אורות וצללים – על הצילום של דודי דיין

"כמו רוב הצלמים המעניינים והמרגשים, גם הוא מבין שהיכן שישנם בני אדם, יש חיים. דיין הוא צלם של אנשים: הם הדבר שמעניין, שמסקרן, שמניע, שמזיז אותו. הם והסיפור שלהם". יואב שמואלי על תצלומיו של דודי דיין

דודי דיין מצלם בעיניים פקוחות לרווחה: את מה שהוא רואה, בישירות ובפשטות, מבלי לייפות את שנגלה לנגד עיניו. זוהי השקפת עולם, אסטרטגיה, לא מקרה. ומכיוון שהמציאות מורכבת ומרובדת ומעניינת, במיוחד בארץ הקודש, זה עובד לו יפה. בין אם ייקח כמה תמונות בבית החולים אברבנאל, של קירות חללי המגורים עליהם מונצחות מצוקות אילמות – זה בינם לאלוהים, ישתף במסע שלו בקרב ילדים ונערים דתיים מעט אבודים ותלושים, יצלם הומואים רכים בשנים, שיער אדום, מבט נוגה והכל, כחלק מהפקת אופנה בדופק גבוה במנהטן, ובין אם ילווה דוגמנית מרגשת עד לפורטרט המושלם והסקסי עד לעצמות – לעולם הוא דרוך כחתול רחוב.
דיין מבין באינסטינקט ולעומק, שישראל היא קרקע בלתי נדלית לצלם סקרן וחקרן ועקשן כמוהו. היא אולי אינה אינטנסיבית ואקספרסיבית כמו טוקיו לדיידו מוריאמה, אבל יש לה סיפור לספר. מבעד לפאסון התל אביבי הדקיק כדף פרגמנט, דיין הוא ישראלי פשוט, רגיש, ומעט אבוד ושברירי, כגיבוריו המתועדים. והוא קשוב להפליא לכל המנעד שהתבל מציע ומניח לפניו: לצללים כמו לאורות; לאפלה, לקושי, לחולי, לפגימות, לשבור, למכוער, וגם לאור המגדלור, לזהב, ליפה עד כאב. תכופות, שני הקצוות מסתופפים בכפיפה מטרידה אחת. מיכאלאנג'לו קאראווג'ו מגיח ועולה במחשבה.

צילום: דודי דיין

הוא אינו בוחל או מהסס מלהכניס את זרועו מן המרפק לבוץ; ולעיתים, הוא מתפלש במעט ממנו בחצר הבית כילד סורר. זה המרחק, הפער, בין העולם שבחוץ, רווי הסכנות וההזדמנויות, לבין בועת הסטודיו, שם הוא משחק ומרחיק לכת בדמיונו. אלא שאין באמת פער: הנפש אחת היא. בסוף היום, האישה בעלת הגדם הגרום והקשה לצפייה – רק הוא לבדו נראה בתצלום, והדוגמנית האלוהית שרגלה נתונה בקב רפואי, הם איש אחד: הכל וכולנו פגומים ומושלמים, שבירים וחסונים, מכוערים ויפים, חבילה אחת. הצילום של דיין הוא פגימות ושלמות, טינופת וזוהר. שניות מושלמת.
דיין, בן 43, כבר הבנתם, הקיף כמה פעמים את הבלוק. מבט לעומק עבודתו, ואינספור פריימים, מבהיר עיקרון מרכזי, שהוא שלד יצירתו: כמו רוב הצלמים המעניינים והמרגשים, גם הוא מבין שהיכן שישנם בני אדם, יש חיים. דיין הוא צלם של אנשים: הם הדבר שמעניין, שמסקרן, שמניע, שמזיז אותו. הם והסיפור שלהם. פורטרט הוא הלב והוא הכל. לכן גם כשדיין מצלם גוף שראשו ופניו מוסווים, או גוף בלבד, או מקום וחפצים דוממים – נוף בטבע או בעיר, חלל פנים, חפצים אישיים, מזון לפרטיו – זהו פורטרט לכל דבר: עם סימני המקום והזמן.

צילום: דודי דיין

דיין מחפש הזדהות, קרבה גדולה וצמודה למצולמיו. אולי מזור לבדידות. צייד וצלם בודד הוא הלב. אמנותית הוא יוצא מכך נשכר. גם הביוגרפיה המעט קפריזית שלו שופכת אור על הצלם שהפך להיות. הוא נולד ברמת גן, עקר בגיל 10 עם אמו ואחיו לטורונטו בעקבות משבר משפחתי, ואז שב לישראל ולבית השחי שלה, בת ים, כנער רך בן 16. כל השינויים הטקטוניים האלה הותירו בו סימנים, ורוב הזמן החוויה שלו היא של מי שנותר מחוץ למשחק. אאוטסיידר. בגיל 23 עבר אירוע מוחי קשה ואושפז למשך שנה מטלטלת בבית החולים תל השומר. לאחר מכן הבין שעליו להתחמש בחברה לחיים, ורכש לעצמו מצלמה ועמה השכלה בתחום.
ענייני נפש וגוף הם אם כך ב DNA שלו. הוא נמשך לאזורים הללו כמו פרפר עש לאור פנס. לכן הוא הלך לבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל ולחללי וכותלי ותושבי הרפאים שלו, והוציא מסמך ויזואלי חד פעמי: קירות החדרים האומרים ומעידים בכתב יד ובתמונות, בשקט מחריש אוזניים, מזרן תכלכל-ירקרק נטוש בחצר, נפשות שלא שפר עליהן המזל; או לשכונות ולבתי הדתיים והחרדים האביונים והצפופים בתל אביב, ירושלים ובית שמש, וביקש לעקוב ולתהות על אורכי ואורחות השושלות, עם עין על הנוער והטף, אסכולות נחמן מאומן ועד חרדים; הוקסם מהומואים צעירים ואקסצנטריים שקושש לצורך הפקת אופנה אינטנסיבית בניו יורק. או רותק מהגוף המשתנה של טרנסג'נדרים צעירים בתל אביב, הניראים כאילו הגיחו היישר מ Flesh, הסרט האייקוני של אנדי וורהול. לכן הוא עורף מטאפורית את ראשן ואת זהותן של הדוגמניות האנונימיות בטבור מיטותיהן: מכסה את פניהן במסיכה דקדנטית, או חובש את ראשן ופניהן בתחבושת רפואית לבנה. לכן הוא מאדיר ויזואלית יד-גדם לבנה וכחושה, או נכות פיזית אחרת. מן הצד השני של הנהר, דיין הוא עבד של יופי שמיימי. וכשהוא במיטבו על הגדה הזאת, הצילום שלו מחרמן, מסעיר. כאלה הם צלמים: רוצים לאחוז בקצות הקשת. כאשר תביטו בקארין של דיין המינימליסט, שהבין שאינה זקוקה לדבר והיא נראית במלוא הדרה הטבעי עוד מהבית, תחסירו פעימה. דוגמנית מרהיבה אחרת, מאירה ומציתה את המדבר המזרח תיכוני; זוג רגלי דוגמנית מושלמות, עזות צבע ובריאות להפליא, פוגשות קב רפואי עבור הלחיצה על ההדק בלבד. פגישה לפנתיאון.

צילום: דודי דיין

תצלום הגדם החזק שלח אותי באחת ליד האלמותית של מיילס דיוויס מאת אירווינג פן, ובדין: הצילום של דיין נח באלגנטיות על היסטוריה נפלאה של צילום: פן גאון הפורטרט, ג'ואל פיטר ויתקין, פיטר הוג'אר והמילון המלא לפגימות מושלמת, גי בורדן, נובויושי אראקי, דיידו מוריאמה, קורין דיי, גאס ואן סנט, יורגן טלר, דייוויד ארמסטרונג וביל הנסון. אלה השבילים בהם הוא הולך.
הטקסט יכלל בספר התצלומים "Disorder" של דודי דיין שייצא בהמשך השנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.