"תעשו חיים": על אמנות ומוות

״שתי התערוכות מחויבות למציאות עכשווית ובד בבד מייצגות נופים מנטליים ומשמעות אוניברסלית, על-זמניים ובו-זמניים. האמנים מציגים עבודות מרגשות וטעונות באופן עוצמתי ומלנכוליה בלתי נשכחת שלוכדת את הצופים״. נאוה ט. ברזני על תערוכותיהם של ויליאם קנטרידג׳ ורונן סימן טוב

אנו נעשה הכל כדי לא לפגוש במוות. בתקופה הנוכחית – תחילה תחת ציווי ואיום ואחר כך בהסכמה שקטה – אנו עוטים מסכות שאנו מדמים למסכות החייאה ושומרים על מרחק זה מזה, אפילו מאהובינו. ברוח הזמן והמגפה, שתי תערוכות המוצגות כעת בתל אביב מאלצות את הצופים להסתכל למוות בעיניים ולגעת בשבריריות החיים. אם לשפוט לפי ביקורי בהן, הם בהחלט נהנים מכך, כלומר יש שיאמרו שהם "עושים חיים".

על שמונה מסכים המוצבים באולם גדול ואפלולי במוזיאון תל אביב, ששב לפעול לאחרונה, רוקד המוות ריקוד מקאברי מרהיב ועליז אל הקבר, כבתהלוכה מימי הביניים. במסע ערני וקצבי ובנחישות חוברות להן דמויות מונפשות ומוצללות בגודל טבעי, החל מבני המעמדות המכובדים ועד אחרוני פשוטי העם, מקדושים ועד חוטאים, החולפים ממסך אחד למשנהו. על פני נוף מונפש רשום בפחם, באווירת ריקוד לצלילי תזמורת כלי נשיפה והקשה מדרום אפריקה, צועדים בזה אחר זה חולים הנושאים עמם מכשירי אינפוזיה, טורים של אנשים גוררים שקים כבדים ומושכים גופות ושלישיית שלדים מרקדים. עוד חולפים כמרים המניפים מעל ראשיהם פרחי חבצלות, אנשי שררה ותעמולה ודמויות שמניפות דיוקנאות עשויים ממגזרות נייר וכלוב ציפורים גדול. הדמות האחרונה החולפת בתהלוכה היא הרקדנית דאדא מסילו, שמביעה בו-זמנית את התקווה בקצות אצבעותיה שמפזזות בצעדי הבלט הקלאסי ואת ההתפכחות כשהיא עטויה במדי המהפכה של סין המאואיסטית ומניפה בידיה רובה. המוות שמקיף את הצופה הוא הכוח המשווה, המביא את כולם, ללא הבדלים, אל אותו סוף.

את מיצב הווידאו ״ביֶתֶר מתיקות נַגְּנו את הריקוד״ (15 דקות) יצר האמן הדרום אפריקאי ויליאם קנטרידג'. הצועדים הניבטים מהמיצב העוצמתי והעוטף של קנטרידג' מתנגדים למוות אך מכירים ומכבדים את כוחו. הם רוקדים כמחווה לכבודו, וכשהם רוקדים הם חיים ושולטים בגופם, ובה בעת הם חופשיים מהמחשבה על שבריריות החיים ועל וודאות המוות. המבט בדימויים הנעים מכנס מחשבות אינטנסיביות ואסוציאציות ומניע את הנפש הלא מודעת ואת זרם התודעה.

ויליאם קנטרידג', מתוך הווידאו ביתר מתיקות נגנו את הריקוד, 2015, באדיבות ונדי פישר וקרן A4 Arts, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2020

כאשר הסתיים קסם המוות שהמתיק קנטרידג' הוספתי לשבת באולם ומצאתי עצמי מופתעת מהשגרה, מצפה לפלא שישוב. כך נהגו גם צופים אחרים. צותתי, שלא באשמתי, לשיחה ערה בין שתי נשים שאמרו שהן עשויות לצפות בווידאו עוד פעמים רבות. כמו ילדים אולי, שמחנו על העונג לצפות שוב ושוב בתמונות הנעות, בפנטזיית מחול המוות, למרות שידענו מה יחלוף ולמה לצפות. בהפכו את המר למתוק, קנטרידג' מזכיר לנו את תאוות החיים ומאפשר לנו לגלות מחדש את המוות.

האפיסטמולוגיה המעשית של קנטרידג' מונעת מתוך מודעות חדה ונוקבת לנסיבות הקיום. הוא יוצר סדר, מעורר את תשומת ליבנו ומאפשר לנו להתקרב אל המורכבות ואל הכאוס באמצעות אמנותו המונפשת שמעניקה לנו אוויר לנשימה. בזמן שאנו מתענגים על  האוויר הזה שמאוזן בין אור לצל, קנטרידג׳ מעמת אותנו עם החיבור אל העולם בו אנו חיים. תהלוכתו של קנטרידג' מזכירה אירועים אמיתיים: תהלוכת לוויה, צעדת מוות או אולי שיירת פליטים מגורשת. הגופות העטופות והנגררות עשויות לייצג את קורבנות נגיף האבולה שהתפרץ ב-2014 במערב אפריקה או את המגיפה השחורה, אותו נגע מימי הביניים שלובש צורות חדשות בעולם העכשווי ותובע את מותם של אלפי קורבנות. בכל אופן זוהי עבודה בעלת איכויות על-זמניות, שמצליחה להתאים בצורה מדויקת לשנת 2020 אף על פי שנוצרה כבר ב-2015.

ויליאם קנטרידג', מתוך הווידאו ביתר מתיקות נגנו את הריקוד, 2015, באדיבות ונדי פישר וקרן A4 Arts, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2020

אבודה בתחושת הזמן ועטופה במעין חלום, באווירת צללים ואור עמום, הושלכתי אל רחובותיה של תל אביב. העיר בוודאי מנסה לשוב אל שגרת החיים הערה. עם זאת, מהשיטוט ברחוב נדמה שהיא מנומנמת, שלא לומר עטופה בעננת מוות, למעט רוכבי האופניים המניעים את הגלגלים. הרבה לפני התפרצות נגיף הקורונה אנו, אנשי המערב המודרני, מקפידים לבודד את החולי ואת המוות, להדחיק ולהרחיק אותם מחיי היום-יום אל בתים שבהם יוכלו לשכון בלא הסחות מעם החיים. לאחר הצפייה בקנטרידג' והשיטוט הקצר ברחובות תל אביב, אני מוצאת שכדי להרחיק את המוות אנו מרחיקים וממררים גם את החיים.

בשעה 19:00 נכנסתי לפתיחת התערוכה ״אחריות ציבורית״ של האמן רונן סימן טוב בבית האמנים. אולי מכוח האינרציה של ניעת המסכים, הלמות התופים ומחול המוות במיצב הווידאו המעורר של קנטרידג', או בשל אותה חיות ערה בין השחור לבין הלבן ובין החושך לבין האור שמצויה בשני החללים, דימיתי שנחתי בתערוכת המשך. וזאת עוד לפני שגיליתי שכותרתה של אחת מהסדרות המרכזיות בתערוכה של סימן טוב היא "תחיית המתים". ככל שהבטתי יותר בעבודות הפנמתי שטוב לראות את שתי התערוכות כמעט ברצף, ואם אפשרי, אז בסדר הזה.

קנטרידג' מבקש להמתיק, לחזק ולעורר את האנושות באמצעות הריקוד וסימן טוב מבקש ללחח את החיים ולהוריד עליהם טל. המילים "תחיית המתים" לוקחות אותנו אל העולם הבא, אל הגמול או אל העונש, אולם ניכר שסימן טוב מדבר בעבודותיו אל העולם הזה, אל ההווה: על המציאות העכשווית ועל תחיית החיים, שתעיר ותציל את הנמים משנתם הארוכה ומעצמותיהם שיבשו זה מכבר. רבות מדמויות הסדרה, המצוירות בשמן על נייר, שוכבות על צדן או שעונות על ראשן, נוטפות וממלאות את מימיו השחורים של נהר החושך שסימן טוב יצר עבורם. לרוב לא נפגוש במבטן או בעיניהן הפקוחות והן ייראו סומות או חסרות הכרה, מצויות בתהליך התעוררות כואב ומייסר.

רונן סימן טוב, "שני ילדיי שמעולם לא נולדו"

אם כן, גם תחיית המתים של סימן טוב לא מספרת לבריות על הנצח אלא מזכירה לחיים את היותם בני חלוף. הירח בציוריו הופך לשעון המתקתק את הזמן האוזל והענפים לא פורחים אלא מדמים קצר חשמלי או אולי רעמים. אנו מתבקשים לחַיּוֹת את עצמנו כבר עכשיו, ובשפתו של קנטרידג', להמתיק את הריקוד, לרקוד ביחד. מהי אותה רוח חיים חידתית שמבקש סימן טוב להפיח? לשם מה? באחת מעבודות הסדרה, על רקע שחור, נתלים בידיהם שישה ילדים על קורה לבנה. פלג גופם העליון חשוף והם עוטים מכנסיים שחורים וקצרים, מעין מדים אחידים. עיניהם עצומות ורגליהם נמתחות מטה אל קרקע לבנה ושמוטה. הצבע המטפטף לא מצליח להיאחז בה, גם הילדים לא. בעבודה אחרת חגה קבוצת ילדים במעגל על משטח לבן אל מול אופק סוער בשחור. הציור איך לא, מהדהד את הילדים המרקדים את ריקוד ההורה עם קום המדינה. האם סימן טוב מדבר על ילדי העבר, על ילדי ההווה או אולי על ריקוד העתיד? נראה שמדובר בעוררות ובלחלוח של מבטנו בהווה שיחוס על הילדים כולם.

על שולחן במרכז החלל מוצגת סדרת עבודות ברישום גואש שחור, לבן וצהוב שכותרתה "עוף החול". מאחת העבודות ניבטת דמות האמן עטויה גלימה צהובה, נושאת בידה הימנית מוט מולבן או עצם מאוד ארוכה וגוררת בידה השמאלית משא כבד של עצמות. שני ילדים צועדים בעקבותיה. בתחתית הציור נכתב: "שני ילדיי שמעולם לא נולדו". בעבודות האחרות מאותה סדרה נראית דמותו של האמן נלחמת באש המתפרצת ובעוף החול המתעלל וחוטף תינוק. דמות האמן הניבטת מהסדרה מנסה להציל את העולם, אותו עולם מר ששני ילדיה לא נולדו אליו.

רונן סימן טוב, "הילדים"

קנטרידג' וסימן טוב מקדשים את החִיוּת באמצעות ההחדרה של מנות מוות לתוך החיים ולתוך העבודות המייצגות אותם. ריקוד המוות ותחיית המתים מבוצעים באמצעות התנועה התמידית של עשיית החיים, בלא ההדחקה של המוות אלא באמצעות המשמעויות שהוא מחדד. שתי התערוכות מחויבות למציאות עכשווית ובד בבד מייצגות נופים מנטליים ומשמעות אוניברסלית, על-זמניים ובו-זמניים. האמנים מציגים עבודות מרגשות וטעונות באופן עוצמתי ומלנכוליה בלתי נשכחת שלוכדת את הצופים. גם מתוך האפשרות לצפות בהן תחילה מתוך מבט חיצוני לכאורה, מתוך הזרה, ובהמשך מתוך יכולת הראייה – שהעבודות מעוררות במביטים – המתמזגת עם התנועות הקיומיות הפנימיות ביותר.

 

ויליאם קנטרידג', ״ביֶתֶר מתיקות נַגְּנו את הריקוד״ (2015), מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רותי דירקטור; רונן סימן טוב, ״אחריות ציבורית״ (2020-2008), בית האמנים ע"ש זריצקי תל אביב, אוצרת: ענת גטניו.

6 תגובות על "תעשו חיים": על אמנות ומוות

    נאוה, ממש מרגש אני חייבת לבקר בתערוכות עשית לשק

    תודה !! אורלי, זה משמח

    נהניתי לקרוא! ראיתי את התערוכה של רונן סימן טוב והתרגשתי ממנה. נקודות המבט שהבאת כאן מוסיפה לי לחוייה. נראה לי שאלך לתערוכה במוזיאון ושוב לבית האמנים כהמלצתך

    הי רונן ושתי האוצרות, שמחה לשמוע על הדמיון שמצאתם בין שני האמנים,(סיפרתי לרונן שאישי ואני חשבנו על הדמיון) יש בינהם דימיון בתכנים אך לדעתי גם באופן הביטוי המטפורי משחקי(משחק מאוד רציני) משחק של חיים ומוות כהערה/הארה על המוות כסוף החיים, אך גם על המוות
    שהוא מעשה ידי אדם. משהו בעבודות הוא על גבול האילוסטרציה למסה לא כתובה( עכשיו נכתבה ע״י נאוה ט. ברזאני ) על מגפות אך גם עלblack lives matter על חטאי
    הכיבוש כלפי החלש האלמנה היתום הגר…
    ועל המוות שצפוי לכולנו ובפניו אנחנו שווים.
    ויליאם מקנטרידג׳ הציג כבר תערוכה גדולה בירושלים
    ושמחה שאפשר לראותו בת״א ולרונן תערוכה מאשימה ועמוקה בבית האמנים, הרבה כבוד יש לנו שזכינו לראות את שניהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת