כשהאמנות מתייתרת

״השלמות וההרמטיות המאפיינות את האסתטיקה ״הגדולה מהחיים״ של ברתנא מגיעות לשיא, ותוך כדי כך אוטמות את הבדיון והופכות אותו למרוחק ולא רלוונטי. הדמיון הפוליטי הופך לדמיון אסתטי, ומפני שדמיון מראש מניח אסתטיקה, יש בכך מן ההפסד״. קרן גולדברג על תערוכתה של יעל ברתנא ״הקברנים״ בגלריה זומר

כותרת אחת הכתבות שפורסמו על תערוכתה החדשה של יעל ברתנא מזככת את הבעייתיות הגדולה הטמונה בה: ״האמנית הישראלית הזאת רוצה שאמריקאים יתפרקו מנשקם (ושנשים ינהלו את העולם)״.1 כאשר האמנית רוצה דבר ספציפי ונתון מראש, האמנות מתייתרת.

משאלת האמנית לובשת צורה בווידאו המרכזי בתערוכה, בו נראית תהלוכה חמורת סבר של אנשים נושאי נשקים, לבושים במעין שמלות בצבעי לבן ובז׳. מובלים על ידי דמות נשית מאיימת, חנוטה בחליפה שחורה ומתהדרת ברעמת שיער לבן, הם צועדים ברחובות מרכזיים בפילדלפיה. הצעדה מסתיימת בטקס קבורה בבית הקברות לורל היל, שם, לצד גברים לבושים במדים תקופתיים של צבא הקונפדרציה ממלחמת האזרחים האמריקאית ונראים כמו רוחות הרודפות את בית הקברות העתיק, מטילים הצועדים בדרמטיות את הנשקים לקבר אחים. הפירוק ההמוני הזה מנשק, בעיר שבה נחתמו הצהרת העצמאות והחוקה האמריקאית, המבטיחה כידוע לכל אזרח אמריקאי את הזכות לשאת נשק, נראית כאקט ליטרלי ונאיבי מאין כמוהו, במיוחד לאור הדיונים הסוערים המתקיימים בשנים האחרונות סביב מקרי הטבח הטרגיים בארה״ב. גם השימוש בפורמט הצעדה הצבאית עבור תשליך הנשקים אינו מתעלה לכדי פרדוקסליות מורכבת, אך בהדהדו תנועות לאומיות או הפגנות אזרחיות הוא מרפרר להסכם העומד בבסיסה של המדינה המודרנית: חופש תמורת ביטחון, אידיאל שעליו התיקון השני לחוקה האמריקאית מערער שוב ושוב.

מראה הצבה מתוך "הקברנים", יעל ברתנא בגלריה זומר, צילום: נועם פריסמן

כוריאוגרפיה אחרת המובאת בווידאו קשורה גם היא למפעל המודרני. על מדרגות המוזיאון לאמנות בפילדלפיה מבצעים הצועדים כוריאוגרפיה מאת נועה אשכול, שבוצעה במקור בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך בקיבוץ לוחמי הגטאות ב-1953. מצד אחד, הרפרור לשואה נותר מנותק וזר להקשר האמריקאי, ומצד שני נראה ״כמתאים מידי״ למהלך הפציפיסטי, מעין תזכורת אולטימטיבית וחינוכית לזוועות שבכוחם של נשקים לחולל. התנועות החדות והאחידות של הרקדנים מזוהות עם כתב התנועה של אשכול, אותו פיתחה בשיתוף עם תלמידה אברהם וכמן. בבסיסו, כתב התנועה הוא ניסיון מודרניסטי-רציונלי למפות את תנועות הגוף האנושי באופן גיאומטרי, מתמטי כמעט. ככזה, הוא מתפקד כמנגנון המאחיד ומגביל את ספקטרום התנועות האנושיות, ובו בזמן מעניק אוטונומיה למחול כמדיום אמנותי. ברתנא עושה כמובן שימוש מודע בהשלכות הללו. אך מעבר למשמעותן בתוך עולמה הסגור של העבודה עצמה, שתי השאלות הללו בדבר ההאחדה האסתטית-הפשיסטית והאוטונומיה האמנותית, הקשורות זו לזו בטבורן, רלוונטיות לדיון הביקורתי אודות העבודה.

האסתטיקה המלודרמטית, המיליטריסטית ואף פשיסטית של הסרט מזוהה עם פרויקטים קודמים של ברתנא, שעסקו גם הם בדמיון פוליטי של תנועות קולקטיביות, כגון הטרילוגיה הידועה ״ואירופה תוכה בתדהמה״ (2007-2011) שקראה ליהודים לחזור לפולין, או הווידאו ״אינפרנו״ מ-2013, בו חניכת בית המקדש השלישי בסאו פאולו הופכת לאסון קולוסאלי. אולם, נראה שהתערוכה הנוכחית מקצינה את החולשות שניכרו כבר בפרויקטים אלו. בעוד שבטרילוגיה, לדוגמא, החזון האוטופי מעורער כאשר המהגרים היהודים בונים בפולין קיבוץ שלובש צורה של מחנה ריכוז, ״הקברנים״ לא מהדהד שום בעייתיות בעצם הנרטיב האלטרנטיבי שהוא מציע. השלמות וההרמטיות המאפיינות את האסתטיקה ״הגדולה מהחיים״ של ברתנא מגיעות לשיא, ותוך כדי כך אוטמות את הבדיון והופכות אותו למרוחק ולא רלוונטי. הדמיון הפוליטי הופך לדמיון אסתטי, ומפני שדמיון מראש מניח אסתטיקה, יש בכך מן ההפסד.

מראה הצבה מתוך "הקברנים", יעל ברתנא בגלריה זומר, צילום: נועם פריסמן

התערוכה, שבה ברתנא נעה מעיסוק בשאלות של לאום לעיסוק בשאלות של מגדר, היא למעשה פועל יוצא של פרויקט מתמשך שהחל ב-2017, בשם ״מה אם נשים ישלטו בעולם?״, בו מציעה האמנית עולם מטריארכלי אלטרנטיבי. הפרויקט כולל סדרת מיצגים המאגדת שחקניות מקצועיות לצד מומחיות בתחומים שונים במעין ״חדר שלום״ המבוסס על ״חדר המלחמה״ מהסרט ״דוקטור סטריינג׳לאב״ (1964), לדיון על מדיניות נשק גרעיני בעת חירום כלל עולמית מדומיינת. גם אם מתייחסים לכותרת הפרויקט כהצעה פרקטית, היא נראית כמעט לא רלוונטית בימים בהם, לצד שוביניסט המכהן בתפקיד החזק ביותר בעולם החופשי, מודלים של פוליטיקה נשית הם חלק מהמציאות – כמו לדוגמא בארצות סקנדינביה. גרוע מכך, לפי הקדימון לסדרת המיצגים והטקסט המלווה (יש לציין כי לא צפיתי בסדרת המיצגים), נראה שהתשובה שברתנא מציעה לנו לשאלה שבכותרת הפרויקט ידועה מראש, ומניחה ש״נשים=התפרקות מנשק״. הנחה זו כה שגויה, כה מהותנית ורדוקטיבית, שהיא מכעיסה כמעט כמו ״נשים=עבודות בית״.

מסר זה, אם לא היה ברור מספיק בווידאו, מאוית עבור צופי התערוכה בשלט ניאון כחול המאיית “patriarchy is history”. אמירה זו יכולה להתפרש בשני מובנים: הפטריארכיה מכתיבה את ההיסטוריה, או שמא, בעולמה המדומיין של ברתנא, היא עצמה שייכת להיסטוריה. כך או כך, המסר התפל מנוטרל מכל עוקץ חתרני או ביקורתי: המובן הראשון ידוע עד לזרא ונותר בגדר אקסיומה חינוכית, והשני רק מוסיף להילה הצדקנית של העולם הבינארי והמהותני שמציעה ברתנא.

מראה הצבה מתוך "הקברנים", יעל ברתנא בגלריה זומר, צילום: נועם פריסמן

עוד מוצגים בתערוכה שלושה צילומים גדולים של דמויות מחזיקות מסכות סכמתיות, אותן מסיכות שמופיעות בווידאו ומזכירות במעט את מצנפות הקו קלוקס קלאן. לפי ברתנא, הן מבוססות על הפשטה של מסיכות גז ממלחמת המפרץ. מכל האלמנטים הנלווים הללו, מכעיסים במיוחד הפסלים המחקים ממצאים ארכיאולוגיים בהם מוטבעים נשקים, שכאילו נחפרו מהקבר בעתיד הרחוק: ניסיון לפתח את הסצנה הבדיונית המופיעה בווידאו לכדי מסע מעט ילדותי בזמן, וליצור אלמנטים סחירים נלווים לסרט, שרק מדגישים את ערכם הבעייתי של הנשקים כאובייקט פטישיסטי.

הרגעים המוצלחים המעטים בווידאו הם דווקא אלו בהם עולמה האסתטי ההרמטי של ברתנא נסדק: כאשר עוברי אורח נראים מצלמים בסמארטפונים את התהלוכה המוזרה, או הניגוד המגוחך שנוצר בין השוטרים כבדי הגוף, הלבושים במכנסיים קצרים וקסדות אופניים, לפנים חמורות הסבר של הצועדים. תפקידם של השוטרים, באי כוחה של המדינה המודרנית, הוא לשמור על הסדר ב״עולם האמתי״ ולהגן על האזרחים מהאמנות ועל האמנות מהאזרחים, אך הם נהפכים לניצבים בעל כורחם. הכפילות העמומה הזו היא שמייצרת עניין אנטגוניסטי בתווך שבין המציאות לעשייה האמנותית-בדיונית. הווידאו הוא למעשה תיעוד של מיצג שהוזמן על ידי המוזיאון לאמנות בפילדלפיה, ולפי ברתנא, תוכנן לתפקד כ״אנדרטה נעה לאלימות״.2 נותר לקוות שאכן, בזמן אמת, וללא המערך הנלווה הכולל של הנשקים והצילומים, בועת האסתטיקה ההרמטית התנפצה, ורסיסיה חתכו בבשר החי של הדמוקרטיה הליברלית החזקה בעולם והעניקו משנה תוקף לאוטופיה המגדרית-לאומית. או שלפעמים, עדיף לו למיצג להישאר מיצג.

״הקברנים״/ יעל ברתנא
גלריה זומר

הצג 2 הערות

  1. Joy Bernard, “This Israeli Artist Wants Americans to Disarm (And for Women to Run the World)”, Haartez, March 6, 2020, https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-this-israeli-artist-wants-americans-to-disarm-and-for-women-to-run-the-world-1.8625529
  2. שם

1 תגובות על “כשהאמנות מתייתרת”

    ברתנא, כמו כל האמנים המצליחים, משועבדת לפס היצור. עוד ועוד ועוד ועוד מאותו הדבר, לחזק ולהטביע את 'סגנונה' בתודעת הקליינט.
    כבר מזמן אין שם כלום וגם לא היה הרבה, פרט לקליפת אסתטיקה כאילו פוליטית, כאילו עמוקה ובעלת מסרים חברתיים והיסטוריים- אילוסטרציה בהפקה מגולומנית איזה לקורס מבוא במדעי המדינה. קצת יותר מהשטויות הכראוגרפיות של 'התנועה הציבורית'- "תנועה ציבורית היא גוף מחקר פרפורמטיבי הלומד ומייצר פעולות במרחב הציבורי". הבנתם? גוף מחקר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.