קריאה לאמנים בין הירדן לים

אין לנו צורך באמנות על פוליטיקה, על הכיבוש, על האפרטהייד, הון שלטון והרס החיים בעיר, המוצגת בביאנלות ובמיטב הגלריות. אנו זקוקים לאמנות פוליטית שנוצרת בצורה פוליטית, שלא משתתפת באפרטהייד, שעוברת על חוקיו הגזעניים, שנאבקת נגד שלטון ההון ובונה את העיר ואת הקהילה.

פרשנות זה רע, הפוליטי באמנות שגוי, אקטיביזם זה משעמם, השוק החופשי טוב, אינדיבידואליזם מצוין, והאמן הלא מוסרי גאון", מגיב אנונימי באתר של ארט-פורום מתאר את עולם האמנות של ימינו.

אם ניקח בחשבון שהאמנות המוצגת מהווה ביטוי והשתקפות של ערכים, מבנים ואינטרסים של החברה שמציגה אותה, אז רוב האמנות שמוצגת היום מבטאת את הערכים, המבנים והאינטרסים המדינה, הלאומנות היהודית, ובמיוחד את האינטרסים של המעמד העליון – זה שמרוויח על גב רוב החברה: בעלי ההון, מעמד העושקים וכמובן השווקים שלהם. מערכת ערכים שמעניקה חשיבות כל-כך גדולה לאינדיבידואל ולעולם הפנימי של האמן, לוירטואוזיות ולערכה השיווקי, ומתעלמת מן המניעים של האמן, מההתחייבויות, המוטיבציות החברתיות והפוליטיות שלו, ובכלל ממה שיש לו להגיד, משקפת חברה שמתקדמת לנקודה מסוכנת, ומחייבת הזהרה מן האינטרסים של אלו הקובעים את ערך האמנות, מחליטים מה ראוי ומה בעל ערך, ומדירים את החתרני, השיתופי והביקורתי.

אמנית מחוייבת בדרך לעוד יום עבודה

יש דיונים ודעות רבות בנוגע להגדרת האמנות, ועוד יותר מכך בשאלה מהי אמנות טובה, אבל אין ספק שכאשר המפגש עם אמנות מותיר את הצופה אדיש נוצרת בעיה. כשהציבור נשאר אדיש ואמנות פלסטית פשוט לא מעניינת אותו, הדיון נותר תחום בקבוצה קטנה של שחקנים – אמנים, מבקרים, אספנים, גלריסטים, אוצרים וכמה מאות סטודנטים לאמנות. בקשו מאדם שאינו חלק משדה האמנות לנקוב בשמותיהם של חמישה אמנים ישראלים עכשוויים. ספק גדול אם יצליח. ביקשתי מאחותי ובן זוגה – שניהם בעלי תואר שני, צרכני תרבות, עיתונות וספרות – לומר שם של אמנ/ית ישראלי/ת עכשווי/ת והם בקושי הצליחו להיזכר בשם אחד (חוץ מארם גרשוני, שהופיע על שער מוסף הארץ באותו שבוע).
אבל עזבו את הציבור הרחב. אפשר לטעון שאמנות צריכה להיות אוונגרד, לפעול בשדה מצומצם ולהצעיד את התרבות קדימה. אולם נראה שגם באותו שדה מצומצם מתקיימת אדישות. למרות שיש פריחה אדירה של האמנות בישראל, מעט מאוד מכל העשייה הגדולה הזאת משאיר איזשהו חותם, הופך את המפגש איתו לחוויה מעבר לביקור נימוסין. יש אמנים מצוינים, יצירות מרתקות ואוצרים שיוצרים תערוכות מושקעות, אבל לצערי אני חופר בראש ומחפש את ההתרגשות מעבודה שנגעה בי באופן שאינו רק שכלתני, עבודה שעשתה איזשהו שינוי רגשי חיובי, משהו שיזכיר לי למה אני עוסק באמנות, שיחזיר (או יערער) לי את האמונה ויקרא תיגר על השיח המוכר. אני נזכר בכל כך מעט, כל כך הרבה נשאר ליד. האמנות שנוצרת כאן היום איבדה את כוחה לגעת.

אז למה אני בכל זאת טורח, למה אני עוסק באמנות, למה אני מקדיש לכך כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים, למה אנחנו עושים מגזין אמנות, מסקרים אמנות ודנים באמנות? התשובה פשוטה – כי זה יכול להיות אחרת. אמנות, אם היא טובה, יכולה לפרוץ את חומת השאננות ושביעות הרצון העצמית, ולהכריח אותנו לראות את העולם מחדש. אני מאמין באמנות, בכוח שלה, באפשרות שלה לפרוץ את הניכור של חיי היום יום וביכולה לשנות, להפוך את המקום שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
דווקא בגלל הרצון והאמונה הזו אני מנסה להבין מדוע הציבור כל-כך מנוכר ואני כל-כך משועמם. אני חושש שזה בגלל סדר העדיפויות של עולם האמנות. צריך רק לבקר בתערוכה בגלריה מובילה או מרכז אמנות מרכזי, או להקשיב לביקורת באחד מבתי הספר לאמנות, כדי להבין מהו סדר העדיפויות של העולם הזה. מצב שדה האמנות היום והתנאים לפעילותו, אינם נותנים מקום לאמנים עם סדר עדיפות אחר, לאמנים שלא מעוניינים לעשות אמנות מצליחה אלא אמנות מוצלחת, לאמנים שרוצים לצאת מהגטו של עולם האמנות לגעת בנשגב אבל גם להשתתף במאבקי החיים.

אמנות פוליטית
רבים יטענו אמנות צריכה להישאר נקייה מהפוליטי, נשגבת וטהורה. כמובן שיש מקום לאמנות כזאת אבל לדרישה שאם עושים אמנות לא מתעסקים בפוליטיקה, שאמנות היא דבר שעומד בפני עצמו, שאסור לה לפעול "למען" דבר חוץ מעצמה, ענה הקולקטיב WHW שאצר את הביאנלה האחרונה באיסטנבול בצורה יפה – ההתנגדות והחשש מפני אמנות "מגוייסת" ו"פוליטית", היא בעצמה מעשה פוליטי, שכן היא מבקשת להכפיף ולמשטר את האמנות באופן קונצנזואלי המאשרר את הסטטוס-קוו הקיים. ומעבר לעובדה שאמנות שמאשרת את הקיים לא מעניינת – היא גם מאוד מסוכנת. אבל גם את הטענה זאת כבר שומעים פחות. הרי קראנו מספיק ציטוטים של בנימין, אדורנו, דלז ורנסייר בקטלוגים הבינלאומיים. יותר קל, נוח פשוט להגיד ש"כבר ראינו את זה, וכמה אפשר להתבכיין ולקטר על המצב, ושזה משעמם". וזה נכון, רוב האמנות העוסקת ב"מצב" באמת משעממת, גרועה וקלישאתית. זה קורה מפני שחלקה הגדול כלל אינה אמנות פוליטית, אלא אמנות על הפוליטי, על המצב. אמנות שמתעדת, משקיפה ומצביעה, אבל לא משתתפת ולא נוקטת עמדה. היא עוסקת בנושא, אבל לא מבהירה מהו היחס שלה כלפיו, וחשוב לא פחות – באילו תנאים היא נוצרה ומה טיבה של המסגרת בה היא מוצגת ונסחרת. ההקשר של האמנות, ולאו דווקא תוכנה, הוא שאלה מרכזית, או כמו שטען ולטר בנימין במאמרו "המחבר כיצרן": לא צריך לשאול מהי עמדתה של העבודה ביחס לתנאי הייצור של זמנה, אלא מהו מעמדה של העבודה במסגרת תנאי ייצור אלה.

לא לעשות אמנות חדשה אלא עולם חדש

מהן האלטרנטיבות העומדות בפני יוצרים שמעוניינים ליצור אמנות אחרת, אלו המתביישים להגדיר את עצמם כאמנים כדי שלא להיות קשורים ל"עולם האמנות" שמייצג ערכים המנוגדים לאמונתם? האם אנחנו בכלל אמנים או משהו אחר? אולי אנחנו צריכם להיפרד מהמונח אמנות ולצקת תוכן חדש במילים שכבר הפכו לבזויות כמו פועל, עסקן, תעמולן, אקטיביסט ואפילו פוליטיקאי. אולי פשוט נוותר על אמנות לגמרי ונחסוך כך את עוגמת הנפש ואת ההבנה שהכל ינוכס בסופו של דבר על ידי כוחות השוק. נהפוך לעובדים סוציאליים, לחוקרים באקדמיה, לנגרים ומעצבים, לצלמי חתונות ומורים. את האמנות נשאיר לעצמנו, לחברים ולמאהבים. נשמור עליה מהעולם כמו ששומרים על ילדים – קרוב, מוגן ותמים. אנו נמצאים עכשיו בעיצומו של משבר גדול, עומדים על סף תהום. כוחות השוק והלאומנות והגזענות, משתוללות במסע של ניצול ודיכוי, משחקות בחיינו, חוגגות על חשבוננו ואף מצפות שנהיה עלה התאנה התרבותי שלהן. לא מוטב שכבר ירקדו על השולחנות וישירו שירי מולדת נוסטלגיים לבדם, שיתנהגו כמו הגזענים הקפיטליסטים שהם, מאשר שנעזור להם לעטות את מסכת אנשי התרבות, עושים טובה ומזמינים אמנים להציג בחינם כדי שיהיה משהו על הקיר בזמן שהם שותים את הקאווה, תורמים לעמותה נחמדה ורצים להודיע ליחצ"ן שיודיע לעיתונות, ועושים עוד עסקה סיבובית? אנחנו לא באמת מוזמנים למסיבה, אנחנו רק ליצני החצר, ואם כך – כבר עדיף כבר להתנהג כליצן ולעשות צחוק מהשליטים ולא מעצמנו.

אבל 
אפשר וצריך לתבוע את האמנות חזרה, לצקת בה מערכת ערכים חדשה – ערכים שעומדים בקו אחד עם המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית בה אנו חיים, להשמיד לגמרי את הגבולות בין אמנות לחיי היום יום, כפי שניסו לעשות הסיטואציוניסטים ורבים שהלכו בעקבותם. כמובן, יוצרים המבצעים איזשהו ניתוח הגון של המציאות כבר נמצאים "על הבריקדות", עוסקים באמנות רבים כבר עושים עבודה נפלאה בפרויקטים שונים, ורבים שכבר פרשו מ"האמנות" הם בכל זאת כמה מהאמנים הטובים והחשובים שפועלים פה. אך רובם מנוצלים ועובדים ללא תנאים נאותים (בדרך כלל בחינם וללא תנאים בכלל). פועל שמודע לעובדה שמנצלים אותו, צריך לדעת מתי לשבות ולדרוש תנאי עבודה נאותים. לא יתכן שבעל הבית מרוויח והפועל נדפק. ולא צריך לפחד משביתה. אם השביתה מובילה לסגירת המפעל, משתלטים הפועלים על המפעל ולוקחים את אמצעי היצור לידיים. לא יתכן שמעטים כל כך (במיוחד בעלי טעם רע כל כך), ישלטו בכל כך הרבה משאבים. הניכור לכל מה שמריח מאמנות הוא אמיתי וצודק, ולא יעזור שמדי פעם יכניסו לתערוכה אמן ביקורתי, פוליטי, שיש לו משהו לומר, לתלות או להקרין משהו על הקיר הלבן, בדפי הכרומו או אפילו בשדרות האוטופיה הקפיטליסטית שלהם. גם הנשכנים הגדולים והחריפים אינם מסוגלים לשנות דבר מרגע שהם הופכים לכלבי השעשועים. על כן אין לנו צורך באמנות על פוליטיקה, על הכיבוש, על האפרטהייד, הון שלטון והרס החיים בעיר, המוצגת בביאנלות ובמיטב הגלריות. אנו זקוקים לאמנות פוליטית שנוצרת בצורה פוליטית, שלא משתתפת באפרטהייד, שעוברת על חוקיו הגזעניים, שנאבקת נגד שלטון ההון ובונה את העיר ואת הקהילה.
המצב החברתי השורר בימים אלו מחייב את היוצר להחליט לצד מי מהכוחות הפוליטיים הוא רוצה לעמוד? רוב היוצרים מעדיפים שלא לתת לעצמם דין וחשבון על ההחלטה שהם נדרשים לעשות. לא מוכנים להיפרד מהמונופול שהמדינה הפקידה בידיהם לייצג את התרבות. במצב כזה תפקידם של אמנים ויצרני תרבות המחוייבים מבחינה חברתית-פוליטית, להראות לעמיתיהם כי גם אם אינם מוכנים להודות או להכיר בכך, הם מעמידים את עצמם בשירותם של אינטרסים מעמדיים ולאומיים מסוימים, ובמקרה הטוב מנכסים לעצמם את סבלם של אחרים לטובת המוניטין שלהם כאמנים הומאניים. והדרך להראות זאת לעמיתים היא  על-ידי עשיית אמנות בשדה האמנות. לפיכך אפשרות הניתוק, הויתור על השדה והמרחב ציבורי לטובת אמנות אישית ומרחב מוגן, מפתה אך מסוכנת מדי. אם לא נאבק על הציבורי, גם האישי יהיה בסכנה בסופו של דבר. 
אם נחליט לא להשאיר את שדה האמנות לאינדיבידואליסטים "גאונים" ועסקני אמנות – המשת"פים של ההון שמקווים שיום אחד יקבלו גם הם ביס מהעוגה – ונאמץ במקום זה את הפוטנציאל העצום של אמנות לשינוי חברתי ופוליטי רדיקלי, נוכל להחזיר לאמנות את חיוניותה, וכך גם להחזיר את הציבור הגדול אל האמנות. אולם חשוב לזכור שאין דרך לעשות את זה לבד. שינוי קורה בקולקטיב, עם קבוצה, בסולידריות. לתפיסה הרומנטית של האמן היוצר לבד ממעמקי נפשו הסוערת אין מקום עכשיו, ולכן כדאי לצמצם קצת את האגו (אבל לא לוותר לגמרי, מהפכנים חייבים אגו בריא). יחד אנו חייבים לארגן מחדש את המוסדות שלנו ולדרוש אותם חזרה ממשרתי ההון והשלטון. כך נקבל לא רק חתיכה מהעוגה אבל את המאפיה הנפלאה כולה.

20 תגובות על קריאה לאמנים בין הירדן לים

    מאמר מעניין ומנוסח היטב. האם נמצא את עצמינו זורקים אבנים ובקבוקי מולוטוב , או שיש דרך אחרת. מצפה להבניית הדרך החדשה שאתה מכוון אליה.
    בהחלט חומר למחשבה.

    "אין לנו צורך באמנות על פוליטיקה, על הכיבוש, על האפרטהייד, הון שלטון והרס החיים בעיר, המוצגת בביאנלות ובמיטב הגלריות. אנו זקוקים לאמנות פוליטית שנוצרת בצורה פוליטית, שלא משתתפת באפרטהייד, שעוברת על חוקיו הגזעניים, שנאבקת נגד שלטון ההון ובונה את העיר ואת הקהילה."

    הרשה לי רונן, שולה קשת ואני ועוד אחרים, בעיקר פעילי שכונות שאינם אמנים כלל אשר מתגייסים לכל מטרה שקשורה במוקדי הדיכוי באופן ספציפי וממוקד
    אומרים זאת מעל במות שונות, שוב, שאינן "אמנותיות"/"תרבותיות" טהורות, כדוגמת 'מארב'/'ערב רב' . . . . זה כבר כמה וכמה שנים. בהצלחה!

    "כך גם להחזיר את הציבור הגדול אל האמנות…" אני תוהה אם אי פעם האומנות היתה בשדה "הציבור הגדול"

    יפה מאוד האמירה על ההבדל בין מה שעוסק בפוליטי לבין הפוליטיקה עצמה, בין "דיבור על" לבין עשיה, בין ביקורתיות לפעולה. ומזל טוב על האתר היפה הירוק-אפור.

    מזל טוב גדול לכם על הערב-רב החדש והחשוב!

    הערה קטנה ל'מניפסטון' –

    ההבחנה החשובה שיש לבצע בעיני היא בין פעולה פוליטית בשדה האמנות לבין פעולה שמרוקנת את האמנות מן הפוליטי.

    פעולה פוליטית היא פעולה שמכוננת מחדש מקום לעשייה פוליטית, לשיח כן על מה שקורה ועל מה שראוי שיקרה בקהילה הפוליטית. אם זו אמנות פוליטית, זו פשוט פעולה בשדה האמנות, או מאבק על גבולות השדה הזה למשל.

    הבעיה אם כן אינה בכך שאמנות עוסקת בעוני, בכיבוש, בניצול, או שהיא אינה עוסקת בהם. הבעיה היא בחיתוך הקליני בין התכן המפורש לבין הפעולה.

    מה שמסומן היום כתכן 'פוליטי', כלומר משהו מהסוג שעורכת חדשות תכניס למדור החדשות, מתרוקן באפן הזה מן הפעולה. הזיהוי הזה של החדשותי עם הפוליטי זו עוד טכניקה של המשטר העכשווי לרוקן את המרחב מן הפוליטי – כלומר, מן היחסים של אנשים זה עם זה, ולהפוך אותם ל'דבר' שיש לו מחיר שוק אובייקטיבי. זה מה שקרה ל'די לכיבוש' ו'ללחם, עבודה', וזה גם מה שקרה בין היתר לעוגות שהאמנית למעלה ניסתה להציל בעזרת המאפיה.

    לפעמים, כדי להאבק בזה צריך אולי לדבר על משהו 'לא פוליטי', אבל בעיקר מה שאפשר כרגע, זה לחשוב כמה צעדים קדימה לפני המכונה המרוקנת…

    אז אאחל לכם שתצליחו בזה – הנה קבעתם לעצמכם את הרף 🙂

    רונן שלום, קראתי את המאמר שלך ואני יוצאת בתחושה שלמעשה מה שכתבת חל עליך: א. אתה למעשה כותב על ולא עושה עשייה מתוך מעורבות בשטח ב. יתירה מכך, אם כבר אתה כותב על הייתי מצפה שתביא דוגמאות ממה שנעשה וגם קורה עכשיו אצלנו בעשיית האמנות האקטיביסטית החורגת מעולם האמנות הצר ולא היית מסתפק רק בדוגמא אחת מהביאנלה באיסטנבול. אנחנו האמניות והאמנים המזרחים פועלים בשטח כבר לחעלה מעשור מתוך סדר יום כולל וחוצה גבולות עם מחוייבות פמיניסטית – חברתית – פוליטית בכל ספירות הקיום. הייתי מצפה ממך להכיר בעובדות אלה ולהפנות את הקוראות והקוראים שלך לכל מראי המקום הרלוונטים בספרות הכתובה וברשת.
    לולא כן אתה עושה כמעשיו של הממסד – מדיר ומטשטש עקבות. כמו המחמסד עיניך עצומות לרווחה.

    לשולה קשת: מפתיע למצוא את החציצה בין כתיבה לעשייה דווקא בתגובתה של מי שמכירה היטב את הקשר בין תיאוריה ומעשה, כאילו כתיבה אינה פעילות שטח ופעילות שטח אינה עשיית תיאוריה. גם המאבק המזרחי-פמיניסטי-חברתי-פוליטי החשוב מונע וניזון מתיאוריה ומעשה וקושר יחדיו כתיבה, יצירה, הצגה, שיחה ועוד.

    לשולה: "יוצרים המבצעים איזשהו ניתוח הגון של המציאות כבר נמצאים "על הבריקדות", עוסקים באמנות רבים כבר עושים עבודה נפלאה בפרויקטים שונים". במשפט הזה התכוונתי גם לעשייה שלך ולרבים אחרים, ברור שאני מכיר בחלק מה"עובדות" ומה שאני לא מכיר אשמח להכיר. מטרת המאמר לא הייתה להביא דוגמאות של פרויקטים ולחלק ציונים אלא לחלוק דרך חשיבה ועשייה שאני מאמין בה. ובכלל זה דרישה מוגזמת להפנות לכל ה"מראי מקום הרלוונטיים" – כתבתי מאמר קצר באתר צנוע ולא דוקטורט. הממסד האמנותי בהחלט מדיר אמנים מצוינים רבים שפועלים בצורה פוליטית ונגד זה אני יוצא. אז יחד אנו צריכים להשתלט על המפעל ואני חושב שאנו כבר מנסים לעשות זאת יחד בדרכים שונות.
    את הביאנלה באיסטנבול לא הבאתי כדוגמה. ציטטתי את האוצרות מהטקסט האוצרותי שלהן. אני לא חושב שביאנלות גדולות עם עבודות פוליטיות זה רע, אבל לא לזה התכוונתי בקריאה. קולקטיב של ארבע אוצרות הוא דרך עבודה מעניינת אבל אני לא יכול לשפוט את הבינאלה באיסטנבול כי לא הייתי שם.

    חנה ארנדט, בספרה "ויטה אקטיבה", עושה הבחנה חשובה בין כוח (force or strength) ועוצמה (power).
    כוח הוא תמיד כוח של יחידים, בשעה שעוצמה באה לידי ביטוי אך ורק בקבוצה, בפעולה קולקטיבית. עוצמה של קולקטיב יכולה לגבור על הכוח של יחידים.
    אבל עוצמה היא לא תכונה נתונה ומובנת מאליה של כל קבוצת יחידים:
    "Power as actualized only when word and deed not brutal, where words are not used to veil intentions but to disclose realities, and deeds are not used to violate and destroy but to establish relations and create new realities".

    אני מברכת על הערב רב החדש ומקווה שבפעולה, מחשבה, שיחה ודיון משותפים אנחנו ניהיה מספיק עוצמתיים כדי לצור מציאות חדשה.

    מאמר מעניין מאיר עיניים וכתוב להפליא
    אך..ראוי לציין שאמנות (מכל סוג שהיא) מורכבת משפה, היסטוריה שמייצרת קונטקסט וכו שראוי ללמוד ולהכיר.לעיתים אמנות שאינה מתקבלת בשדה בעין טובה אהובה ואהודה על הצופים.(ראו מיכל רובנר)
    ב"תרבות" הישראלית או בדרך צריכתה של "תרבות" לא נהוג להשכיל – ללמוד –להתעמק.זוהי תרבות הרייטיניג, מה שמניב גם אמני רייטיניג, ואמנות גרועה ביותר. עסוקה בעצמה, נברנית ומשמימה.
    על השעמום,טעם הפרווה שהאמנות משאירה היום אין לי ספק כלל וכלל, אך המחשבה על נהירה המונית לאירועי תרבות אוונגרדים או פחות, מצחיקה אותי. בקרב אנשים שאינם אמנים, או מתחום האמנות, תפיסות ישנות עדיין רווחות, חוסר השכלה, ותפיסה מאוד משיונת לגבי מהי אמנות (בכלל) עדיין שולטת ביד רמה.
    הרצון להפוך את האמנות לפחות פרטית הוא מבורך
    אך מלכתחילה, מעמד (או התפיסה שלו בחברה,תמיד מרימים גבה לנוכח תשובתי לשאלה , מה אני עושה בחיי) האמן (אם יש דבר כזה)הוא כל כך נמוך בשרשרת, שכן , לעשות אמנות זו פעולה אישית ופרטית, ממונת על ידי כסף פרטי (של האמנים,ללא כל תמיכה ציבורית), בחללים (תצוגה)פרטיים לרוב. הנשלטים בטעם נוראי.וצר לי על כך. האמנות מכזיבה, האמנים מכזיבים ונראה שדרוש השינוי המיוחל! מחכה להמשך.

    יעל יקרה
    ההתנשאות הנשפכת מדברייך היא כמובן לא מודעת, אבל היא בדיוק מקור כל הסכנות שעליהן את מנסה לדבר- הדרה של רוב הציבור משדה מסויים, מערכות המסווגות ומנכסות לעצמן את הידע האוונגרד והטעם הטוב.
    לרונן ויונתן- קודם כל בהצלחה בדרך החדשה.הכיוון שלכם נראה לי מדוייק ונכון, ויותר מזה- יש כאן מקרה חמור של תסמונת האוטופיה!!!- שמרו על נפשותיכם!!! 🙂
    ושוב, ישר כח….
    רעות

    "……, והאמן הלא מוסרי גאון", מגיב אנונימי באתר של ארט-פורום מתאר את עולם האמנות של ימינו.

    למגיב האנונימי שלום,

    "האמן הלא מוסרי גאון " היא אמירה בעלת משקל.
    המוסר,בהגדרתו ,הוא אמת המידה לרוחה של תקופה.לא "מוסר" במרכאות כפולות של ציניות.מידות כהגדרה של הראוי.
    "האומן הלא מוסרי" הוא זה אשר יוצא כנגד.(מידת הגאונות אינה בידיו כמובן).היציאה אל כנגד היא פעולה ברברית ביסודה.פעולה שיעדה המוקצן (יעד שמקופל בכיוון שלה) הוא שינוי כביר.

    האומן הלא מוסרי הוא כלי של בדיקה.ואני מודה לך על העלאתו אל בימת הדיון.
    התנועה שלו במרחב התרבותי,היא בעצמה כפעולה ,מהווה מראה של תשובה.

    האם המציאות הישראלית יכולה להכיל את הסמנים של הקריסה/בנייה מחדש שלה היא שאלת המאמר הזה מבחינתי.
    ההקמה של האתר בו אנו מתדינים כרגע היא פעולה ראויה.
    עלו ופירחו

    גיא

    מזל טוב. בין פוליטי לאקטיביסטי, בין מסחרי לעצמאי, בין אמנות-גב לאמנות-פנים, בין המחניף (לכל צד) ובין האי-נחת, בין על ובין את – הלוואי שזה יהיה מרחב שורף. בתחת של כולם.

    ואני רוצה להוסיף: צריך ליצור אמנות שמתקשרת עם המתבונן, שמיצרת שפה משותפת ולא מנוכרת, פחות מתחכמת, יותר פשוטה.

    מרגש ואוטופי. בהצלחה לכולנו

    […] טוב ליונתן אמיר ורונן אידלמן על העלאת מגזין "ערב רב" – העליתי בתוכו את מאמרי על הסרט "מתחת […]

    אולי תתחילו בליצור אמנות שלא מדברת רק אל אותה שכבה דקה של מביני עניין ובעלי השכלה רחבה מספיק כדי להבין את שכבות הרפרנס האינסופיות שמלוות כל עבודה שראיתי לאחרונה בגלריה. מגוחך לדבר על אמנות פוליטית ובאותה נשימה ליצור בשפה שמדירה את רוב הציבור, שבעוונותיו אין לו המשאבים להקדיש 4 שנים ללימודים בבצלאל או אפילו למידה עצמית נרחבת. אני "הציבור" (לא אמנית) משוועת, ממש משוועת, לאמנות רלוונטית שתדבר אליי, עליי, על חיינו, זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. מה שאני מקבלת זה עבודות שבאופן הכי מפורש שיכול להיות מדברות מעל לראש שלי, במכוון ובמודע. זה מייצר עולם סגור מושלם שבו אמנים יכולים להתכתב זה עם זה, אם בגלריות ואם בערב רב, על הניכור של הציבור הקפיטליסטי המטומטם. אולי תנסו פעם באשכרה לדבר איתנו?

    זה טוב וחשוב לקדם אג'נדה פוליטית שמאמינים בה באמצעות דימויים ו\או טקסטים ובהחלט ראוי לנסות לפעול כדי לייצר שינוי בכיוון שבו אדם מסויים מאמין, כמובן מתוך כיבוד העמדות הנגדיות ושמירה על זכות המחזיקים בהן לעשות אותו דבר.
    אבל למה צריך להתעקש לקרוא לזה אמנות ?? אם אין בזה חידוש וזה מגמתי וחד צדדי (קרי נטול עומק ומורכבות).
    למה צריך להתעקש למקם תעמולה או דימויים מגוייסים בזירות תצוגה של אמנות פלסטית ?? יש כל כך הרבה זירות אחרות שמיועדות להראות תעמולה ודימויים מגוייסים
    יש כל כך הרבה פלטפורמות אחרות שמיועדות לשם קידום אג'נדות פוליטיות. ראוי ששדה האמנות יתקיים כשדה שבו מטופלים רעיונות באופן מורכב ודיאלקטי ולא מגוייס וחד צדדי.
    הדימויים והטקסטים הלא מעניינים הם בדיוק אלו המגוייסים והחד צדדיים, אלו אינם זקוקים לצופה, הם מייתרים אותו שכן אינם מייצרים שיחה איתו אלא הם נעולים וסגורים ללא שום רצון לשיח.
    כאמור גם לטקסטים ודימויים מגוייסים יש תפקיד חשוב בתוך השיח הציבורי, אך אין שום לקרוא להם אמנות ולנסות בכח להשחיל אותם לאתרי תצוגת אמנות. העושה כך מנסה לתת תוקף מעוות לרעיונות ומנסה לדלג באמצעות כך על הצורך להוכיח את טענותיו הפוליטיות, באמצעות תקווה להיתלות בתו התקן המוסרי הכמעט אוטמטי שניתן לרעיונות המוצגים באתרי האמנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת