כשצוללים למים עמוקים

״אבל מראות מעין אלה של בנקסי יש עדיין הרבה בחיפה, העיר הזאת שריתקה אותי כי היא עיר של הרבה היסטוריות, חצרות אחוריות ואוכלוסיות שונות ומגוונות שכל אחת מהן מביאה איתה עולמות שלמים משלה. חיפה היא גם עיר של אמניות ואמנים שפועלים במרחב הציבורי העירוני; כך הייתה לפני עשרות רבות בשנים וכבר אז היה זה הייחוד שלה״

גרפיטי של בנקסי, שמצליח גם להצחיק וגם להכאיב, נראה מתאים לרשימה שמחברת מהפכה עם חיפה ועם משהו מהחוויה שלי בעיר. האבסורד בגרפיטי הזה הוא ביומרה ליצור נצח תוך כדי מחיקה, ומה שמדבר אל הלב הוא הגוף שמצויר בחומריות של שריפה וניסיון התיקון שמותיר על הקיר את האדום ליפסטיק, כמו כתם דם אבל ורדרד. בעצם, הציור של בנקסי, בו רואים פועל וכתובת באדום על קיר, נתפס ממבט ראשון כמו קריאה למהפכה – אולי במקסיקו – ויכול להיות שהוא באמת מתאים לחיפה, לא רק משום שחיפה מפורסמת בגרפיטי שלה אלא מפני שמשהו בקיר החשוף ובפועל, שאולי הוא אמן, מתחבר למקומות כמו הנמל והעיר התחתית. הוא אפילו מזכיר את עברה של חיפה: זהו פועל בשחור-לבן, מסוג אלה שיצר האמן החיפאי הנפלא משה גת, שצמח באחת משכונות העוני בעיר ופעל בוואדי סאליב. גת צמח מלמטה, האמין במהפכה חברתית שיש בה מקום חשוב לאמנות, ובמובן העמוק, מדובר באמן שגורל האדם קרוב לליבו.

מהבחינה הזו, אין חזרה לעבר. לא מדובר כבר במהפכה מעמדית, מקסימום אפשר לשמוע דיבורים על מהפכה בתחום הטכנולוגי או דיונים בשאלה מה תעשה לעולם הקורונה. אבל מראות מעין אלה של בנקסי יש עדיין הרבה בחיפה, העיר הזאת שריתקה אותי כי היא עיר של הרבה היסטוריות, חצרות אחוריות ואוכלוסיות שונות ומגוונות שכל אחת מהן מביאה איתה עולמות שלמים משלה. חיפה היא גם עיר של אמניות ואמנים שפועלים במרחב הציבורי העירוני; כך הייתה לפני עשרות רבות בשנים וכבר אז היה זה הייחוד שלה. בשבילי, מבחינת האמנות והעיר, חיפה של היום היא חיפה של חמודי גנאם, אליזבט קרוגלוב, שחר סיון וכמובן רביע סלפיטי ורבות ורבים נוספים שזכיתי להכיר. הם שונים מאוד זה מזה אבל משותף להם שהם ״נפשות חופשיות״: חשובה להם החירות הפנימית. הם לא מפסיקים להמציא, כי חשוב להם שבעיר שלהם תהיה אפשרות לחשוב אחרת, לחיות אחרת, ויש להם אומץ להקים בכל פעם משהו חדש, כי התנאים בחיפה כידוע לא פשוטים. הדבר החשוב הוא שבכל מקום שבו הם נמצאים העיר מתחילה לחיות. בזכות אמנים כמוהם הרגשתי שלב העניין שלי בחיפה הוא ברשת היצירה והמחשבה שהם המוליכים שלה, כמו חשמל, בכוח היוצר שלהם: רשת גמישה ומשתנה המייצרת שיתופי פעולה בלי סוף. מבחינה זו, ומבחינות רבות נוספות, חיפה בשבילי היא העיר שבה אני מרגישה חיה. זו העיר המרתקת בעולם, אני מרגישה חלק ממנה והיא קרובה ללבי.

מעגלים, פרפורמנס קעקוע במסגרת אירועי באוהאוס חברתי, אליזבט קרוגולוב, שוק תלפיות (צילום: אריק רובין)

הגעתי לחיפה מעבודה במוזיאון מושקע שיש לו אוסף שנאסף במשך שנים רבות, הרבה לפני שנולדתי. אמנם המוזיאון הזה, משכן לאמנות עין חרוד, שמר על פשטות וישירות, ובכל זאת, אוצרות וניהול מוזיאון שיש לו אוסף אמנות נתפסים קצת כמו עבודה עם זמן נצח: הנצח של האמנות. כשאת נמשכת למשהו ואת הולכת על זה, את לא מרגישה שאת עושה תפנית יוצאת דופן או מהפכה בחייך, את הולכת אחר ליבך. אולי באיזה מובן עשית את זה גם קודם, רק אחרת.

כשהגעתי לפירמידה, גלריית אמנות הכוללת סטודיואים לאמנים וממוקמת בוואדי סאליב, בעיקר היה לי ברור מה אני ממש לא רוצה: להסתגר בגלריה יפה ולאצור בה תערוכות יפות, ולהתמקד ב"שדרוג אמנים" במסלול הקריירה של עולם האמנות. האמנות המרגשת, לתחושתי, לא

View this post on Instagram

Galia Bar Or Diving Into Deep Waters Part II

A post shared by PLR04 (@promiselandrefugees04) on

נעשית בשביל האנשים שיש להם הכול, אלא דווקא במקומות הכי חשופים. ואם כבר מדברים על פירמידה: אמנות היא לא תפאורה לפרויקט היישוב מחדש של ואדי סאליב. זהו מרחב ציבורי שזוכר את העבר שלו וחושב קדימה עם כל מה שקורה בו וסביבו, והוא פועם אמנות עם האמניות והאמנים שהם חלק ממנו.

 

לכן,  באירועים שלנו שינינו את השם מ"פירמידה" ל"רציף פירמידה": לא מתחם סגור אלא צומת, רשת אורבנית שבה המקומות נקשרים זה לזה והכל נמצא בתנועה, מקום שממנו יוצאים למסע. את האירוע ראשון קיימנו בשיתוף "בתים מבפנים", בין נמל חיפה לואדי סאליב, ויצרתי תכנית חומש להמשך, לשכונת הדר, קריית אליעזר ומקומות נוספים. אמנם הפעולה של צאלה קוטלר ושלי בפירמידה נקטעה בשל שינויים פוליטיים, אבל המשכנו לעבוד גם בלי חלל קבוע משלנו. יש איזו אנרגיה של גילוי ויצירה כאשר פועלים ברחבי העיר בלא תלות בחלל, בלא בעלות וקביעות, וזאת אולי המהפכה השנייה מבחינתי בחיפה, שהייתה בי גם קודם רק בצורה אחרת. שהרי מההתחלה, עוד בפירמידה, הבנתי שהמטרה שלי היא לחבר רשתות של שיתופי פעולה שצומחים מלמטה, כוללים אוכלוסיות מגוונות וקושרים אותן לאלו שבאקדמיה ובמוסדות מחקר דוגמת הטכניון או האוניברסיטה, ומשלבים אגודות אזרחיות, ארכיונים וגם את העירייה. המרחב שייך לכולם, האמצעים הם של כולם, ובאירועים שמתייחסים למקום חשובים הנראות והמפגש המשותף. רשתות חיות שמחברות צמתים הן כוח חיים: אם יגיע שוב מישהו מלמעלה ויחרב את מה שהחל, הוא לא יצליח, כי הוא בא והולך, ואילו הרשת לא משתנה עם חילופי השלטון, היא מתמידה, גמישה, בלתי תלויה.

לכל תקופה המהפכה שלה, אבל שינוי לא מתחולל אם הוא לא צומח גם מלמטה. כיום יש אפשרות לפתח רשתות מורכבות של פעילות אזרחית ושל שיח תרבות חוצה מגזרים ומיומנויות. אפשר לפתח ביחד את מה שמכונה ״הון סימבולי״, שיוצר משמעויות חדשות וכוח השפעה. למגזין שמארח אותי הפעם, שיוצרים אמנים/ניות, יש הון סימבולי. הון סימבולי יכול גם להוציא אנשים לכיכרות.

פילינג עמוק, מיצג במסגרת אירועי באוהאוס חברתי, דריה אפרת. (צילום: אריק רובין)

קיימנו את "באוהאוס חברתי, חוויה אורבנית לציון 100 לבאוהאוס חיפה" בהדר הכרמל בסוף נובמבר 2019, ובית הגפן הפיק. בפרויקט השתתפו למעלה ממאה אמניות ואמנים שהציגו במספר מתחמים, בחלקם מבנים נטושים, ופעלו ברחובות. מחקר ויצירה, עבר והווה, אמנות ואדריכלות בשיתוף "בתים מבפנים", כנס של הטכניון בהיכל העיריה, תערוכות בבסמ"ת ("הדריון"), קולנוע אורה, בית הפועלים, מקהלת מכוניות באמפי שהפך לחניון, עבודות סאונד, פרפורמנס, מחול, וידאו ארט, ציור, סיורי סאונד ברחובות, תאטרון. חברו אלינו אנשי השוק, מבקשי מקלט, קבוצות שיתופיות וקהל שהצביע ברגליים.

מבנה שוק תלפיות, גולת הכותרת של אדריכלות חיפה, שרק בשנת 1997 בחנה העירייה אפשרויות להפוך אותו לקניון וכמעט ונמכר, נוקה ביוזמת העירייה והפך ב"בבאוהאוס חברתי" לאתר תצוגה גמיש וחשוף, על כל קומותיו. האמניות והאמנים היו הלב הפועם, משקיעים את הרגישות הגדולה, מהדהדים את ה"נפרד" שביחד, מחוללים את הנס שקושר ופורם ומצית לבבות, נס שעושה עיר. שיהיה באמת מאיפה לקחת אוויר כשצוללים למים עמוקים.

זו הייתה דוגמא למה שחיפה יכולה להיות, אולי גם זה סוג של מהפכה.

***

המאמר פורסם במקור במגזין של קולקטיב ״פליטי ארץ ההבטחות״

״פליטי ארץ ההבטחות״ (״Promised Land Refugees״) הוא קולקטיב חיפאי שמטרתו לייצר מפגשים רב-תחומיים של אמנות ועיצוב, כולל הגות,Game Changers  ומספרי סיפורים. שיתופי הפעולה הם ״במהות הקהילות שלנו״, נכתב במסמך החזון של הקולקטיב, ומטרתם לתת ביטוי ל״חוויית היומיום של העיר בעיני היוצרות והיוצרים בה״. התפיסה היא כי ״היחיד הוא היוצר של השלם, ואנו לקחנו על עצמנו להבין את השלם באמצעות היחיד״.

מייסדות הקולקטיב מאמינות כי לחיפה יש הרבה מה להציע, מכל בחינה, אך חסרה לה מודעות לפוטנציאל היצירתי ולאפשרויות הצמיחה שלה. לכן הן יזמו פעולה על בסיס רחב: יצירת פלטפורמות שמטרתן להצמיח את תושבי העיר והכוחות היצירתיים הפועלים בה.

המגזין החדש לעיצוב ולאמנות הוא פלטפורמה מעין זו, המפורסמת בארבע שפות: ערבית, רוסית, אנגלית ועברית, ובעתיד גם שפות נוספות. זוהי פלטפורמה לפתיחת דיאלוג ולהצגת תוכן חזותי וטקסטואלי מסוגים שונים, שכוללת ראיונות עומק, תצלומים, טור משפטי, אופנת רחוב ועוד.

המגזין הראשון, שיצא במאי 2020, הוקדש לנושא המהפכה וכלל, בין השאר, מאמר של ד"ר גליה בר אור, "כשצוללים למים עמוקים".

תודה למייסדות הקולקטיב סמא חדאד, לאנה נחאס, אליזבט קרוגלוב ודניאל דורמאה על זכויות הפרסום של המאמר בערב רב.

המגזין זמין באינסטגרם של הקולקטיב, ״Promised Land Refugees״.

1 תגובות על “כשצוללים למים עמוקים”

    ראשית תודה לגליה בר אור , שבאה וניקתה את האבק מהשער לשיתוף יותר גדול בעיר. אני אוהבת את חיפה אוהבת את הדר, רחובות חיפה הן עבורי תיאטרון תמידי, תצוגה תמידית שבה קורים דברים . כעת הקורונה קצת מפריעה, אבל יש בחיפה יוצרים מאד מגוונים. ואני מקווה שיהיה המשך למה שגליה התחילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת