לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: כמה מחשבות בעקבות עבודתה של רותם ריטוב

״כאילו נוצר לשם התרסה מכוונת כלפי האיסור המקראי, האל של רותם ריטוב הוא מס(י)כה. אלא שהמסכה המקראית היא מלשון נסך, יציקה, פסל, פוזיטיב, ואילו המסיכה של ריטוב היא היא מופעו של האל – מופע של שלילה, נגטיב – תבנית פניו של אל שאינו קיים״. אסי משולם על עבודתה של רותם ריטוב

  • "השעיר", תערוכתה של רותם ריטוב, מוליכה את הצופה דרך כמה מדורים, ומציעה לו/לה לקחת חלק פעיל בהשתנותה. המבקר בתערוכה מוזמן לחדול מתפקידו המסורתי, ולהפוך מ״צופה״ ל״משתתף״. עבור מי שיסכים להתמסר, תהפוך התערוכה מיצירת אמנות למתחם פולחני (או ליצירת אמנות שהיא מתחם פולחני) שבו מתרחשות פעולות טקסיות של סקילה, ברכה, סגידה והנחת מנחות.
  • בדומה להשתתפות בטקס, הצופה בתערוכה של רותם ״משתתף״ במעשה האמנות, כפי שהאדם המיתי משתתף במעשה הבריאה. בנוכחותו האופטימלית מצוי ה״משתתף״ במצב צמיגי, הטרוגני, ארוטי ומטושטש גבולות. הוא לוקח חלק בהתרחשות, סופג ונספג, בולע ונבלע; הוא משפיע בפועל על צורתה של היצירה ועתיד להיות משופע ומושפע ממנה.
  • כל טקס הוא חזרה קונקרטית על מעשה מיתי, כמיהה אל האינטימי באמצעות הסמלי1. הטקס הוא תולדה של ההתבדלות (הִתְבַּחֲנוּת) מן הכאוס; בעולם הבלתי מובחן אין צורך בטקסים, ואף אין אפשרות לקיים אותם – הטקס הוא מעשה של ההכרה, וככזה הוא יכול להתקיים אך ורק כדימוי. מהסיבה הזו בדיוק אני מאמין שהאמנות, כסוכנת של הדמיון, אינה אלא מעשה פולחני. הצופה בתערוכה של רשף מתבקש לקחת חלק בריטואל (״להשתתף״ בעבודה) שבמסגרתו ידמה ויעדן את האלימות הכרוכה בהשתתפות המיתית: הוא ידמה את מעשה הסקילה באמצעות השלכת כדורי חומר אל הקיר וידמה את ההקרבה באמצעות הנחת מנחה בפני הפֵטִישׁ.

רותם ריטוב, מתוך "השעיר", צילום: טל ניסים

  • הנגיסה בפרי עץ הדעת היא רגע ההכרה, ורגע ההכרה הוא רגע ההִתְבַּחֲנוּת: קץ ההשתתפות החייתית בחגיגה האינטימית של החיים ושל האלוהות2. מרגע שטעמתי מן הדעת אני מגורש אל הגלות, אל מחוץ לגן. כדי לשוב אל האינטימיות, באופן חלקי ובמידת האפשר, יהיה עליי להקריב קרבן: להקיז דם ממשי, סמלי או מטאפורי. האמן הוא הגולה האולטימטיבי: זר בארצו שלו, מבקש את השיבה אל האינטימי, מתאווה להתיז מדמו על המזבח ולהתפלש בפצעי האלים. לאחר שגורשתי, על מנת להשיב לעצמי (חלקית) את השליטה, עליי לתבוע בעלות על הטראומה, לכבוש מחדש את חלקי היחסי בכאוס. כדי להצליח בכך יהיה עליי להקריב קרבן – הקרבת הקרבן היא ה״השתתפות״ – אולם כדי להקריב קרבן עליי להפוך לכזה; אנחנו משלמים בדמנו בטרם נוכל להתיז את דמו של אחר. להתמסר אל האַיִן (או אל האמנות כסוכנתו הנאמנה) משמעו להעלות קודם כל את עצמי על המזבח.
  • בשם ״ההשתתפות״ אני קורא כאן לחוויית ההֱיוֹת בעולם שמעבר לקטגוריות, מחוץ למסמנים ומתחת לשפה.3 זוהי חוויה של אימננטיות, של אינטימיות עם העולם, אבל היא מהלכת על קרח דק: על הסובייקט ״המשתתף״ בעולם באמצעות הטקס להימנע מן ההיטמעות המוחלטת, שמא יעלם (המזון שאני אוכל משתתף בי לפני שהוא נטמע בי כליל והופך להיות אני). הטקס מזמן את ״ההשתתפות״ למשתתפים בו, ובו בזמן שומר אותם מן ההיטמעות המוחלטת, מן ההתאיינות. האדם הלוקח חלק בטקס משתתף בתהליך החזרה המיתית, אך הוא עושה זאת במתחם מובחן, מוגן ובטוח. ההשתתפות בטקס היא אפוא ״השתתפות״ זמנית, סמלית.

רותם ריטוב, מתוך "השעיר", צילום: טל ניסים

  • האל הכנעני בַּעַל אולץ להקריב את עצמו לאל מוֹת בטרם יוכל לממש את בעלותו על האדמה ולתת לה חיים (מוֹת הוא אל שאינו מפסיק לרעוב, ולכן אינו מפסיק לבלוע. מעניינת הקרבה הלשונית בין בליעה לבעלות)4. רק לאחר שחולץ מן השאול על ידי אחותו, ענת (הכוח הנקבי), יכול היה לשוב ולהפרות את הארץ (וגם אז נאלץ להותיר את עונת היובש בידיו של מוֹת, ולהפקיר את ממלכתו למעגליות הטראומה, האַיִן). מהי הפעולה האמנותית אם לא תביעת בעלות בעולם, שגם האמן וגם הצופה הם קרבנותיה? רותם ריטוב מוסיפה מאחזים לציורי נוף של אמנים שקדמו לה, ובכך היא מבקשת ״להשתתף״ בהם. היא נטפלת להיסטוריה, מתנחלת באמנות, ותובעת את בעלותה על יצירות שאינן שייכות לה. אף זו פעולה טקסית.
  • ברקע מעשה האמנות של רותם ריטוב מרחפת דמותו של האל הרעב. זהו אל שאינו מפסיק להתאוות, אינו מסוגל לשבוע, ואין גבול לתביעותיו: הוא דורש קרבנות, מצווה את הכיבוש, מסית לסקילה ומצפה לסגידה. הוא אל טפיל, האמנות היא לו כפונדקאית, אך במידה רבה היא גם היפוכו הגמור – מתנה שלא מפסיקה לתת, פרה חולבת. כאָתוּנָה השולחת את נעריה אל בטנו של המינוטאור, מפתה עבודתה של ריטוב עוד ועוד קרבנות לבוא בנבכי המבוך, להתנחל, לסקול ולסגוד, למלא את הבלתי ניתן למילוי, לפטם את האל שאינו ניתן לפיטום. הוא אל זכרי, אך אינו פאלי; הוא לוע, חור שחור, רִיק שסביבו חגים החיים עד לרגע שבו יישאבו אל תוכו ויֻתְּכוּ אל האַיִן. הטקס (הדימוי) המגולם בתערוכה מאפשר לחוג מסביב לאל/לוע מבלי להיבלע אל תוכו.
  • ב״קודש הקודשים״ של התערוכה, בקצה הלינארי שלה, מגיע הצופה לכדי התוודעות אל מה שאמור היה להיות אל. אלא שבמקום אל ימתין לו ״השעיר״: כך מכנה ריטוב את מסיכת האייל המקורננת, שכמו במעשה עגל הזהב נוצרה מתכשיטים אותם אספה האמנית מנשים שונות ברחבי ברלין5. האל של רותם הוא מסיכת אל: מופעו הוא מופע של התחזות. זהו המופע האפשרי היחיד לאל שכולו אַיִן, חור.
  • "אלוהי מסכה לא תעשה לך"6 מצווה האל העברי במעמד הר סיני; ״עגל מסכה״ מכונה עגל הזהב שמרכיבים בני ישראל למרגלות ההר, כמו שני העגלים הדומים לו שהוצבו בבית-אל ובדן7. כאילו נוצר לשם התרסה מכוונת כלפי האיסור המקראי, האל של רותם ריטוב הוא מס(י)כה. אלא שהמסכה המקראית היא מלשון נסך, יציקה, פסל, פוזיטיב, ואילו המסיכה של ריטוב היא היא מופעו של האל – מופע של שלילה, נגטיב – תבנית פניו של אל שאינו קיים.

מראה הצבעה מתוך "השעיר", רותם ריטוב, צילום: טל ניסים

  • ״שעיר עזים״ הוא תיש צעיר בלשון המקרא. למעט מקרה אחד (טבילת כתונת יוסף בדמו של התיש)8, מופיע הכינוי תמיד בהקשר של דיני הקרבת קרבנות9. בספר ויקרא מצווה אהרון להקריב שני שעירים, האחד באמצעות שחיטתו על המזבח כקרבן חטאת, והאחר באמצעות שילוחו "לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה"10. על ראשו של השעיר הנשלח לעזאזל, סומך הכהן את ידיו ו״מניח״ את עוונות בני ישראל. שילוחו של התיש אל המדבר נועד לכפר על פשעי העם. בחירתה של ריטוב לכנות בשם ״השעיר״ את המסיכה המחליפה/מכסה/מסתירה את פניו של האל שבקצה התערוכה, מעניינת. זוהי אינה קינה מהסוג הנוצרי – על האל המקריב את עצמו למען ברואיו – כי אם היפוכה: הקרבן הופך בעצמו לאל, מוצב במקדש, ונחגג ככסותו הקרנבלית של הרִיק. אולי כאן, בִּקְצֵה קָצֶהָ של התערוכה, במקום שבו מקריבים הקרבנות את קרבנותיהם בפני הקרבן, מגולם גרעין האמירה הריטובית: לא את האלוהות אנחנו עובדים בחדווה גדולה כל כך, כי אם את קרבנותיה.

 

"השעיר"/ רותם ריטוב
05.12.19-03.01.20
אלפרד – מכון שיתופי לאמנות ותרבות

הצג 10 הערות

  1. ברעיון החזרה ה"ארצית" על תבניות מיתיות עוסק בהרחבה מירצ'ה אליאדה בחיבורו "המיתוס של השיבה הנצחית". בעוד שהחיבור עצמו עוסק בעיקר בחזרה על המעשה הקוסמוגוני (בריאת העולם), אליאדה מביא גם דוגמאות לאירועים ריטואליים שמהדהדים אירועים משניים כמו בריאת האדם, בריאת בעלי החיים והצמחים, הקמת ממלכות ונפילתן וכדומה. ר' אליאדה, מ. 1969. המיתוס של החזרה הנצחית. תרגום: י. ראובני. הוצאת כרמל, ירושלים, 2000
  2. ז'ורז' בטאיי מתאר את ההשתתפות החייתית בעולם כאימננטית ובלתי אמצעית. בעל החיים נע בעולם "כמים בחיק המים". השימוש האנושי בכלים, לדידו, מציב אותם כהפרעות בתוך הרצף הבלתי מובחן. יחד עם הצבתם של רוחות ואלים בעולם, שמהווים את ניגודו של העולם הממשי, החולי, שבו מצוי הסובייקט, "פולטים" הכלים את האדם מן הרצף הטבעי: "הכלי משנה את הטבע ואת האדם בעת ובעונה אחת: הוא משעבד את הטבע לאדם, אך הוא קושר את האדם לטבע המשועבד. הטבע הופך לרכושו של האדם אך הוא חדל להיות אימננטי לדידו. הוא שלו בתנאי שיישאר סגור לגביו. אם האדם משתלט על העולם, הרי זה מאחר שהוא שוכח שהוא עצמו העולם: הוא מתכחש לעולם, אך הוא עצמו המוכחש". ר' בטאיי, ז'. 1948. תיאוריה של הדת. תרגום: ע. בסוק. הוצאת רסלינג, תל אביב. 2008. עמ' 29-27, וגם עמ' 38-37
  3. במונח ״השתתפות״ אני עושה שימוש דומה לזה של בטאיי (שם), אך מעניין גם לקרוא על ״חוק השיתוף״ אצל לוסיאן לוי-ברוהל, המתאר את השיתוף המתקיים בחשיבה המיתית בין כל האלמנטים בטבע, כולל בני האדם ("הפרימיטיביים" כפי שקורא להם ל"ב; בעייתיות שמעוגנת היטב בנקודת המוצא של תפישתו המחקרית). ספרו של לוי-ברוהל, עוסק כמעט לכל אורכו ב״חוק השיתוף״, אך בהקשר הנוכחי (ולמרות הבעייתיות שהוזכרה כאן) מעניין לקרוא בעמודים 226-216, העוסקים באופן שבו הוא בא לידי ביטוי בריטואלים. ר' Levi-Bruhl, L. 1966. How Natives Think. Washington Square Press, New York.
  4. ר' דרשן, נ. וג. 2009. המיתולוגיה הכנענית. הוצאת מפה, תל אביב. עמ' 35-28.
  5. שמות לב, ב-ד
  6. שמות לד, יז
  7. מל"א יב, כח-כט
  8. בראשית לז, לא
  9. למשל: במדבר ז, טז; במדבר כט, יא; ויקרא ד, כג
  10. ויקרא טז, ז-י

2 תגובות על לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: כמה מחשבות בעקבות עבודתה של רותם ריטוב

    פייר אסי, למרות הרשימה ההיא, המשכתי להאמין בך. כנראה שכבר לא…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.