גוף הטקסט: אמנות כתלמוד תורה חדש

"אמניות ואמנים רבים עושים היום שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים כחלק מחומרי היצירה, אקט שנראה במבט ראשון כחילול קודש. מבט מעמיק יותר מגלה שהעבודות נעות בין חילול להשגבה במעשה שעשוי להתפרש גם כסוג חדש של תלמוד תורה". דוד שפרבר במסה לקראת חג השבועות

בשנת 2012 מחתה הרבנות הראשית לישראל נגד גלריה לאמנות בתל אביב שהציגה יצירות בהן נעשה שימוש בדפי גמרא מקוריים. כפי שפורסם בעיתונות, הרב הראשי יונה מצגר הגדיר את התופעה "קטסטרופה": "בשם היומרה לתרבותיות, מבזה זו המתקראת אמנית את אוצרות התרבות הקדושים לעמה". מצגר הביע בשם הרבנות "שאט נפש מהתצוגה" והבהיר כי היא "תבחן את הכלים העומדים לרשותה הן כדי לעצור את התצוגה, והן כדי למנוע הישנות מקרים מעין אלה". אכן, אמניות ואמנים רבים עושים היום שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים כחלק מחומרי היצירה, אקט שנראה במבט ראשון כחילול קודש. מבט מעמיק יותר מגלה שהעבודות נעות בין חילול להשגבה במעשה שעשוי להתפרש גם כסוג חדש של תלמוד תורה.

מדובר במגמה אמנותית המייצרת עבודות אשר מסמנות את ערכו של הטקסט דווקא דרך חומריותו. לדברי האוצר דניאל בלאסקו, מעבר זה, מהתייחסות לתוכנו של הטקסט (content) לבחינת חומריותו ותבניתו (form), היא אחת התופעות הבולטות ביותר בתחום האמנות היהודית העכשווית. השימוש בטקסט מקודש כחומר גלם ליצירה עכשווית אמנם מפר את הטאבו הדתי האוסר על פגיעה בטקסטים מקודשים, אך בניגוד לעמדת הרבנות הראשית ניתן גם לקוראו כמהלך המשכי למסורת – הוא מתייחס לחומריות הטקסט ולא רק לתוכנו, חומריות שהמסורת מייחסת לה קדושה.

חומריות כתוכן

הספר כחומר פיסולי שימש כבר את מרסל דושאן בעבודה משנת 1911, כשתלה ספר לימוד של גיאומטריה וחשף אותו לאורך זמן לפגעי מזג האוויר. הצעתו של דושאן לביטול הפוטנציאל השימושי המקורי של הספר ו"התעללות" בו, אומצה על ידי  אמנים ישראלים: אביטל גבע אסף בשנת 1972 ספרים שיועדו למיחזור והציג אותם במכלים תעשייתיים כספריה אזורית ליהודים וערבים, ובעבודה אחרת הציע למבקרים לעקוב אחרי תהליך הריקבון של ערימת ספרים שהכניס לתיבת ברזל שהכילה מים.

ניצנים של עיסוק בטקסט היהודי תוך בחינת חומריותו הופיעו כבר בשנות השבעים של המאה העשרים, בתקופה בה אמנים ישראלים רבים עסקו בטקסטים יהודיים מקודשים. עבודות רבות מאותה עת הנכיחו גופניות שנכרכה בשימוש בסמלים ובטקסטים יהודיים, למשל ביצירותיהם של אמנים קנונים כגון יוכבד וינפלד, חיים מאור, מיכאל דרוקס, ומוטי מזרחי. היוצרים הללו עסקו בהזרה ובפרוק של הסמלים ושל החוויה הדתית ובחיבורם מחדש בתוך בחינה מושגית וצורנית. באופן ישיר עסקו בטקסט מיכל נאמן ומיכאל סגן-כהן שהעתיקו בכתב ידם טקסטים מקראיים שלמים כפעולות של "אמן מבצע", החוזר על הטקסט ובכל ביצוע מעניק לו משמעות חדשה בהתאם לזמן ולמקום.

"ציורי פעולה" (Action painting) כאלה המדגישים ומעצימים את הממד הפיזי של מלאכת הכתיבה והציור עצמם, מתקיימים גם במאה העשרים ואחת. בשנת 2003 חצבה נונה אורבך מעין חריץ ואגינלי ופצעה את מזוזת חלל התצוגה התל-אביבי "זמן לאמנות" במסגרת התערוכה "כן תעשה לך: תחיית היהדות באמנות הישראלית" שאצר שם גדעון עפרת. היה זה חריץ דק שנצבע בצבעי גוף ועליו נכתבו מילות הטקסט המקראי הנכתב על קלף ונתון בבית המזוזה. המלים נכתבו בשכבות שכיסו זו את זו בכתיבה חוזרת ונשנית. מתוך פעולה זו נולדה עבודת הווידיאו "מזוזה עיקשת" (2005). הווידיאו מוצג בלולאה אינסופית שבו נראית יד צובעת, כותבת, מדגישה, מכסה בצבע, וחוזר חלילה עד אינסוף. הציפורן האחוזה ביד הסופר, הומרה בעיפרון, מברשת וצבעי גוף.

המעבר מעיסוק בסמנטיקה לטיפול בחומריותם של טקסטים מתבטא באופן החזק ביותר בעבודות לא מילוליות שעוסקות באובייקט הטקסטואלי עצמו. אלו יצירות שאפשר לחשוב עליהן במונחים של המנהג לקרוא או לגרוס פרקי תהילים ללא שאיפה להבין את תוכנם. פירוקם וחיבורם מחדש של הטקסטים מזכיר עבודת מקובלים אשר "מצרפים אותיות". יצירות אלה אינן מכוונות ליישב סתירות במסווה של הרמוניה, אלא דווקא להנכיח ההתנגשויות: מתוך שברי המילים, ולאחר עיקור הטקסט מהטקסטואליות שלו, מונכחת חומריותו שלא הייתה מובחנת עד כה.

נחמה גולן, "שתלכי בדרכים טובות", 2011-1999, דבק פולימרי וזירוקס של טקסט תלמודי

סנדל העקב של האמנית נחמה גולן היא אחת העבודות המוכרות ביותר שעושות שימוש בטקסט מקודש כחומר גלם ליצירת אמנות. זו עבודה חזקה שמכה בצופה ומעטים נשארים אדישים מולה – יש שרואים בה גסות וחילול קודש, ואחרים מוצאים בה דווקא את הנשגב. לרוב התחושות הקוטביות הללו משמשות בערבוביה. אפשר אמנם לקרוא את סנדל העקב שיצרה באופן מילולי כביקורת פמיניסטית, שהרי היא מחופה בתצלומי זירוקס של המבוא התָנָאִי והתלמודי לדיון בנישואין מתוך מסכת קידושין בתלמוד הבבלי,  אולם כוחה הוא לא פחות מכך ב"התעללות" בטקסט ובחיבורו לסנדל. כך, כאמור, נעים הצופים בין תחושת חוסר נוחות לחוויית הקדושה המוטמעת בטקסט – הנעל שמתעצבת על ידי הגוף מסמנת כאן את "גופניותו" של הטקסט שהמסורת מייחסת לו קדושה. הדיסוננס מתחזק עוד יותר דרך הצרימה שבין פעולת חילול הקודש לבין החותמת "גניזה" המוטבעת על תצלום העבודה, ומדגישה דווקא את קדושתה. כך, כשגולן מציבה בגלריה טקסט מקודש, היא מנכיחה את חומריותו שלא הייתה מובחנת עד כה ומכוונת למבט האסתטי בו.

באופן זה פועלת גם העבודה של אתי לוי "עולם אחר" (2014) בה היא טשטשה בעזרת אצטון את כל שמות האל בספר תנ"ך אחד, ומנגד, הכהתה את כל הפסוקים מלבד שמות האל בספר תנ"ך אחר. גם עבודה זו יכולה להיקרא באופן מילולי ולהעלות מחשבות על האפשרות של תורה ללא אלוהים ומנגד אלוהים בלי תורה, אולם כוחה היא דווקא ברובדה הלא מילולי שמתגבש דרך סימון חומריותו וצורתו של הטקסט באמצעות טשטושו.

אתי לוי, "עולם אחר", 2014, ספר תנ"ך מחוק באצטון

את הדיסוננס שמייצרות עבודות כאלה ניתן להמשיג באמצעות המונח הספרותי-פסיכואנליטי "האל-ביתי" או "המאוים", המבטאים תחושה שנוצרת בעקבות מפגש עם המוכר שהפך לזר. "האל-ביתי" הוא יצור כלאיים המעורר מועקה וגורם לחרדה או בעתה, בשל הסתירה שהוא מייצר בין הרגיל-הידידותי לתחושת זרות. המושג הזה מכוון להנהיר את המפגש עם מה שמחד גיסא קשה להעניק לו משמעות יציבה, ומאידך גיסא הוא נוכח בתוך המקום הכי מפורש ומובן. אכן, העבודות העושות שימוש בטקסט המקודש מייצרות מצבים היברידיים, שיש בהם מן האפלה וההארה בעת ובעונה אחת. יצירות אלה מביעות בחומר את מה שקשה לבטא במילים, וכך, מה שנתפס במבט פשוט כחילול קודש מתברר לעומקו כהצעה אלטרנטיבית לחוויית לימוד התורה המסורתית.

אחת האמניות הבולטות בתחום זה היא אמנית הקול ויקטוריה חנה, החוקרת בעבודותיה טקסטים קבליים עתיקים ומנכיחה את הממדים הגופניים המוטמעים בהם. בעבודה "22 אותיות" (2015) היא עוסקת בספר יצירה שלפיו לכל אות מאותיות העברית יש מיקום מדויק בגוף האדם: "עשרים ושתים אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמישה מקומות: בגרון, בחיך, בלשון, בשיניים, בשפתיים. עשרים ושתים אותיות שקשר בלשונו וגילה את סודו" (מתוך ספר יצירה). עבודתה מדגימה איך הטקסט העתיק נכתב מתוך קשב גופני ומנכיחה את איכותו החומרית של הקול, עד כדי מעין אקט נבואי של "ראיית הקולות".

למגמה זו מתחברת גם היצירה "שחרור הא-לוהים" (1996-1990) של האמנית האמריקאית הלן אילון, אשר נפטרה לאחרונה ממגיפת הקורונה. אילון הדביקה נייר חצי-שקוף על גבי דפי החומש בכדי לא לפגוע בספר עצמו בגלל קדושתו וסימנה על גביו בצבע ורוד את הפסוקים המיזוגיניים, הלא הומאניים והפוגעניים שבתורה, אלה המיוחסים לאלוהים. כך, במעין תרגיל לימודי, נוצרה העבודה האיקונית "שחרור הא-לוהים" (1996-1990). לצד הביקורת, מנכיחה העבודה גם היא את הצד החומרי של הטקסט. הקריאה בספרים של אילון מצריכה ללחוץ את הנייר החצי-שקוף והמסומן לעמודי הטקסט. עלעול זה מייצר רעש חורק שמחריף את ההיבטים החושיים של חווית הלימוד – לא רק דרך חוש הראיה אלא גם באמצעות קול.

הפעולה המסורתית של קריאת פסוקים ללא קשב לתוכנם נוכחת בעוז בעבודת רבות של אנדי ארנוביץ. למשל: "אפוד תפילות" (2009) שלה עשוי מדפים שנתלשו מספרי תהילים שנגנזו. כל דף כזה נגלל כמגילה שנכרכה בחוטים ואז חוברה לאפוד מנייר יפני. האמנית מספרת שאת העבודה היא יצרה בהשראת המנהג לחלק את קריאת ספר התהלים בתוך קבוצה, כשסך הקריאות של כל משתתפי החבורה משלימות את קריאת כל פרקי ספר התהלים. בעבודה של  ארנוביץ כל דף תהלים מגולגל, נסמך על זה שלצידו ויחדיו הן יוצרים שלם מועצם השקול לתפילותיהן השלובות של כל חברי הקבוצה.

אנדי ארנוביץ, "אפוד תפילות", 2009, דפים מספרי תהילים בלויים, חוטים ונייר יפני

חוסר הנוחות שעבודות כאלה מייצרות מתעצמת אל מול יצירתם של האמנים האמריקאיים מיכאל הירשפלד ויוהנה ברסניק. הירשפלד וברסניק הציגו במוזיאון היהודי בניו יורק קפסולות רפואיות לבליעה שבתוכן טקסטים מספר ויקרא, כדי להציע לספוג את פסוקי התורה בגוף ולהתאחד איתם ברוח הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). גם כאן פעולת הקריעה של הטקסט והטיפול העמלני בו מנכיחים את קדושתו דווקא דרך חומריותו.

תלמוד תורה חדש

העיסוק העכשווי של עולם האמנות בטקסט, מציע סוג חדש של תלמוד תורה שהחומריות שבו בולטת במיוחד. האתוס המרכזי של האמנות המודרנית היה הרחבת גבולותיה תוך ויתור על ערכים שנתפסו קודם לכן כאימננטיים ליצירת אמנות: ציירי המודרנה ויתרו על הפרספקטיבה; האמנות המופשטת (אבסטרקטית) ויתרה על הייצוג הממשי; האמנות המושגית (קונספטואלית) ויתרה על החומר וה"רדי מייד" (Ready-Made, לקיחת עצם מן המוכן והפיכתו ליצירת אמנות) ייתר את מגע יד האמן.

בדומה למגמה המודרניסטית של הרחבת גבולות האמנות, אפשרות רדיקלית וחצופה להרחבת תלמוד התורה מעבר לשקלא ולטריא הטקסטואלי השגור עלתה כבר בתלמוד: רב כהנא שכב מתחת למיטתו של רב בשעה שהלה קיים יחסי מין עם אשתו. כשגילה אותו רב הוא גרש אותו מחדר המיטות, אך רב כהנא טען כלפיו: "תורה היא וללמוד אני צריך" (בבלי ברכות, ס"ב ע"א). באופן דומה גם האמנות העכשווית שמנכיחה את חומריותו של הטקסט, מציעה הרחבה לתלמוד התורה המסורתי שמלווה לעיתים בחוצפה, ו"חוצפא, אפילו כלפי שמיא, מהני" (חוצפה, אפילו כאשר היא מופנית כלפי האל – מועילה;  בבלי סנהדרין, ק"ה ע"א). איכות שכזאת מתממשת לא רק במקומות בהן מצליחה האמנות להנכיח באופן מוצלח רעיון בחומר, אלא לא פחות מכך, ואולי בעיקר, כאשר היא מצביעה על איכותו החומרית של הטקסט והופכת אותו לאידאה. ללא ספק יש בעשייה זו ממדים של ביזוי וחילול אך בד בבד היא טומנת בחובה גם מעשה של "מעלין בקודש" (בבלי מנחות, ל"ט ע"א) – הטקסט ודרכו האידאה של קדושה המוטמעת בחומר, הופכים כאן לתוכנה של היצירה.

2 תגובות על גוף הטקסט: אמנות כתלמוד תורה חדש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת