרכיבים של הפרויקט הזה הם קהילה, חינוך ואמנות והדבר הזה כבר היה ברור לנו. בתחנות הראשונות עבדנו בתוך האנגר גדול, 50 אמנים ב-1200 מ"ר, הכשרנו צעירים מתוך הקהילות לעבוד כמדריכים שלנו, והמוזיאון התבסס על קהילות. החלטנו לקחת את המרכיבים של העוגה ולעשות מהם קאפקייקס: עשינו הצרחה, החלטנו לחכות עם ״זומו גליל תחתון״ לזמן שבו יהיה אפשרי להתקהל, ולהגיע ללוד שהייתה כבר ברשימת היעדים שלנו. לפרויקט בלוד היו כמה רעיונות. כבר לפני יותר משנה התחלנו לחקור את העיר, כמו שאנחנו עושים בכל פרויקט; אנחנו לא מצניחים את האמנים למקום, אלא מתחילים עם מחקר של העיר והקהילות. התובנה שהגענו אליה היא שאין האנגר אחד שאפשר לעבוד בו. מדובר בעיר ענקית במרכז הארץ, כ-85 אלף תושבים, ירושלים קרובה אליה באותה מידה כמו תל אביב והפוטנציאל של קהלים שיגיעו הוא עצום. מכיוון שלא היה האנגר אחד שיכול היה להתאים לנו, החלטנו להתאים את עצמנו לאילוצי הקורונה ולהציג את התערוכה במרחב הציבורי, מהלך אף יותר דמוקרטי ממה שאנחנו עושים בדרך כלל. חיפשנו מקום שיהיה בטוח ומתאים לכל הקהילות, גם לערבים וגם ליהודים בעיר, זה היה הכי חשוב, לא להתמקם במיקום שיתאים רק לקהילה אחת.

סאהר מיעארי ב"זומו לוד"

כלומר הרגשתן את המתיחות בין הקהילות בעיר כבר במהלך המחקר והעבודה על הפרויקט? 

לא ברמה הזו, לא הרגשנו שמחר שורפים את העיר, אבל המורכבות בערים המעורבות, ובמיוחד בלוד, קיימת כל הזמן. כשנכנסנו לעיר, ממש בשיחה הראשונה עם מנכ"ל העירייה וראש העיר, הבנו את הלך הרוח הספציפי מאד שיש שם. כשחשבתי לפעול בתוך שכונות ערביות במובהק ידעתי מראש שדווקא התושבים הוותיקים של העיר, אלו שלא מפחדים מכלום, לא יבואו כי לא כולם ירגישו בטוחים ובנוח. יש הרבה מתיחות בשכונות הערביות בגלל שיש שם אלימות ופשע והרבה נזק משני של האלימות הזו. אז לא רצינו לפעול שם, ובטח שלא לעבוד רק בגרעין התורני כקהילה מרכזית כי זה לא נכון לנו להיכנס לשם ולהיות שותפים שלהם. ״זומו״ פועל עם מרבית הקהילות בעיר מתוך תפיסה שזה התפקיד שלנו, לייצר מרחב בטוח לשיח בין הקהילות השונות. חיפשנו מקום ניטרלי באמצע, שכולם ירגישו בנוח להגיע אליו.

בסוף בחרנו את החצר של מכללת ״עתיד״ שממוקמת במרכז העיר, בבניין עות'מאני עתיק עם חצר יפהפייה. מולה יש סביל, מקום טהרה מוסלמי, שיושב מול בית קברות מוסלמי שגם הוא בניין עות'מאני, ולידם מגרש חניה שהקפנו באיסכורית, מין גדר זמנית שבנינו בצורת חצי גורן. עבדנו שם ובעוד מבנה עות'מאני נטוש, שעמד סגור זמן רב, בו היו אמורות להיות מוצגות עבודות וידאו בשיתוף עם העירייה. על האיסכורית היו אמורות להיות מוצגות עבודות צילום וציור זמניות שיתפרקו בסוף, ובתוך החצר מיצבים פיסוליים שתכננו להציג במרחב. בנוסף לכל זה הזמנו אמני מחקר לחקור את העיר ולהתחיל לעבוד עם הקהילות המקומיות וליצור איתן עבודות שמבוססות על הידע המקומי והקהילתי.

בנוסף, שרון גלזברג ושי עיד אלוני, שהוא המנהל האמנותי והמעצב שלנו ואמן בעצמו, יצרו את ״אסיף – האוסף האמנותי-חברתי של זומו״, עבודה מבוססת קהילה. כבר התחלנו לעבוד מול מחלקות החינוך בעיר והתערוכה הייתה אמורה להיפתח ב-18 במאי. ביום שלישי, ה-11 בחודש, עוד היינו בעיר בהקמות. השארנו את הדברים הכי עדינים וזמניים לימים האחרונים של ההקמות מחשש לוונדליזם, כמו עם כל עבודה שמוצגת במרחב הציבורי, על אף שהניסיון שלנו אומר שאם עובדים יחד עם הקהילות אז לאנשים אכפת מהעבודות ואפשר לתת לילדים להסתובב חופשי, בלי שומרים שיגידו "לא לגעת בעבודה בבקשה". גם האמנים שהיו אמורים לצייר על האיסכורית ידעו שאם עבודה נשארת במרחב הציבורי ייתכן שייגעו בה, זה נלקח בחשבון.

עבודה של מעין שחר על מכסי ביוב, "זומו לוד"

התערוכה שנאצרה (אוצרות: עפרה חרנם, רות אופנהיים, אוצרת ראשית: מילנה גיצין אדירם) נקראה "ציר זמן: מעבר מתמשך לעתיד מושלם – Past progressive to future perfect״. כמו שאת שומעת, על ה-Present Simple דילגנו. דילגנו עליו בשם התערוכה מתוך כוונה, אבל בכל זאת הזמנו אמנים להתייחס אליו בצורה עדינה ורגישה; אנחנו מתעסקים בפן הפוליטי אבל אנחנו לא שמים בפרצוף את המרחב הביקורתי, הוא ניכר אבל מה שחשוב לנו זה קודם כל להזמין אנשים להצטרף לשיח, לפתות אנשים להיכנס לתערוכה, להתיישב על הספסלים שלנו ולהיכנס לשיח ביקורתי. מראש אמרנו לראש העיר בלוד שאם מה שהוא מחפש זה תערוכת פרחים ואריות, זה לא מה שאנחנו עושים. זה לא מעניין אותנו, מעניין אותנו לדבר על כל מה שקורה, על כל הרבדים, אבל מתוך מקום של כבוד, שמבין שאנחנו אורחים, אנחנו זרים בעיר ואנחנו לוקחים את זה בחשבון. כשאת באה להתארח אצל דודה שלך בבית את מכבדת את דרך ההתנהלות שלה, וככה אנחנו רוצים לפעול.

נראה שגם היה ייצוג רחב, יחסית לעולם האמנות הישראלי, לאמנים ערבים ברשימה של ״זומו לוד״, וביניהם גם אמנים ערבים צעירים.

נכון, זה משהו שתמיד מאד משמעותי עבורנו ובטח בעיר כמו לוד. האמת היא שהזמנו יותר אמנים ערבים להשתתף וחלקם סירבו, גם בגלל שהפרויקט התקיים בלוד; אין מקשה אחת של אמנים ערבים וזה משהו שאנחנו כחברה יהודית, ואני אומרת את זה כחלק ממנה, לא תמיד מבינים. לא הבנו למה הם לא רצו, בכל זאת עיר מעורבת שיש בה יהודים וערבים, אבל לוד נתפסת כעיר שאמנים צפוניים למשל לא תמיד רוצים להגיע אליה. בכל זאת היה לנו חשוב לדאוג לייצוג רחב של אמנים ערביים, ואפילו יותר מכך של אמניות ערביות. אנחנו תמיד שואפים לייצר תמהיל, ולא מתוך מקום של פוליטיקת זהויות, אלא תמהיל שמורכב מכל החלקים ומשקף את המקום והמרחב שבו אנחנו נמצאים, כדי שכל אחד ירגיש בנוח ובבית בתוך התערוכה. זה חשוב לנו מאד.

מתוך "זומו חצור הגלילית"

לוד היא בעצם העיר המעורבת הראשונה ש״זומו״ מגיע אליה. האם זה בא לידי ביטוי בתכנון ובבחירה של הפרויקט? האמנים המשתתפים, פעילויות החינוך במסגרת ״זומו״? מה זה אומר להביא את המוזיאון הנייד לעיר רב-תרבותית?

זה נכון שזו העיר הראשונה שאנחנו פועלים בה שהיא ממש מעורבת ערבית-יהודית, אבל תמיד עבדנו בשותפות עם קהילות ערביות בסביבת המוקד של ״זומו״. בירוחם ובערד עבדנו עם הקהילות הבדואיות שגרות בקרבת מקום והיו לנו מדריכים שיצאו מהן, ובחצור הגלילית עבדנו עם הקהילה של טובה-זנגריה, הישוב השכן. תמיד עבדנו עם קהילה יהודית וערבית, הקטלוגים שלנו תמיד יוצאים לפחות בשתי השפות ולעיתים יותר, וכשבאים תלמידים דוברי ערבית הם מקבלים הדרכות בערבית. כמובן שבכל הפרויקטים מעורבים גם אמנים ערבים כיוצרים. זה עניין עקרוני שחשוב לנו, כמו שגם בקריית ים, שבה קהילה דוברת רוסית גדולה וקהילה אתיופית, דאגנו להדרכות ופרסומים בשפה הרוסית והאמהרית ואמנים יוצאי ברה"מ ומהקהילה האתיופית היו חלק מ״זומו״.

ילדים על רקע ציורים של זויה צ'רקסקי, "זומו ערד"

אז מה עכשיו? מה הצעד הבא?

באותו יום שלישי, במהלך ההקמות, היו לנו כמה בעיות לפתור עם הבית הנטוש. הגעתי למנכ"ל העירייה, שהוא מהגרעין התורני, והצלחנו לסדר את אחד הדברים. אחר כך אמרתי לו "אנחנו עוד נביא ביחד את השלום". זה היה המשפט, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה שאמרתי לו את זה בשלוש אחר הצהריים. הם פתרו את הבעיה ואז אמרו, חצי בצחוק, שהמתנחלים יודעים לפתור בעיות כאלה. עניתי לו שחשוב לי להגיד שאנחנו משני צידי המתרס, ובכל זאת הצלחנו לפתור את הבעיה, אנחנו עוד נביא ככה את השלום. ובחמש וחצי אחר הצהריים אנחנו מקבלים טלפון שהיו אזעקות בירושלים. התחלנו להתקפל, היינו בטוחים שנתראה מחר, אפילו השארנו עוגיות בחוץ, מריה סאלח מחמיד הספיקה לצייר על האסכורית ודוכי כהן אמר לי שהוא קצת חושש להגיע עכשיו, עם כל הבלגן שמתחיל בירושלים, כי הוא מגיע משם ברכבת. שלושתנו דיברנו על הסיטואציה, על אסון מירון ועל אישורים למבנה הנטוש, דיברנו על דברים לא קשורים, ובשש וחצי יצאנו משם.

בשעה עשר בלילה אני מקבלת מאורית עופר, מנהלת מחלקת התרבות של לוד, תמונה של צעירים מחליפים את דגל ישראל בדגל פלסטין. ל״זומו״ יש דגלים בכל עיר, ולכל עיר אנחנו בוחרים צבע. ללוד בחרנו ורוד זוהר, על אפם וחמתם של כולם, כי אמרתי "מגיע לנו קצת לזהור". היא שלחה את התמונה ועוד צחקנו שאולי הם יעזרו לנו לתלות את הדגלים של ״זומו״, כי באמת לא מצאנו עדיין מישהו שיעשה את הדגלול. כל הדבר הזה קורה בכביש שמוביל למקום שבו בחרנו לעשות את ״זומו״, המקום שבו גם ערבים וגם יהודים מרגישים בנוח להיות. כל ההתלקחות מתרחשת ברחוב המקביל. אף אחד לא נגע בעבודות האמנות והן לא נפגעו בכלל במהלך המהומות, המיצבים היו מאחורי הגדר ומשום מה אנשים לא עברו את הגדר; כנראה שמה שהיה בחוץ נראה מספיק כמו לא-אמנות כדי שלא יבינו שיש במה לפגוע. אמרנו שמזל שעבודות האמנות נראות מספיק לא כמו אמנות כדי שבמבט ראשון לא יבינו שזה יקר ערך או חשוב למישהו.

הבנו גם שכרגע אין מה לעשות, שאנחנו חייבים לשים את ״זומו לוד״ על הולד ולחכות רגע. קודם כל מתוך כבוד למקום, למה שקרה שם ולאופן שבו דברים התלקחו. שנית, כדי להתאבל קצת בעצמנו, כי אנחנו אחרי שנה וחצי ללא פעילות ושוב נפלה עלינו מכה. אנחנו כבר צוחקות שבעיר הבאה יהיה איזה הוריקן או משהו. אנחנו גם רוצות להתפנות לחשיבה מחודשות על מה המקום והתפקיד שלנו פה. אנחנו לא נעלה עם התערוכה כפי שהיא הייתה אמורה להיות מוצגת, לא נדחה בכמה שבועות ונמשיך כמו שתכננו מכמה טעמים: הראשון הוא פרקטי ממש – תלמידי בתי הספר, קהל מרכזי שאנחנו פונות אליו, יוצאים לחופשת הקיץ בקרוב מאד ולא נוכל להביא אותם. גם ככה היינו דחוקים בזמן להביא אותם מטעם מסגרות החינוך, ובלי להביא תלמידים אין טעם לעשות את זה. שנית, בראייה שלי, לא נכון להחזיר את התערוכה כמו איזה פלסטר ולהעמיד פנים שהכל בסדר וחוזרים לשגרה כרגיל. זה לא נכון עבורנו כארגון וזה לא הוגן כלפיי העיר. הרשות מאד הייתה רוצה להוציא מזה איזו תמונת ניצחון של חזרה לשגרה ואני לא כל כך מעוניינת שזה מה שיקרה. ובנוסף, אני חושבת באופן אישי שכולנו צריכים רגע להתרומם מהמכה שחטפנו כארגון וכקבוצה של יזמים-אקטיביסטים. אני חושבת שעכשיו צריך לקחת זמן לבנות את הגשרים מחדש, לעשות פעולות נקודתיות, להיכנס בעדינות חזרה לקשרים עם הקהילה, לבנות מחדש את האמון. לחזור להתייחס לילדים ולמבוגרים, אבל אחרת. ורק אז לחשוב אם התוצאה, בעוד כמה חודשים כשיחזרו הלימודים, תהיה תערוכה.

אז התחנה הבאה היא בכל מקרה לוד?

אני חושבת שכן. אני חושבת שאנחנו נמשיך לעבוד בעיר, שייקח לנו עוד זמן לבנות את הגשרים והאמון מחדש בעיר. מגיע לכולנו איזשהו תיקון במערך הזה. לא כטלאי, אלא כעבודה מעמיקה. הרבה פעמים אנשים מגיעים ל״זומו״ ורואים תערוכת ענק בפריפריה, אבל הם לא רואים את התהליך, ולנו הכי חשובה העבודה בשטח עם הקהילות ועבודת החינוך. זה העיקר מבחינתנו. בגללה אנחנו לא מצניחים אמנות, לא מביאים אותה אלא מייצרים, בהתבסס על הידע המקומי, אמנות מבוססת מקום וקהילה. וזה מה שעושה אותה מוצלחת גם. אם הייתי לוקחת פסל של איי וויי וויי ומצניחה אותו במרכז תל אביב, בכיכר הבימה, אנשים לא היו מבינים איך זה רלוונטי לחיים שלהם. בניית הקונטקסט והרלוונטיות דרך העבודה המתמשכת בתוך העיר היא הדיוק שלנו ומה שנותן לעבודה תוקף. זה מה ש״זומו״ יודע לעשות וזה צריך עוד זמן.

חלל התערוכה, "זומו לוד"

דיברת על ההקשר של בתי הספר, ועל היציאה לחופשת הקיץ. כמובן שיש גורמים ברורים כמו אפליה ממוסדת, הזנחה ומחסור במשאבים, אבל האם את חושבת שמה שקרה בלוד, ובמקומות אחרים בארץ, מושפע משנה שבה מסגרות החינוך כמעט לא פעלו, בהתחשב בגילם הצעיר של רוב האנשים שראינו לוקחים בהן חלק?

בעיניי חד משמעית. אני אומרת את זה כל הזמן: אנחנו חווים פה משהו תרבותי לפני הכל, וזה התחיל עוד לפני הקורונה. זאת בעיה תרבותית-חינוכית שנובעת מחוסר התקשורת התרבותי בין קהילות שונות, והשפה הספציפית שלא יודעת לפנות לא אל הקהילה הערבית ולא אל הקהילה החרדית, שבעצם בנו לעצמן מסגרות מקבילות. זה מאד בולט בקהילה החרדית. גם בפן המזרחי-האשכנזי אנחנו רואים את זה, המורכבות התרבותית צפה. כל קהילה בנתה את עצמה באופן סגור ומלא חשש וחוסר בטחון מול קהילות אחרות, כל אחד סומך רק על עצמו. זה בולט גם בכמויות הנשק שיש אצל המתנחלים ואצל הערבים. זה מקום שאתה לא בוטח באחרים: לא בריבון ולא בקהילות אחרות. אנחנו הולכים ונסגרים לתוך קהילות מופרדות וסגורות. הדבר הזה התפוצץ גם בקורונה, בפערים בין קהילות שנשמעו להנחיות ואלו שלו. ועכשיו זה התפוצץ לנו בפרצוף אחרי שנה וחצי באמת מאד קשה של חוסר אמון בריבון וחוסר משילות, וחיפוש מתמיד אחרי המקומות לפרוץ את הגבולות. הפיצוץ הזה רק מתבקש, לא צפינו שזה יהיה ככה אבל היה ברור שאנחנו הולכים על ביצים. שאם נדרוך במקום בצורה לא מדויקת משהו יישבר.

איך את מקווה לראות את המשך ההתפתחות של ״זומו״ בעתיד?

אני מודה שאני לא יודעת, אבל אני חושבת של״זומו״ יש מקום מאד משמעותי בחברה הישראלית, עכשיו יותר מתמיד. חשבתי ככה אחרי הקורונה ואני חושבת ככה עכשיו אפילו יותר, בתוך השבר החברתי. בכל הרצאה שלי אני אומרת ש״זומו״ יצא לדרך מתוך הבנה שהיום החברה שלנו חולה; חולה במובן התרבותי, אין חשיפה מספקת וחינוך לתרבות, ובמובן הזה תרבות היא גם דמוקרטיה. אני מכבדת את השכן שלי לא רק ממקום של לאכול אצלו חומוס, כבוד זה לא חומוס וכנאפה. אנחנו לא מכירים את השפה והתרבות זה של זה, אנחנו מיד חושבים וחושדים זה בזה במובן העמוק. אני רואה את זה גם בין אשכנזים למזרחים, בין עולים לוותיקים, בין חילונים לדתיים ועוד, ולכן אני חושבת שהתפקיד שלנו עוד יותר עמוק. אנחנו באים עם ידע מסוים לקהילות ואנחנו רוצים לבוא לייצר מפגש שמגשר בין הידע שקיים בקהילה לידע שלנו.

הלוואי שיכולנו להשתכפל ולהתרבע ולייצר עוד פעולות כאלו במקומות נוספים: בעמק המעיינות בואכה בית שאן, בערים מעורבות נוספות, בערים ערביות ויהודיות כדי לייצר מפגשים נוספים של תרבות ואמנות. הלוואי שנצליח.

 

***

אמנים משתתפים:

יונתן אופק ודרור בורשטיין, שי עיד אלוני, מידד אליהו, רינה אנגדאו, ציבי גבע, דור גז, פרויקט ג'ים, שרון גלזברג, יובל המאירי, דור זליכה לוי, קרן זלץ, נבט יצחק, מרים כבסה, דוד (דוכי) כהן, אנה לוקשבסקי, מיכאל ליאני, ליאב מזרחי, יארא מחאג'נה, מריה סלאח מחמיד, סאהר מיעארי, רן סלווין, טרייסי סנלינג, סשה סרבר, לובנא עוידאת, דבורה פישר וירדן קולסי, דניאל פלאי, איתמר פלוגי, מוריה אדר פלסקין, אלון פרץ, רות פתיר, מחמוד קייס, סימון קרנץ ויעל רוכמן, מעיין שחר, לילך שטיאט, אלנה צ'רטי שטיין, הילה שפיצר, רונן שהרבני

היוצרים של ״זומו״:

מנכ"לית ואוצרת ראשית: מילנה גיצין אדירם, מפיק: קובי אבן חיים, מנהלת מחלקת קהילה: שרון גלזברג, מנהלת מחלקת חינוך: הלית מיכאלי, מנהל אמנותי ומעצב: שי עיד אלוני, אוצרות: עפרה חרנם ורות אופנהיים, תקשורת: אריאל אדירם.

צוות ״זומו לוד״: אוצר תוכנית ציבורית: דורון קינד-גליה, מנהלת אמנות המכולת: יפעת שיר- מוסקוביץ', עוזרת מנכלית: ניר נמיר

 

מועצת מנהלים:

יו"ר מועצת המנהלים: רונית רייכמן

מיקי תירוש, תמר לנדסברג, מלאני ברונפמן, ציפי שטראוס, אורה סטיבה, נויה בכר, ארז שחר, מרדכי וולף, גילת בר, רוני גילת בהרב, מיכל כדר, מירה לפידות, עינת איל

שותפים מקומיים:

אורית עופר – מנהלת מחלקת תרבות

אהרון שקולניק – עוזר מנכל

פאתן זינאתי – מנהלת החברה הערבית ומתנס שיקאגו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.