קְבוּרַת חֲמוֹר: על סגירת מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות של מוזיאון תל-אביב

״כל מנהלי המוזיאון בעשור האחרון, וכמובן חברי הדירקטוריון והפונקציונרים הפועלים סביבם, שתמכו לאורך השנים בסדנאות, דיברו גבוהה על חשיבותו הרבה של החינוך לאמנות בעיניהם ועל משקלו הסגולי המהותי, אך הדבר כלל לא מנע מהם להתייחס למרכז כאל סרח עודף ולהביא עליו את מותו״

בחודש יולי השנה, בשיחת זום, הודיעה מנהלת מוזיאון תל אביב, טניה כהן עוזיאלי, לצוות המורים ולהנהלה של מרכז מאירהוף על סגירת המקום והחזרת המבנה לעירייה. עוזיאלי תרצה את ההחלטה במשבר הקורונה ובאי היכולת לתפעל את המרכז נוכח ההגבלות הבריאותיות. בזאת תמה בעצב סאגה ארוכת שנים שנושאה מרכז מאירהוף.

זמן קצר לפני כן, בחודש אפריל, קוננה הגברת עוזיאלי במסגרת ראיון ל״ידיעות אחרונות״ על ממשלת ישראל והאופן בו היא מתייחסת למוסדות התרבות בארץ בעידן הקורונה, בפרט בהשוואה למדינות אחרות, כמו למשל הולנד. לעומת מחדליה התרבותיים של ממשלת ישראל, נדמה היה שרון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, התגייס לתמוך באמנות ובאמנים, ובן חסותו, גיורא יהלום, מנהל אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב, הוסיף ואמר, "מדובר באוכלוסייה שיש לה משקל סגולי לעיר. היא מנסחת את העיר, בלעדיה העיר היא כוכב מת".

אך מילים לחוד ומעשים לחוד. באותה נשימה ותחת אותו משבר חברו יחדיו טניה כהן עוזיאלי ורון חולדאי, מצנט התרבות, לסגירת מרכז מאירהוף, הסדנאות הוותיקות לחינוך לאמנות של מוזיאון תל אביב, הפועלות מזה שנים רבות ברחוב דובנוב שבלב העיר ומשרתות מדי שנה כאלפיים תלמידים. האם מדובר באירוע חד פעמי ומקרי שבו חוברים מנהלת מוזיאון מרכזי בישראל לראש העיר של בירת התרבות שלה לשם סגירת מוסד לחינוך לאמנות ותיק וחשוב, או שמא מדובר בכרסום מתמשך במוסדות אמנות וחינוך לאמנות ישראליים, המגיע לאו דווקא מצד "אויבי התרבות" אלא מצד המתיימרים להגן עליה? ואם כן, מדוע?

בשורות אלה אני מבקש לבחון את מקרה מרכז מאירהוף על רקע ההתדרדרות והפגיעה המתמשכת בשדה האמנות הפלסטית בישראל. אבחן את מאורעות העשור האחרון, במהלכו הוזנח המרכז ונוהל באופן כושל על ידי הנהלת מוזיאון תל אביב ועל ידי העירייה, שהיא, למעשה, בעלת הבית של המוזיאון. אבדוק מדוע מוסד חינוכי מוזיאלי מקצועי, שנבנה בהשקעה רבה ולאורך שנים, מסיים את חייו באופן זה, ומה ניתן להסיק מכך. במקביל, תעלה השאלה מה קרה בשנים האחרונות למי שהיו אמורים להיות שומרי הסף של האמנות הפלסטית הישראלית, ונמנעים עתה מלהשמיע את קולם.

גורלו של מרכז מאירהוף מעורר דימוי אכזרי מעולם הטבע: הטורפים העיליים, אריות ונמרים, לאחר שלכדו את טרפם אך בטרם יאכלו אותו, דורכים על צווארו למשך רגעים מספר וחונקים אותו למוות. לעומתם, אוכלי נבלות, צבועים למשל, צדים בקבוצות ואוכלים את הטרף בעודו חי. דימוי קשה זה מזכיר תהליכים שהתרחשו במרכז מאירהוף בשנים האחרונות.

לא ניתן להרחיב כאן בנושא, אך חשוב לציין מספר תחנות. ב-2009, באצטלה של משבר כלכלי עולמי, פוטרו על ידי המוזיאון כל רכזי השכבות, קוצץ באופן דרסטי שכר המורים והורעו תנאיהם, חללים נלקחו לטובת משרדים למסעדה השכנה וחלל העבודה המרכזי של תלמידי עירוני א' והחצר האחורית הפכו לאולם האירועים הפרטי של בעלי המסעדה, וזכו לשם האירוני "גלריה מאירהוף". רק בעקבות מחאה חריפה של קרן מאירהוף שונה השם בהמשך ל"גלריה דובנוב". עורכי דין ממולחים וממורקי נעליים נשלחו לשכנע את המורים שהמהלכים הללו יבטיחו את המשך קיומן של הסדנאות, ושללא חתימה על ההסכם המקום בסכנת סגירה (ראו בפרוט: "פדגוגיה בגרוש"). לאט לאט התרחבו שטחי המסחר הפרטיים על חשבון שטחי ההוראה הציבוריים ויכולת ההתנהלות והתפקוד של המרכז נפגעה קשות.

שנים ספורות לאחר מכן החליט ראש העיר רון חולדאי לסגור את המקום, בעיצומה של שנת הלימודים, ולהפכו לאשכול גנים. מאבק עיקש שניהלו צוות המורים, ועד המוזיאון והציבור הצליח אמנם למנוע את הגזרה, אך בהזדמנות זו נלקחו שני חללים מרכזיים נוספים, חלל הקרמיקה וחלל הפיסול. למעט קולות ספורים וחלושים, איש מהנוכחים באותה ישיבה של הנהלת המוזיאון וחברי הדירקטוריון ב-2015, בה הוצהר על סגירת הסדנאות בעיצומה של שנת הלימודים, לא מחה. "אנחנו לא הצלחנו להתכנס בדובנוב לעשות ממנו משהו רציונלי כשהוא בניהול המוזיאון", אמר ראש העיר, כלומר האשים את המוזיאון ולמעשה את עצמו בניהול כושל של הסדנאות.

בישיבת ההנהלה בה הכריז על הסגירה אמר חולדאי משפט מאתגר, "ההוויה היא המציאות וצריך לקבוע בה סדרי עדיפויות”. האם הצורך ביצירה וחינוך לאמנות אינם חלק מההוויה של העיר תל-אביב? האם אין להם מקום סגולי בסדר העדיפויות של בירת התרבות הישראלית?

סדר עדיפויות הוא כמובן מילת מפתח בכל מה שקשור בתרבות בישראל ובאמנות פלסטית בפרט.

גלריה ובית הספר בסיס, המוזיאון הפתוח בתפן, גלריית הקיבוץ, ג'ולי מ, נלי אמן, צדיק, סדנת אמני הקיבוץ, המסלול ללימודי אמנות בבית ספר אבני, המוזיאון לצילום בתל חי, כל אלה הם אך מספר דוגמאות לגלריות ומוסדות תרבות וחינוך לאמנות חשובים בישראל, שהוקמו בהשקעה רבה ונסגרו בחמש השנים האחרונות בקול ענות חלושה. המקרה של מרכז מאירהוף היה אמור להיות מעט אחר. זהו מוסד ציבורי עירוני המשרת את תושביה של העיר העשירה בארץ, עיר שראשה מתהדר בכך ש-6% מתקציבה מופנים לתרבות ואמנות.

כשבוחנים את מקרה מרכז מאירהוף כאספקלריה לשינויים ששדה האמנות הישראלי עובר בשנים האחרונות, ניתן לראות את תהליך השחיקה השיטתי, ואת הניצול הציני של משבר הקורונה לקידום אג'נדות שאין להן קשר למשבר. ב-2015, כשהוכרז על הסגירה, התעורר מאבק ציבורי עז שכלל סיקור עיתונאי נרחב, כתבות רדיו, הפגנות של הורים ותלמידים ועצומה בחתימתם של מיטב אנשי הרוח, התרבות ועולם האמנות הפלסטית. כל אלה תרמו רבות להצלחת המאבק ומנעו את סגירת המרכז. הפעם, למעט מספר כתבות קצרות ופעילות מסוימת ברשתות החברתיות, המדיה והציבור היו אדישים והידיעה על הסגירה התקבלה כמעט בדום שתיקה. לא ניתן להתעלם, כמובן, מכך שהעיסוק הציבורי בקורונה משך תשומת לב רבה, אך עם זאת הפסיביות בה התקבל המהלך של סגירה של מוסד כה ותיק בהחלט מעלה שאלות.

דוגמה נוספת היא המקרה של המוסד התל אביבי לחינוך לאמנות השכן למרכז מאירהוף, "סדנאות אמני הקיבוץ" ברחוב לאונרדו דה וינצ'י, שנסגרו בסוף שנת 2016 לאחר 25 שנות פעילות. הסדנאות שרתו אוכלוסייה בוגרת, וכמו במרכז מאירהוף גם כאן הורכב הצוות החינוכי מאמנים ואמניות מובילים. הסדנאות פעלו בחסות ״קרן חבצלת״ של תנועת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר, שבין מטרותיה המוצהרות נכלל קידום התרבות והחינוך בחברה הישראלית. ב-2008 משכה הקרן את ידה מהוצאתו לאור של כתב העת לאמנות "סטודיו" וסגרה אותו. סגירתו של כתב העת המודפס לאמנות ללא כל חלופה סימנה, כך נדמה, את ראשית תהליך הקריסה הפנימי שחווה עתה עולם האמנות הישראלי. ב-2016 נסגרו כאמור סדנאות אמני הקיבוץ. אתר האינטרנט של הסדנאות הצהיר: "סדנת אמני הקיבוץ מאמינה כי חברה שמפקירה את האמנות הופכת לחברה מופקרת, ועושה כל מאמץ כדי להעמיק את הדיאלוג החיוני כל כך בין החברה לאמנות". יו"ר ״קרן חבצלת״, איש מרצ אבשלום וילן, הצהיר באותה עת שפעילות הסדנה אינה תואמת יותר את החזון והיעדים של הקרן ולכן הוחלט להשקיע ב"נכסים" אחרים שפעלו עד אז בתמיכתה החלקית. את "סדר העדיפויות" החדש של הקרן חתמה ב-2018 סגירתה של  הגלריה הקיבוצית הוותיקה ברחוב דב הוז בתל אביב. כל המהלכים הללו של קרן חבצלת מאששים את הפגיעה הקשה שחווים האמנות והחינוך לאמנות בישראל מחזיתות שונות וללא העמדת מענה או חלופה.

האם באמת לא היה אכפת לאבשלום וילן מסדנאות אמני הקיבוץ ושאר נכסי האמנות והתרבות של התנועה ש״הופקרו״? האם להנהלת מוזיאון תל אביב לא ברור שללא מרכז מאירהוף ושכמותו גם הם בסכנה, סכנה שיוותרו לבסוף קליפה ריקה מתוכן (בהנחה שראש העיר או יורשיו לא יעזו לסגור את המוזיאון)? כל מנהלי המוזיאון בעשור האחרון, וכמובן חברי הדירקטוריון והפונקציונרים הפועלים סביבם, שתמכו לאורך השנים בסדנאות, דיברו גבוהה על חשיבותו הרבה של החינוך לאמנות בעיניהם ועל משקלו הסגולי המהותי, אך הדבר כלל לא מנע מהם להתייחס למרכז כאל סרח עודף ולהביא עליו את מותו.

תהליך הקריסה התרבותי אומנם תלוי בחלקו בתקצוב הלאומי הדל, אך לזה נוספה בשנים האחרונות האתיקה הנאו-ליברלי האכזרית. אתיקה זו החליפה זה מכבר את האתוס הסוציאליסטי הישן, שיצר את המרחב שבתוכו פעלה גם התנועה הקיבוצית. חמור מכך, היא חדרה גם לממסד הציבורי שהחל להתייחס גם לחינוך לאמנות בפרמטרים של שכר ורווח. במצב כזה ניתן היה, אולי, לצפות שדווקא כוחות השוק החופשי – אספנים, תורמים ובעלי הון אחרים – יכנסו לחלל הריק כפי שקורה לעיתים במדינות שונות וירתמו למשימה. אך בשוק האמנות הישראלי, שגם כך תמיד היה קטן, לא מעט אספנים ובעלי הון אף משכו ידיהם בשנים האחרונים מפטרונות ואיסוף אמנות ישראלית. מהלכים אלה מחזקים את תחושת הבידוד והיתמות בה נמצאת האמנות הפלסטית, ומשאירים מעט מקום לביטויים עמוקים של תרבות ואמנות ובייחוד לחינוך לאמנות.

סגירתו של מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות היא עוד נדבך בתהליך מתמשך של קריסה פנימית של מוסדות לאמנות. במרכזו של התהליך הזנחה מתמשכת של המדינה וחוסר תקצוב מתאים, אך הוא הפך לכשל מערכות כולל כאשר גופים עירוניים וציבוריים נוספים, שהיו אמונים על שמירת הגחלת, מושכים ידם ממנה. גם קהיליית האמנות הישראלית – אוצרים בכירים, מנהלי מוסדות תרבות ומי שמכונים שומרי הסף של התרבות – אינם משמיעים את קולם ואין מחאה מאורגנת. נראה שהתהליך הטראומתי פגע אף בהם וכל אחד ואחת פנה לעשות לביתו.

מצב זה, בו למעשה לא נמצא שום גוף או גורם בעל כובד משקל המגן ותומך באמנות הפלסטית, מציב את ישראל בסכנה להפוך לספרטה יהודית מיליטריסטית-קפיטליסטית, עם חיי רוח ותרבות מצומצמים עד דלים ביותר. עם הספר שהעמיד אנשי רוח, תרבות ויצירה כה רבים, נדם דווקא בביתו. הפגיעה המתמשכת בכל שרשרת המזון האמנותית בשנים האחרונות, החל ממוסדות לחינוך לאמנות לילדים ולמבוגרים עד חללי תצוגה קטנים או גדולים, מסכנת את ישראל, שעלולה להפוך לאדמת אמנות חרוכה וכר לא פורה לצמיחה והתפתחות של אמנות ואמנים. מול כל אלה קיימים כמובן כוחות טובים וחזקים של צורך עז ביצירה וכישרונות רבים וברוכים. גלריות חדשות עדיין נפתחות וקמות, אך ללא תשתית תומכת ומבוססת ויצירת קהל שוחר אמנות כל אלו יתקשו מאוד לשמור על אותנטיות ולשרוד לאורך זמן.

יתכן ומקרה מרכז מאירהוף מהווה הוכחה לתהליכים חמורים אלה. המוסד, שנבנה בתקצוב ובעמל של שנים רבות והעמיד דורות של תלמידים, יוצרים ושוחרי אמנות נסגר בצל הקורונה בקול ענות חלושה. מוזיאון תל אביב, הסובל תמידית מגירעונות אינסופיים, לא ידע לנהל ולתחזק את המקום על אף חשיבותו הרבה. תלותו האינסופית של המוזיאון בנדבנות העיריה ותקציביו המצומצמים לא אפשרו לו כל עמדת התנגדות מול בעלי המאה, ראש העיר ואנשי העירייה, הפועלים לעיתים מתוך אינטרסים מנוגדים. הנהלת המוזיאון אמנם הבטיחה שחלק מפעילות הסדנאות תעבור לתוך המוזיאון עצמו, אך קשה לדמיין כיצד הסדנאות הכבדות ועתירות הציוד יכנסו לתוכו. את זה ימים יגידו.

רוחות חדשות מנשבות לאחרונה מכיוון משרד התרבות ומביאות עימן משב קל של תקווה. התגייסות והערכות מחדש של כל הגורמים שהוזכרו לעיל, קהיליית האמנות הישראלית לדורותיה, שוחריה והגורמים הממשלתיים, הכרחית ואפשרית. מעבר לצורך הכן שלנו באמנות כאנשים וכחברה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה, ערכית, מוסרית ותרבותית, את הפריבילגיה להיות לספרטה יהודית, חברה שאבני המסד שלה הן אך צבא וכלכלה. המורשת הרוחנית והתרבותית שהיא נושאת על כתפייה כבדה מדי לשם כך.

10 תגובות על קְבוּרַת חֲמוֹר: על סגירת מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות של מוזיאון תל-אביב

    "גלריה ובית הספר בסיס, המוזיאון הפתוח בתפן, גלריית הקיבוץ, ג'ולי מ, נלי אמן, צדיק, סדנת אמני הקיבוץ, המסלול ללימודי אמנות בבית ספר אבני, המוזיאון לצילום בתל חי,
    אין שום קשר בין סיבות הסגירה של המקומות הללו והשימוש בדוגמאות הללו הוא שימוש דמגוגי. לרוב הסגירות היתה הצדקה מלאה. יש מקומות ומוסדות שפשוט ממצים את עצמם ( חבל שאמנים שמיצו עצמם, לא 'סוגרים' את המפעל)
    תרבות ודמעות שווא לא הולכות לי טוב ביחד.

    זה כל כך מעצבן. האטימות הזאת. להרוס משהו כל כך טוב. בושה.

    הקורסים שם היו יקרים מדי. אני זוכר מדריכה שהייתה לטכניקות הדפס מגוונות שהייתה לא-רעה בכלל ועוד מדריך להדפסי רשת שהיה ממש לא נעים עסוק כל הזמן בעצמו ולא לימד אותי בעצם שום דבר. בקיצור, הניסיון שלי מהמרכז הזה לא היה משהו, התעריפים לא היו הוגנים בעיניי, חלק מהמדריכים טובים וחלקם הרבה פחות, וממש, ממש לא הייתי כותב "קבורת חמור" על סגירת מרכז-החוגים הלא-מאוד-נחוץ הזה. ממש לא נורא שנסגר.

    מאוד חשובה הסקירה הזו. אני יכולה להוסיף לשרשרת העצובה כאן שמנהלת מחלקת חינוך אמרה, ודעתה ידועה, שלא מעניין אותה חינוך במרכז "העשיר " של תל אביב. רק בשכונות החלשות. הפופוליזם שולט ואין כאן שום הגיון אנושי.
    תודה שי עבאדי!

    פשוט מקומם מה שקורה:-(

    כפרה, אני לא יודעת מי מהמגיבות כאן למדה בעצמה כתלמידה במרכז החינוך לאמנות והתרשמה איך זה היה להיות שם תלמידה. יש לי הרגשה שאולי חלקן היו מגיבות בפחות צער על סגירת המקום. כן לניסיון אישי, לא לסיסמאות

    לימדתי במקום שנים ארוכות ואין לי שום צער על הסגירה. חוגי יצירה לא מייצרים אנשי תרבות, אלא דודות ודודים עתידיים. תכניסו טוב טוב לראש. רק הורים תרבותיים עוזרים לכך ולא הורים שהם צרכני תרבות ורושמים את ילדיהם החמודים לכל מקום

    חלק מהתגובות כאן טיפשיות ומרושעות לשמן. המקום פעל כשלושה וחצי עשורים וצמחו ממנו אמנים/ת רבים מאוד שהתחילו שם את דרכם האמנותית (רשימה חלקית ביותר מהדור הצעיר עדן בנט, מירב קמל, הילה טוני נבוק) ולא יצאו ממנו "דודים ודודות" (עם כל הכבוד גם להם/ן). התרומה שלו לאמנות תרבות היתה עצומה וחשובה. בל נזכיר גם דורות רבים של תלמידי מגמת האמנות פלסטית של עירוני שלמדו שם והפכו לאמנים/ת.
    זה נכון שהוא לא היה הכי זול, אבל צריך לזכור שהתלמידים קיבלו את כל החומרים ( כולל קנבסים, צבעי שמן ועוד), שזאת הוצאה ענקית). חוץ מזה היו המון מלגות לתלמידים מאוכלוסיות חלשות, למשל כל ההכנסות מהגלויה הסודית ב"צבע טרי" הלכו לשם כך.
    לכן אנא אם אתם כותבים עשו זאת עם יותר אמת ופחות רוע ותסכול.

    אמנים צומחים ויצמחו גם ללא המוסד הזה וללא כל שאר המוסדות לאמנות. סביר להניח שאלה יהיו אמנים טובים ומקוריים יותר – בטח מהרשימה שנתת, לא כאלה שמשרשרים, מתכתבים (עם המודרנזם) וטוחנים את הנוסחאות המוכרות, כאלה שמשחזרים את אותן נוסחאות שחוקות אותם למדו ממוריהם שגם הם צמחו במוסדות דומים. לא כל ביקורת נובעת מתסכול, אולי אפילו מרצון לגרום לך רעות, לחשוב קצת אחרת על אמנות והוראת אמנות.

    הוראת אמנות היא לא המצאה מודרנית וגם הגדולים ביותר, ממיכלאנג'לו (ג'רלאנדיו) או ליאונרדו (ורוקיו), הלכו ללמוד אמנות אצל אותם מאסטרים בכדי להיות מה שהם נהיו לבסוף. הוראת אמנות כמי שלימדה לטענתה שנים רבות היתה צריכה לדעת שהיא כוללת מרכיבים רבים מהשראה, תמיכה, טכניקות, תולדות ועוד שתומכים ומקדמים את הכישרון הטבעי. לשיטתך אני מבינה שאפשר עתה לסגור את כל המוסדות לחינוך לאמנות ולבטל את מקצוע הוראת האמנות ואולי בכלל באותה הזדמנות לחזור לציורי מערות וטיפוס על העצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *