הפריצה כמשל

על הסרט "מתחת לאף" כמטפורה למאבק לשינוי חברתי "הצבעת המחאה המזרחית ב-1977 נגד המדינה בשלטון מפא"י ("המערך") הביאה ל"ליכוד" 32 מנדטים של קולות מזרחיים, 14 יותר מהבחירות הקודמות. ב-1981 גברה מחאת הקלפיות המזרחית ועלתה ל-36 מנדטים של הצבעה מזרחית ל"ליכוד" ועוד 3 מנדטים לתמ"י. אפשר לומר למעשה כי כשליש מהמנדטים בכנסת נבחרו ב-1981 באחת מהצבעות […]

על הסרט "מתחת לאף" כמטפורה למאבק לשינוי חברתי

"הצבעת המחאה המזרחית ב-1977 נגד המדינה בשלטון מפא"י ("המערך") הביאה ל"ליכוד" 32 מנדטים של קולות מזרחיים, 14 יותר מהבחירות הקודמות. ב-1981 גברה מחאת הקלפיות המזרחית ועלתה ל-36 מנדטים של הצבעה מזרחית ל"ליכוד" ועוד 3 מנדטים לתמ"י. אפשר לומר למעשה כי כשליש מהמנדטים בכנסת נבחרו ב-1981 באחת מהצבעות המחאה האתניות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המאבקים האתניים", (סמי שלום שיטרית, המאבק המזרחי בישראל, 2004, עמוד 198).

מתחת לאף (פרט מתוך הסרט)

מתחת לאף (פרט מתוך הסרט)

סמי: בחייאת הרצל, אתה יודע איזה כבוד יעשו לנו? וואלאק, נוכל להיות מה שאנחנו רוצים, אפילו חברי כנסת.
הרצל: אני חבר כנסת?!
סמי: למה מה? בכנסת יושבים יותר טובים ממך?
הרצל: וואלה, אתה צודק.

א.
הסרט "מתחת לאף" הוא סרט פולחן וככזה הוא נדמה כ"בידורי", ולכן כלא מייצג עמדות חברתיות ופוליטיות. הסרט אף נתפס לרוב כשיקוף של אירוע שהתרחש "באמת", במציאות, אירוע אשר הצית את הניצוץ בנפשות יוצרי הסרט. אבל לדעתי הסרט מכיל שכבות רבות של משמעויות – כלכליות, חברתיות ופוליטיות – בנוסף לפרשנויות האחרות של הסרט כמוצר "בידורי" וכמחקה "מציאות".
דמות הפושע המזרחי משמשת בסרט "מתחת לאף" כסוג של מנוף לדיון בחלום הדמוקרטי הישראלי. הפושע בסרט קורא תיגר על מערכות המוסר ועומד מבחוץ להן. הוא מראה לנו מה "מותר" ומה "אסור" – למשל, "מותר" לסמי והרצל להשתין אל מול בניין המשטרה ולנסות לשנות ולהפוך את חלוקת הכוח של הממסד, אך "אסור" לסמי לבגוד בסולידאריות החברתית עם חברו הרצל, ובשל כך אכן נדקר סמי בסופו של הסרט.
הרצל, סמי, ג'אנה ויעקב הם חבורת הפשע המפצחת את הדרך להיכנס לתוך תוכו של הממסד. הפריצה לליבו של בניין המשטרה מתאפשרת באמצעות מידע פנימי שהם מקבלים משוטר העונה לשם "רחמים" (השחקן ראובן דיין). אבל הממסד קשוח-הלב לא מעריך את העזרה של השוטר רחמים דנון לקבוצה המדוכאת, ובסוף הסרט הוא מוענש "ללא רחמים" בהשעיה מהשירות המשטרתי ובשנת מאסר בפועל. השוטר "הרע" בסרט נקרא "גולדי" (השחקן אדם צאן), ככינוי המכיל שלוש אפשרויות פענוח: האחת רומזת לשמה של גולדה – ראש-הממשלה שדחתה בראשית שנות השבעים את השינוי החברתי שהציע מרד "הפנתרים השחורים"; השנייה – "גולדי" הוא כינוי לתודעה "האשכנזית" המבקשת לשמֵר את המבנה הפוליטי של חלוקת המשאבים (גולד [Gold] = זהב); השלישית, "גולדי" מסמן את הסלידה הגזענית "הלבנה" מהמזרחים ושלילת יחסי הדיכוי החברתיים, כשהוא אומר לשוטר אחר בזמן סיור ברחובות השכונה המזרחית "וואלה הדרעקעס האלה, הייתי מטאטא את כל העיר מהחארות האלה".
הסרט יוצר דימוי חדש של פושע מזרחי, כזה אשר פועל "מלמטה" ואינו נזקק למיומנות ג'יימס-בונדית על מנת להכריע כוחות גולייתים גדולים ממנו. הוא ממזרי, חכם ומורכב, למרות שהוא מלא פגמים כמסננת. איפיון הדמויות בסרט מצביע על התקדמות מז'אנר "סרטי הבורקס" ששלט בשנות השבעים: ראשית, משום המורכבות הדרמטית של הגיבורים; שנית, בשל המאבק הבין-מזרחי שהוצב, באמצעותן, במרכז הסרט; ושלישית, בשל הרמיזות הקולנועיות לדמויות מסרטי פשע זרים. הדימוי של הפושע המזרחי בפרט, והישראלי בכלל, לא רק שהוּעשר לפיכך בסרט, אלא אף יצר רף חדש לעשייה הקולנועית הישראלית, והציב אלטרנטיבה מקומית לייבוא בלעדי של סרטי קולנוע מאמריקה.

הסרט מייצר בהתכתבות אירונית, ולעיתים מרה, עם האמיתות החברתיות של תרבות "לבנה" מערבית, העומדת במרכז מדינת הלאום, ודוחה את שילוב תרבויות המהגרים "האחרים", בעלי גזע, אתניות וצבע שונה. הסרט אף טווה רשת תרבותית עולמית הקושרת את מצב המזרחים בישראל עם אוכלוסיות מיעוטים בארה"ב, וזאת על ידי שימוש בקריצות קולנועיות למצב המהגרים האיטלקים – ציטוטים שמפנים אותנו לדמות של דון-קורליאונה מ"הסנדק", ובעיקר לקבוצת השחורים – על ידי קריצות למוזיקה האפריקאית בפסקול, איפיונו של הרצל כהולך עם הטייפ (המשמיע מוזיקה מזרחית) על כתפיו, ואף ההשתחררות החלקית מסרטי הבורקס הדומים לסרטי ה- Blaxploitation.
הסרט מתנהל בפריפריה של תל-אביב, שלפתע נדמית ככלואה בין מרחבים קלסטרופוביים. המזרחים בסרט מוגבלים בתנועתם בתוך מרחב גיאוגרפי של שוליות חברתית, כגזירת "גורל" של המעמדות הנמוכים. הסרט מצולם רובו בין חדרי דירות, בית האימא, בית החבֵרה של סמי, מחסנים, פאב שכונתי הכולל גם בר חוקי וגם מועדון-קלפים או "קלוב" לא חוקי, מגרש מכוניות משומשות, בניין המשטרה, בית-כלא וגם בית-מלון. הצילום הכלוא בחדרים ובמרחב הציבורי הצר מכיל לא רק ביקורת על המרחב הציבורי והפוליטי שמעבר לטקסט הקולנועי, אלא גם מנפק חזון מנוכר וקודר של חוסר הצלחה חברתית לפצח את חלוקת המשאבים הגיאופוליטית בין ציבורים שונים בישראל. יש רק רגע אחד בסרט המניח את החזון החברתי המנוכר בצד ונותן לג'אנה וסמי רגע של התנהלות בתוך "מרחב עם אופק" – במסעדת דגים על הטיילת המובילה מתל-אביב ליפו. זהו רגע נדיר בסרט של התענגות על שלל הפריצה, על מוביליות מעמדית אפשרית בדמות אכילת דגים ומבט לים. בתוך רגע זה גם מתאפשרת פשרה, אמנם מאוחרת מדי, מצדו של סמי, והסכמתו להכללת יעקב בכספי השלל. כלומר – יש התאמה בין היווצרות מרחב עם ים ואופק לבין אפשרות של פשרה ו"היגיון" בליבו ובמוחו של הגיבור הטרגי.

ב.
"מתחת לאף", מתכתב בעיקר עם מהפך 77 וניצחון הליכוד וההכרה החלקית במזרחיות על ידי מנהיגה מנחם בגין. מהפך 77 היה בעצם "מרד קלפיות", שבו המזרחים פדו פוליטית את התנועה החברתית הגדולה של שנות השבעים שכללה את מרד "הפנתרים השחורים", תנועת "האוהלים" ועוד. הטקסט הקולנועי של הסרט מעמיד בפנינו מרחב פעולה פוליטי ובו מספר אופציות מזרחיות.
המאבק של הפושעים להשגת כוח בתחום הפשע (יוקרה, תקשורת, כסף ועוד) מסמל את המאבק של המזרחים (כחלק מהמאבק החברתי הכולל) להשגת כוח פוליטי בתוך ההקשר של מהפך 77. בשל כך אקרא מחדש את הדמויות בסרט, באופן שידגים שכל פעילות פלילית שלה היא למעשה מסמֵנת של פעילות חברתית המזרחית. הנה, אם כן, חמש האופציות המזרחיות המרכזיות בסרט:

יעקב חגואל (השחקן ג'וקי ארקין ז"ל)
דמות מייצגת של קול אחד בקבוצה של הדור המבוגר (הדור הראשון המזרחי), אשר דוחה את ההקצנה הפוליטית של הדור הצעיר (הרצל וסמי), המתבטאת בבחירה שלהם להשתלט על המרחב הציבורי והפוליטי. יעקב עובד בעסק של מכירת וקניית מכוניות משומשות, ומגלם עמדה מסורתית של שמירה על הקיים והישארות בשוליים, תוך הישענות על המסחר והתקדמות חברתית באמצעות "התחרות החופשית בשוק". הפגם שלו מתאפיין במשחקי-הקלפים שאליהם הוא מכור, ושבגינם הוא מפסיד סכומים גדולים של כסף. בכך מתגלה עוד אפיון חברתי שלו, והוא היסמכות על המזל ועל המקרה. העסק של מכוניות משומשות משמש גם כסמל של תנועה, של מוביליות, כשלמרות הרתיעה של יעקב מלשתף פעולה עם הצעירים, הוא בכל זאת זה אשר מסוגל לתת להם אפשרות לנוע. אלא שהתנועה הזו היא דו-כיוונית,  אנטי-מובילית אפילו, כי בסיום הסרט מתברר שיעקב שיתף פעולה עם המשטרה בעקבות הוצאתו מחלוקת כספי-השלל. בכותרות הסיום אנו מגלים כי הוא זוכה מחוסר הוכחות, ובכך נרמזת אי יכולתו לעזור למאבק החברתי הפוליטי. יעקב מפסיד את חלקו בכספי השלל בגלל כאבי הבטן שלו, שנגרמו לכאורה בעקבות מה שאכל במסעדת דגים. אבל למעשה רחשי הבטן של יעקב הינם ביטוי עמוק לחששו ורתיעתו מהתרסה כה בוטה ונועזת נגד הממסד, שבסך הכל, כפי שיתברר בסופו של דבר, הוא קשור אליו בעבותות, או ליתר דיוק – בכבלים, בל ינותקו. הדור הראשון, כקבוצה מסורתית אותה מייצג יעקב, לוקה בהלם ושיתוק ואף נעלם בזמן הפריצה, בשל "כאב-בטן" חרדתי, שבכללו הוא גם אינו מסוגל לעזור לחבורת הפורצים לברוח מהמקום עם שללם, עם השינוי שהשיגו. מצד אחד, כעונש על "כאב הבטן" הזה, בגלל הדגים כביכול, יעקב לא משתתף באכילת הדגים  עצמם, כלומר מאבד את זכותו לקבל חלק בשלל, להתחלק בהישגים. יעקב לא יכול לנוע בשל "כאב הבטן" שלו, ובשל כך הוא מורחק מהקבוצה המזרחית. מצד שני, "כאב הבטן" שומר עליו והוא לא סופג עונש בכלא. יתרה מכך, אנו יכולים להבין מתוך המהלך העלילתי, שיעקב קיבל מענק מהמשטרה על המידע שמסר, ובכך זכה לנוע ממעמדו הנמוך למעמד גבוה יותר. בכך מצביע הסרט על הדרך השמרנית המרכזית להשתחרר ממעמד נמוך – בשיתוף פעולה עם הממסד. והמסקנה שאיתה אנו נשארים בסיום, מנקודת המבט השמרנית של יעקב, היא כי יש להימנע משיתוף פעולה רדיקלי לשינוי חלוקת המשאבים הפוליטית, וכי זהירות זו של המשת"פים המכונים "מתונים", כמו יעקב חגואל, אף מזכה אותה ב"פרסים".

עזרא ג'אנה (השחקן צדוק צארום)
מייצג קול אחר בקבוצה של הדור המבוגר (הדור הראשון המזרחי). ג'אנה הוא בעד שיתוף הפעולה עם הדור הצעיר, בניסיון לפרוץ למרחב הציבורי הפוליטי. ג'אנה הוא נהג מונית, וזו מאפשרת לו לא רק חופש תנועה, אלא גם רומזת לכך שהוא לא ממש תקוע כמו הדמויות האחרות. ג'אנה השיג לעצמו את העבודה הזאת בשל החלטתו לצאת מעולם הפשע. בעבר הוא נחשב לאחד מהפורצים המצליחים והמפורסמים בעולם התחתון, מאלו שאפילו זכו לכך שהעיתונים יכתבו ויהללו את שמו – "החתול המטפס". שם התואר של מקצועו הפלילי גם מרמֵז למרד של "הפנתרים השחורים", שגם הם היו סוג של "חתולי-רחוב" שהתקשורת אימצה והיללה. ג'אנה הוא, לפיכך, בעל ניסיון איך להסתדר בעולם הפוליטי, והוא אכן מוסר לסמי והרצל, באמצעות אדם שלישי, מידע על דירות "שוות" לפריצה. הוא שומר על כושר גופני גבוה כרמז לתודעה המזרחית והמועצמת שלו, שלא נכנעת לדיכוי החברתי. הוא גם רואה את עולם השוטרים כמנוגד לעולם הפושעים, שהוא זה המהווה בשבילו "משפחה". הכוח שג'אנה צבר, כחלק מהמאבק שלו, מביא אותו ליכולת עמידה ומיקוח בפני בן-שושן, אותו משחק מכרם חורי, כשליח הממסד וגם כנציג של הזהות הערבית/מזרחית שמשתפת פעולה עם הממסד. ג'אנה מתנגד, למשל, באופן חד וחלק לבקשה של השוטר בן-שושן לבוא למשרד שלו ומציע בחלקלקות את תחליף החצר. העובדה שהוא משייף את ציפורניו בזמן שהוא מדבר עם בן-שושן מסמנת גם את כוחו (ציפורניים חדות) וגם הדאגה שלו לעצמו (כחלק מפעולות העבר שגרמו לו להעצָמה מזרחית). ג'אנה גם יודע לפשר בין הדור המבוגר המסורתי ומלא החשש מפעילות פוליטית מהפכנית (יעקב), לבין הדור הצעיר הרדיקלי והאמיץ בדמותו של סמי, וגם עם הדור הצעיר הזהיר והנוטה לשגות בהזיות בדמות הרצל. ואולם, למרות היכולת של ג'אנה להבין את דרכי המאבק הפוליטי (כמו להמתין עם פתיחת הכספת), הרי שרצונו להצטרף לדור הצעיר מעוור את עיניו והופך להיות הפגם שלו. הוא לא רואה ולא מבין, לפחות לא בזמן הנכון, שהדחיקה וההענשה של יעקב תביא להלשנה. בסופו של דבר ג'אנה משלם מחיר כבד מאוד על התמיכה שלו בדרך המהפכנית (כאותו קול מייצג של סמי בדור הצעיר המזרחי הרדיקלי) ונענש בשש שנות מאסר בפועל.

מתחת לאף - כרזת הסרט

מתחת לאף - כרזת הסרט

שמואל (סמי) בן-טובים (השחקן אורי גבריאל)
מייצג קול רדיקלי בדור הצעיר (הדור השני המזרחי), זה המבקש לשנות את המבנה הפוליטי כולו ולקחת את כל הקופה. כלומר – הוא מבקש להחליף שלטון ישן בשלטון חדש, מתוך מודעות לכוח שטמון במערכת הפוליטית . וזה מה שהוא אומר על הפריצה: "זו תהיה המכה של החיים שלנו. זה לא צחוק. וואלאק, מיליונים על מיליונים. דולרים, שטרלינגים, מארקים". סמי גם מודע לכוח הרב הטמון בציבוריות המיוצגת על ידי תקשורת: "וואלאק, נרביץ מכה, המדינה תזדעזע. נופיע בעמוד הראשי בכל העיתונים". הוא יודע שהוא לוקח סיכון על מנת לייצר רווח פוליטי וטוען כי "מי שלא מסתכן – לא מרוויח". הוא מייצר קואליציה עם הדור המבוגר (ג'אנה ויעקב) ואף מעמיד לצידו, כאח וכאב, ואף כסוג של בן זוג למתח אירוטי לא ממומש, את אחיו לדור הצעיר (הרצל). סמי משמש כדמות (צעירה) מקבילה לדמות של ג'אנה, והיחסים ביניהם מורכבים. הוא משמש לסמי כמעין בוס הנותן לו עבודות, וג'אנה הוא גם דמות-האב שאליה פונה סמי כדי לארגן את הפריצה הגדולה.  בתחילה דוחה סמי את קולו הפשרני של ג'אנה ביחס לחלק השלל שאמור לקבל יעקב, אך מאוחר יותר, כשהוא שב ומקשיב לג'אנה הוא אינו עומד בהבטחתו, וההדדיות ביחסיהם מתפרקת ומתנפצת. סמי יוצא עם מרים (השחקנית יהודית מילוא). ליעקב ומרים היו יחסים זוגיים קודמים. סמי לא רק שמקנא ביעקב, אלא שהוא גם מעניש אותו על כך באופן (בין-דורי) עקיף. סמי אומנם דוחק את הדור המבוגר המסורתי והחששן (יעקב), אבל כשמגיע הרגע לממש את המהפכה שהוא עצמו יצר, הוא מחליט דווקא לברוח עם פירותיה ועם מרים. על כך הוא נענש בדקירה ובמעצר. הרצל וסמי, שני הדוברים של הדור הצעיר, לא רק שאינם מנצחים, אלא שהם לוקחים את האלימות, שבעזרתה הם נלחמו במשטר, ומפנים אותה זה נגד זה.  האלימות הופכת לנשק המאבק הפנימי שלהם, ובסיום הסרט הרצל אף "נאלץ" לדקור את סמי כדי למנוע ממנו את מימוש הבגידה והבריחה. סמי קשוב למשפחתו, מתגורר אצל ויקטוריה אימו (השחקנית שושנה דואר) ואחר כך אצל מרים, חברתו. לקראת סיום הסרט סמי נוסע במיוחד להיפרד מוויקטוריה, כמחווה קולנועית של הסרט לדמות הגנגסטר האיטלקי הקרוב אצל שולחן אימו. חשוב לציין כי הדמות של סמי שוברת מיתוסים של פושע בודד ואכזרי, משום שהוא אכן דואג לשתי הנשים בחייו, הן לזוגתו מרים והן לוויקטוריה אימו. אך סמי משלם מחיר כבד על קרבתו לאימו, שכן זו גורמת לדקירתו ולתפיסתו, כשהסרט כמו "מאשים" את הגיבור על ששמר קשר איתה, כניסיון ייצוג של קשר עם הקהילה. לא יכולה להתקיים קהילה, אומר לנו הסרט, כשנציגיה אינם שומרים על סולידאריות חברתית. בתוך כך מתברר שהשוליים של הפרברים הם המרחב שבתוכו תתחולל האלימות הלא ממומשת של המאבקים החברתיים,  אותה אלימות שתופנה פנימה כלפי הקהילות עצמן. לבד מהמומים שכבר מניתי בדמות של סמי – ניסיון הבגידה והנטישה שלו את הקבוצה, הגבריות האלימה שלו ואי יכולתו להתפשר – פגם נוסף באישיותו הוא אי-יכולתו לעמוד בתוכנית שהוא עצמו יצר. סמי לא הצליח, בדיעבד, לחלק שווה בשווה את כספי הפריצה, כפי שהבטיח, וברגע האמת שבו היה צריך לממש את התוכנית הוא השתכר ולא הגיע לפריצה. במישור הפוליטי ניתן לומר שהניסיון הרדיקלי שלו לייצר מהפכה גורם לו לשיכרון כוח ולנפילה בעקבות כך. סמי הוא הדמות שהכי מתגרה בשוטרים, ובאחד מהאירועים, הוא מעז אפילו להתגרות בזהות היהודית-ערבית המרומזת של שורשיו שלו ושל יריבו בן-שושן-חורי, כשהוא מעלה לפני השטח דיבור על קשר הומוסקסואלי אסור בין מזרחיות לערביות. "מאיפה יש לי את הכסף הזה?", הוא עונה בשאלה לשאלתו של גולדי, "יש איזה ערבי מזיין אותי בתחת. משלם טוב", וכשבן שושן מתערב, סמי אומר גם לו "אתה לא מאמין? אני ייתן לך את הטלפון שלו, יזיין גם אותך". בסופו של דבר מסיים סמי את הסרט בעונש של חמש שנות מאסר, בפציעה בגופו ובקריעתו מהקהילה, איבוד חברתו ואולי אף בחיסולו של הדור הצעיר כולו.

הרצל מלול (משה איבגי)
קול מייצג נוסף בדור הצעיר (הדור השני המזרחי), המתאפיין בפסיביות, במתינות, בחוסר יכולת לפעול, ברצון לברוח מן העולם על ידי עישון והסנפת סמים, אבל בו בזמן מגלה לעתים גם אחריות, מאמין בסולידאריות חברתית ודווקא מתפקד היטב ברגעי לחץ. הרצל פועל בשיתוף עם סמי הרדיקלי, אך גורם לסמי להיות יותר פשרן בפעולותיו. החלומות של הרצל פשוטים. הרצל לא חולם "בגדול". הוא מסתפק במה שיש לו, ובמובן הזה דמותו קרובה אידיאולוגית יותר ליעקב מאשר לסמי. ואכן, הרצל גם עובד במגרש המכוניות של יעקב, וגם יש לו, בדומה ליעקב ובעיית הקלפים שלו, בעיית סמים.  הבריחה לסם מצביעה על התסכול החברתי העמוק שבו נתון הרצל, ועל אי היכולת שלו לפעול מול התסכול הזה ("אני חבר כנסת?!"). ההשתוקקות שלו להגיע "למעלה", הכי "גבוה" ו"לשכוח" את גבולות המעמד הנמוך אליו הוא משתייך אינה מיתרגמת לפעולה פוליטית, אלא מייצרת ומתחזקת את התמכרותו לסמים. יעקב, המשמש להרצל כְּאָב (כחלק מההבטחה שנתן זה לאביו המנוח של הרצל), מנסה להעלות אצל הרצל מידה מסוימת של מודעות למצבו, אך הרצל אינו מסוגל ואינו רוצה לשמוע או להבין. יתרה מכך – הרצל הוא מעין מודל המשכי מגוחך, אירוני ואבוד, של הדור המסורתי שאותו מייצג יעקב. הרצל עוזר לסמי ומשתף איתו פעולה באופן מוחלט. הוא אחראי ויודע להתמודד ברגעי משבר (ברגע שסמי משתכר, למשל, או בחקירת המשטרה). הוא לא תמים וההתפכחות שלו מהרעיון הפוליטי הרדיקלי של סמי הולכת וצוברת מועקה, וכשסמי משתכר ומאחר לבוא לליל הפריצה הרצל יודע לומר לו "בטח מיליונים, תיראה איך אתה ניראה. סמרטוט, סמרטוט". ומכאן אכזבתו הגדולה ותחושת הנבגדות העצומה שלו, כשהוא מגלה שסמי מנסה לעזוב. הרצל לא יכול לקבל את בגידת חברו ומגיב על כך באלימות נגדית. בסופו של דבר הוא נדון לשלוש וחצי שנים בכלא. הסכין שבה הוא פוצע את סמי מרמזת על הסוף העגום של המאבק החברתי נטול הסולידאריות הפנימית. הרצל אף מוביל את המשטרה, בדרך זו, גם אל סמי וגם אל תפיסתו והרשעתו שלו עצמו. בכך מסתיים מאבקם ומתפרקת דמותם של הגברים המזרחים בסרט, וכל שנותר משלל הישגיהם עובר לידי המרחב הפוליטי החדש של שינוי הגלום בדמותה של מרים, חברתו החכמה של המנהיג הרדיקלי.

מרים לוי (השחקנית יהודית מילוא)
מייצגת עוד קול בדור הצעיר (הדור השני המזרחי). היא עובדת כברמנית בפאב, שמשמש כ"קלוב" שבו משחקים קלפים, באופן לא חוקי, בהסתר. הקרבה שלה לאופן הבלתי חוקי של החיים מרמז על הסולידאריות שלה עם המאבק הפוליטי. היא חבֵרה של סמי. בחברות ביניהם היא לא רק נותנת לו לגור בדירתה בהסתר, אלא שהיא גם משלמת מחיר כבד, בשל האלימות הגברית שהוא מפעיל עליה. סמי גם בוגד בה. כלומר, האופן "העצמאי" שבו הוא פועל מוביל את סמי גם לאובדן היכולת שלו לייצר יחסי גומלין אינטימיים בזוגיות. ההרס החברתי של מאבק מהפכני אלים לא רק הופך את הגבריות לאלימה, אלא גם הורס את המבנה המשפחתי ההטרוסקסואלי. מרים סובלת הטרדות מיניות מהחבורה של הקלפנים, והסרט בעצם רומז שאין מקום לאישה במאבק חברתי (במרחב מחוץ לבית), אלא בהכנעתה לדרישות האלימות של הגבר. אבל מרים, שמקבלת לכאורה בהכנעה את השפלתה במרחב הציבורי, במועדון הקלפים, אינה מוכנה לקבלת את אותו היחס בביתה שלה. שם היא מתעמתת עם סמי ומעמידה אותו על מקומו מולה: "איך אתה מדבר אלי? ככה תדבר לחברים שלך, אתה שומע? יושב לי פה, אוכל, שותה, יושן. למה, מי אתה חושב שאתה?". יעקב, שהיה חבר שלה, מנסה להראות לגברים האחרים את "הבעלות" שלו עליה ואומר לה, ליד כל הגברים האחרים "את הסחורה הזאת אני כבר לא צריך לבדוק. אה, מרים". סמי מתעמת איתו בשל כך, כחלק ממאבק בין שני הגברים על האישה כרכושם, אך שלא כיעקב, סמי מבקש לברוח ביחד עם מרים לחו"ל. הוא, אולי, אוהב אותה באמת. מרים יודעת לפשר בין יעקוב לבין סמי (מאבק בין דורי), בין סמי לבין הרצל (מאבק בתוך הדור הצעיר), ואף יודעת להימנע ולהתחמש מעימות עם המשטרה, וכך היא זו שלוקחת, בסופו של הסרט, את שליש הכסף ונוסעת לאמסטרדם להקים ולנהל שם מועדון לילה. בבריחתה ישנו מבט שמשעֵה לחלוטין את ההיגיון של הסיפור כולו, כשמבטו של השוטר בן-שושן מופנה עליה, רגע לאחר שהשוטרים עצרו את הרצל וסמי. בן-שושן רואה אותה ואף על פי שהוא מכיר אותה, הוא אינו מסגיר אותה. בכך בן-שושן-חורי, הדמות החצויה של החצי-מזרחי חצי-ערבי, נותן למרים ללכת עם הכסף של הממסד, מקנה לה בכך חירות וכוח מתוך סולידאריות חברתית. הדמות המקבילה של מרים מהדור המבוגר יותר הינה ויקטוריה, אימא של סמי. ויקטוריה לא מזהה ולא מבינה את "התחפושת" שבה מופיע סמי בסיום הסרט, שבאמצעותה הוא מפנטז להתקדם מעמדית, ולכן היא נותרת לחלוטין חסרת אונים כשבנה נדקר ונאסר. מרים  לעומת זאת מצליחה לנוע מתוך המצב, לא לעצור, לא להישאר תקועה מאחור כאותה אישה שתכין לסמי את המאכלים האהובים עליו או שתבשל לו קפה, כמו אימו. התנועה של מרים היא גם התנועה של מימוש הזכות לשוויון הזדמנויות, מבלי לשתף פעולה עם הממסד, האופציה הפמיניסטית של שינוי חברתי. מעמדה של מרים משתפר בעקבות כשלון הכוח הגברי ושקיעתו באלימות פנימית, וההכרה העמוקה שלה שעליה לברוח מהכוח הגברי האלים הזה, שסופו תמיד כישלון ועליבות.

סופו של הסרט "מתחת לאף" מצביע על המורכבות של תהליך השינוי החברתי, לאור מהפך 77, דווקא מתוך דיון פוליטי מעמיק במתרחש תוך הקבוצה המזרחית. המאבק המזרחי הבין דורי – בין הדור הצעיר של סמי והרצל לבין הדור המבוגר של יעקב וג'אנה – גורם בסרט לקריסה של עצם היתכנותו של השינוי החברתי. הגורמים לכך הם גם יעקב, הבוגד בג'אנה על מנת לקבל את כספי המענק כנקמה על הוצאתו מתוך כספי השלל, וגם סמי הבוגד בהבטחה לשיתוף פעולה עם יעקב  ומנסה לברוח, ביחד עם מרים, עם הכסף של החבורה כולה. הרצל הנבגד מחליט להעניש את סמי בדקירה. האלימות שחודרת לתוך הקהילה המזרחית מראה לנו את הצד האפל של שינוי חברתי, שלא נעצרת בפריצה למרחב הציבורי והפוליטי, אלא חוזרת לתוך הקהילה (חדר המדרגות שצולם בעיר חולון – שבו סמי נדקר), ובסופו של דבר פוצעת ומשתקת את יכולת השינוי החברתי, מסגירה אותה לידיו של הממסד ומכשילה אותה באופן מוחלט.
האופן שבו מסתיים הסרט "מתחת לאף" מציע לנו, אם כן, שתי דרכי פעולה אלטרנטיביות אפשריות העולות מתוך המהפך של 77. האחת היה דרכו של יעקב, דרך הבגידה בסולידאריות חברתית ושיתוף פעולה עם הממסד, המוליכה לקבלת רווחים כלכליים וקידומים מעמדיים. השנייה, כסוג של כיוון מחשבה פמיניסטי, היא דרכה של מרים, שאומנם לא מצליחה לפשר בין הכוחות הגבריים האלימים הניצים, אך מצליחה לחמוק מהם לא רק בלי פגע, אלא גם עם בוחטה של כסף. הבעיה היחידה בדרך הזו, היא שהיא מוצאת את פתרונה ומימושה מחוץ לתחום המושב המזרח תיכוני, כסוג של גלות מחודשת.

מתי שמואלוף הוא משורר ופעיל חברתי. ספרו החדש "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" יצא לאור לאחרונה בהוצאת נהר ספרים.

12 תגובות על הפריצה כמשל

    נהינתי לקרוא את המאמר המעמיק של מתי שמואלוף על סרטי הראשון "מתחת לאף" משנת 1982.
    מעניין ולעיתים נעים לקרוא דברים שנכתבים על סרט שעשית ולהיווכח שדברים וניאונסים שהטמעת בסרט אכן עוברים לצופה, כמו גם דברים שנעשו אינסטינקטיבית וללא מודעות ומחשבה מראש, על ידך וע"י השחקנים (השחזת הציפרניים של ג'אנה), מצטרפים ליצירת תמונה שלמה.
    נכון, "מתחת לאף" אינו רק סרט פשע, או קומדיית פשע. זהו בראש וראשונה מסמך חברתי, המודע למיתוסים ולקלישאות שהיו שגורים בתרבות הישראלית. ולקחנו על עצמנו (חיים מריו, התסריטאי ואנוכי) להציג זוית ראיה שונה ומפוכחת.
    התצלום שמוגדר כ"כרזת הסרט" אינו הכרזה האמיתית, אלא כריכת ספר התסריט שיצא לאור לפני כשנתיים ועיון בראיונות ובמאמרים המתפרסמים בו, בנוסף לתמליל התסריט, יעיד על השקפותינו.
    יישר כוח

    אני עובד בקרן הקולנוע הישראלי, הקרן שבזמנו השתתפה בהפקת הסרט. לצד ההצלחות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות: "חתנה מאורחרת", "כנפיים שבורות", "סוף העולם שמאלה", "ביקור התזמורת", "לבנון", "עג'מי" ורבים אחרים, נעים להזכיר כי הקולנוע הישראלי הטוב מלווה אותנו שנים ארוכות, ויחד עם הבידור האיכותי מפנה זרקור לפינות החשוכות של החיים במדינה ועושה זאת בדרכו הייחודית הרבה לפני כולם.

    וואו – סחתיין על הניתוח והתגובה! איזה כיף לקרוא במאי שמתייחס מסכים ואף מוסיף מידע לביקורת מנומקת היטב. כל הכבוד לשניכם וכמובן תודה ינקול על סרט מרגש

    משהו נוסף לגבי השם:
    אורוול נהג לומר שכדי לראות מה יש "מתחת לאף" שלך, דרוש מאבק תמידי.
    ( במקור To see whats in front of one's nose needs a constant struggle )

    + תודה על הסרט היפה והביקורת המנומקת

    בהיותי כבד שמיעה, ובשל כך משתייך לסוג של קבוצת מיעוט – הנאבקת על זכויותיה ויש בה פעילים מדורות ורקעים חברתיים שונים, המשליכים גם על האופן ועם היקף המשאבים הזמינים לההתמודדות עם נכות משותפת – רק הודות לכתוביות הצלחתי לצפות בסרט וגם להבין.
    נהניתי והתרשמתי כל כך שבעקבות גלישה קצרה הגעתי למאמר המרתק ולתגובת הבמאי מהפעימה.
    ישר כוח והמון תודה.

    נהדר, גולדווסר דע לך שהניואנסים הקטנים הם אבני הזיכרון שהותיר הסרט, הרחוב הירושלמי והפושעים המקומיים חיים את הסרט הזה, כל עבריין צעצוע יודע ומכיר את הפורד קורטינה ואת מסעדות הדגים ביפו, כל סנגור שנתקל במקרה של עבריין דחוק לפינה וילד שכונות שמנסה לפרוץ ולהוכיח עצמו דרך הפשע נזכר בסרט המעולה שלכם.
    מתחת לאף 2011: משפחות פשע, חיסולים בת"א ושרים מושחתים- בהצלחה!

    ניתוח מרתק ומחכים שנלווה לסרט מטלטל בעוצמתו ואכן, כל ילד בשכונה זוכר את סמי בן טובים ומזדהה עם הרצון "לדפוק את הקופה".
    סרט שהקדים את זמנו ועדיין מצליח לרגש בכל פעם.

    אני מקווה שב-2018 תגובתי רלוונטית.
    המאמר מחכים וכייפי לקריאה על אף ההתפלספויות הרבות שבו. גולדי זה בסה״כ קיצור של גולדשטיין, אמנם אשכנזי, אך לא נראה לי שהיה פה איזשהו רפרנס לגולדה או לשיוך מעמדי, ואולי אתה צודק…
    את הסרט ראיתי מאות פעמים, ולטעמי הוא הסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים, ולו רק בשל העובדה שככל שהסרט מתקדם, ואתה מתחיל להזדהות עם הפושעים, הרי שהטוויסט בסוף נותן לך סנוקרת לפנים כשהם נתפסים.
    דרך אגב, תהיה שאני תוהה שנים: האם יכול להיות שהסרט יצא עם שני פסקולים שונים?
    כי לי זכורה גרסה מוקדמת שאינה כוללת את השירים של גרוניך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.