"חוויה קיומית של חרדה"

"משהו בדימוי הזה של התפרקות ישר הולך אצלי לקריסה, ואם אני חושב על המצב הקיומי הזה של החרדה, הקריסה, הקיום בתוך התפרקות מתמדת, הוא גם משהו שמאד מאפיין את הזמן ואת התקופה בעיניי". אלעד רוזן בשיחה עם לי ברבו בעקבות התערוכה "יותר מדי, מאוחר מדי"

 עבורי, הכניסה לחלל התערוכה "יותר מדי, מאוחר מדי" של אלעד רוזן בגלריה רוזנפלד הייתה חויה מפתיעה מאד. הרגשתי שאני זוכה לראות בזמן אמת רגע שבדרך כלל מבינים בדיעבד, של התפתחות והתבגרות של אמן מבוסס עם גוף עבודות עשיר. זו תערוכת היחיד השלישית שרוזן מציג בגלריה רוזנפלד וחמישית בכלל, תוך עשור בלבד מהרגע שסיים את התואר הראשון שלו בבצלאל. בתקופת זמן לא ארוכה זו רוזן הספיק לייצר שפה ויזואלית שמזוהה איתו באופן מובהק, לסיים תואר שני ואת תכנית שהות האמן של ארטפורט ולהפוך לאחד הקולות הבולטים בשדה האמנות הישראלי כיום. התערוכה הנוכחית נדמית כמעין עליית מדרגה של העיסוק האמנותי של רוזן.

***

כשראיתי את התערוכה הרגשתי שנולדת מחדש. השפה הויזואלית של הציורים נשארת מאד מזוהה אבל זה נראה כמו גלגול אחר שלך. חמש תערוכות יחיד בעשר שנות פעילות זה פורה מאד ואינטנסיבי, והאינטנסיביות נמצאת גם בתוך העבודות.

העבודות תמיד דיברו אינטנסיביות וכמו שאמרת, התערוכה הזאת מסמנת עבורי תזוזה, היא מאד מדברת את האינטנסיביות הזו. העבודות שלי תמיד עסקו בגודש, אבל עכשיו באמת יש התמפלצות שלו. זו תוצאה של כמה תהליכים אך בראש ובראשונה זהו סיכום של כל מה שקרה בסטודיו עד עכשיו. עבורי, העבודות תמיד התעסקו בקולאז'יות, דימוי משמעותי חזק שנמצא על רקע. הציור תמיד מדבר שפה של חיתוך לא אורגני, לא כמו איזו סצינת נוף, כשמשהו נמצא מול משהו כי ככה הוא צריך להיות, אלא משהו הרבה יותר מלאכותי.

אני חושב שהעיסוק הזה בגודש ועודפות נוגע לחוויה האנושית בכלל והעכשווית בפרט, מה זה אומר להיות בנאדם כרגע. התערוכה גם נובעת מכך שהסטודיו שלי התפרק ונבנה מחדש. זה קרה מכמה סיבות, גם ביוגרפיות, כמו נסיעה לפריז לשהות אמן בתכנית הסיטה, שם ציירתי ציורים קטנים בסטנדרטים שלי, מטר על מטר. כשחזרנו לארץ הייתי צריך להוריד אותם מהמסגרות ולגלגל אותם, וכשפתחתי אותם על הרצפה המהלך של לבנות מסגרות ולמתוח אותם מחדש הרגיש לא נכון ומיותר. כך נולדה השפה הקולאז'ית והתחלתי להדביק אותם אחד על השני, וכמו שקורה הרבה פעמים פתאום הסטודיו התפרק לתוך עצמו. זו הייתה גם שנה של התפרקות כללית; איבדתי את אבי בתחילתה והאובדן יצר תהליך של פירוק והרכבה, לבוא לסטודיו ופשוט לצייר הרגיש משונה, אז שני התהליכים הללו התחברו לפרקטיקה הרגילה שלי וקרה מה שקרה.

זמן רב התעניינתי בדימויים הישירים שמפעילים את עבודת הסטודיו, מה שקורה על הקירות, הרקע. זה ארכיון דימויים שאספתי מרחבי האינטרנט ונצבר במשך כמה שנים, ואם נכנסים לספרייה שהולכת ומתמלאת, היום יש בה אלפי דימויים. יש איזושהי אינטראקציה איתם אך היא מועטה, ולכן החלטתי להוציא אותם החוצה, לאפשר לתת המודע של עבודת הסטודיו לצאת אל המודע. הוא עדיין, מילולית, מאחורי הציורים, אבל רציתי שהוא יהיה נוכח בעולם. היה לי חשוב גם שסדר הופעת הדימויים לא יהיה מתוך אוצרות שלי אלא לפי הסדר האקראי בו הם הופיעו בתיקייה במחשב, מה שיצר כל מיני הקשרים לא מודעים או מכוונים שבכל זאת מתקשרים עם העבודות.

מראה הצבה מתוך "יותר מדי, מאוחר מדי", אלעד רוזן, גלריה רוזנפלד, 2019

ובסטודיו הם לא מודפסים?

השנה הדפסתי אותם באמת. הגיע רגע שבו החלטתי שהם צריכים לצאת מהמימד הדיגיטלי לעולם. בגלל שיש אלפי דימויים הייתי צריך לבנות גרידים לצורך ההדפסה שלהם, דומים אבל קצת פחות צפופים ממה שיש פה על הקיר. הדפסתי אותם בזירוקס והם הפכו לערימת דפים שבדקתי איך היא יכולה להפעיל את עבודת הסטודיו.

בכלל, משהו בשפה הקולאז'ית נכנס לתוך הפרקטיקה שלי בשנתיים האחרונות. יש לי כמה ספרי קולאז'ים שאני עובד איתם והם מפעילים את העבודה, קורים במקביל לציורים כמו סקיצות, למרות שבסוף הן לא יוצאים אל העולם. כמו שהדימויים מהאינדקס על הקיר לא נכנסים ישירות לתוך הציורים שלי, אבל מפעילים את העבודה שלי בסטודיו ותומכים בה. זה מקום לנסות בו כל מיני חיבורים צבעוניים וקומפוזיציוניים, אבל גם נוצר מין אובייקט. אני בדרך כלל חושב בצורה גרפית ועם הידיים, פחות מתכנן תכניות אמורפיות, אני צריך פשוט לעשות ומתוך העשייה נולדות העבודות. כל ציור מתחיל כמין ציור מופשט ולאט לאט הוא נבנה לתוך קומפוזציה שאני חושב עליה קצת יותר.

כשראיתי את בנק הדימויים הופתעתי לראות כמה התוכן שלו אפל. העבודות שלך נוגעות בהרבה דברים אלימים ולא פשוטים, גם מאד בוטים, אבל תמיד יש בהן פתח מילוט של הומור והן מדברות בשפה מאד אוניברסלית. במאגר הדימויים הזה פתאום יש את בייבי ספייס אבל יש גם חיים, מוות, דיכאון, אלימות ואלוהים. הנוכחות של הדימויים הללו עוברת כמעט כמו מהלך פרשני שמציע מפתח קריאה נוסף לעבודות.

אני לא חושב על המהלך של הוצאת הדימויים כהצצה לתהליכי עבודה או לסטודיו, יותר עניין אותי לתת לעבודות ללכת מכות עם הדימויים הישירים בעולם. לא לתת להן את המקום המקודש שמגיע להן על הקירות הריקים, אלא כמו בעולם האמיתי, לראות איך הן מתפקדות לצד כל הדימויים הנוספים שקיימים. בשבילי זה לא מהלך של "בואו תראו מי אני". חוץ מזה שבעיניי העבודות מעולם לא היו האפי האפי ג'וי ג'וי, וגם הפרק האיקוני של רן וסטימפי שממנו מגיע הביטוי, גם הוא ממש לא האפי האפי ג'וי ג'וי אלא רווי בדיכאון, אימה, שמחה כפויה וגפיים כרותות.

אלעד רוזן, "קרואסון והנחש", 2019

אף פעם לא חשבתי שהן שמחות, אלא שהן פונות לחוויה מאד בסיסית של קיום.

כן, החוויה הקיומית המאוד בסיסית הזו היא חרדה. בשבילי, זה תמיד היה קשור לחוויית בסיס של חוסר אונים, הצפה וחרדה. אצלי זה יוצא בציורים שהשפה שלהם היא לכאורה עליזה אבל החרדה תמיד שם. השימוש בשפה הזאת הוא מעין פיתיון: לפתות, להתקרב ואז לטרוף, כמו הדימוי של הצמח הטורף שאני חוזר אליו הרבה.

רווית הדימויים הזו שאתה מזכיר מהאינטרנט גם נוכחת באמת במהלך שקורה בתוך הציורים, הנוכחות החדשה הזו של דימוי על דימוי, כמו ריבוי של טאבים בדפדפן או חלונות במחשב. הדבר הזה כבר לגמרי נכנס לאיך שאנחנו חושבים.

אחרי שהתחלתי לעבוד בצורה הזו, בתערוכה הזו למעשה, הדימוי שהיה לי בראש הוא מימי ראשית הווינדוס, אולי אפילו ווינדוס 3.11, כשנוצרת מעמסה על המערכת ומזיזים חלון ומאחוריו נשאר שובל. אחרי זה סוליטייר ועוד כמה משחקים חיקו את האסתטיקה הזו אבל זו הייתה תופעה אמיתית. גם זה משהו שחוזר לחוויה הבסיסית של האוברלואד, הגודש והעומס שהעבודות שלי בכלל והתערוכה הזו בפרט עוסקים בהם.

בעצם כל אחד מהם הוא ציור אחר?

בעצם כל עבודה בתערוכה מורכבת מלפחות שלושה ציורים שמודבקים אחד על השני. התחלתי מהציורים שבאו איתי מפריז אבל אחרי כמה זמן עברתי להשית את הטכניקה הזו גם על ציורים אחרים, פירקתי חצי מהסטודיו והדבקתי אותו על החצי השני של הסטודיו. ציורים מתקופות שונות, חלקם עוד מ-2012, שמתערבבים אחד בשני ואז נוספות אליהם עוד כמה ג'סטות ציוריות אחרי ההדבקה, לפעמים פאייטים ונצנצים. עבודה עם פאייטים ונצנצים תמיד ספק עניינה אותי ספק הצחיקה אותי, הם כאילו מנצנצים ויוקרתיים אבל גם טראשיים מ״הכל בדולר״.

אז בעצם בתוך הציורים קורה אותו מהלך של הצטברות שקורה גם מאחוריהם.

כן, זו הצטברות על הצטברות על הצטברות, דימויים שמתערבבים אחד בשני, עליהם נצמד הציור שמתערבב איתם ובתוכו יש עוד ארבעה ציורים שקורים אחד בתוך השני. ובאופן טבעי אי אפשר לראות את הכל, לא בדימויים ברקע ולא בציורים עצמם.

אלעד רוזן, "הסטודיו טורף את עצמו", 2019

בשביל אמן שחתום בגלריה מסחרית, שמציג את התערוכה בתוך אותה גלריה – לקחת את הציורים, לפרק ולהדביק אותם, זה לא מנומס להתייחס ככה לסחורה. אתה כמעט ממחזר את הציורים של עצמך.

סוג של מיחזור, כן. יש עבודה אחת בתערוכה שנקראת "הסטודיו טורף את עצמו" וזה באמת קצת מה שקרה. הסטודיו קרס לתוך עצמו וטרף את עצמו. משהו בדימוי הזה של התפרקות ישר הולך אצלי לקריסה, ואם אני חושב על המצב הקיומי הזה של החרדה, הקריסה, הקיום בתוך התפרקות מתמדת, הוא גם משהו שמאד מאפיין את הזמן ואת התקופה בעיניי. הסטודיו עבורי הוא מין מראה של הדבר הזה.

כבר ראינו אותך מעביר את הציורים האלה לאובייקטים שהזכירו קצת תפאורה וניסו לחתור למיצב של ציור, נניח בתערוכת הסיום בארטפורט ואחר כך גם ברוזנפלד. איכשהו הציורים האלה מצליחים בעיניי יותר במעבר לאובייקט, גם מתוך הריבוי שיש בהם. אם הם היו עומדים במרכז החלל לא הייתי מופתעת לגלות דימוי אחר מאחורה.

גם לחלל עצמו יש כבר נוכחות מיצבית יותר. שוב, הכל דברים שלתחושתי היו נוכחים בעבודות גם קודם, אבל אני בהחלט מרגיש בתערוכה הנוכחית הגברת ווליום והגעה לאיזה דיוק של המהלכים שעשיתי עד עכשיו.

סיכום של עשר שנות עבודה.

כן, בגדול. עשר שנים של עבודה. גם מילולית, לפרק חצי מהסטודיו ולהדביק אותו על החצי השני זה מעין סיכום. אלו לא מעט עבודות שנכנסו אחת לתוך השנייה. עדיין כשהתחלנו לתלות היה רגע שהזזנו דברים והתערוכה נראתה לי נורא ריקה, ואז אחת העובדות של הגלריה הזכירה לנו ששכחנו עבודה במחסן וברגע שהבאנו אותה פתאום הכל הסתדר. זה היה רגע שהדגיש את האיזון בין מעט מדי לממש הרבה. גם עכשיו יש בתערוכה הזאת רגעים שהם די שקטים בעיניי.

אלעד רוזן, "התגלות", 2019

יש בעבודות משהו מאד רלוונטי בצייטגייסט הזה של "הכל חשוב באותה המידה, הכל שווה באותה המידה". מצד שני להיות מגוייס כפני הדור זה נורא ואני לא חושבת שהיית חותם עליו.

כן, לא היית לוקח את הג'וב הזה של פני הדור. אבל בכמה שיחות שהיו לי בעקבות התערוכה, עלה שוב הדיבור הזה על "גבוה ונמוך" שמאד רווח בקרב מי שלמדו אמנות בארץ בתחילת שנות האלפיים, הוא העסיק את כולם. בעיניי הדיבור הזה הוא ממש אנכרוניסטי, לטובה ולרעה מרגיש שהוא עבר מהעולם והמונחים הללו פחות ופחות רלוונטיים. המשווים הגדולים האלה, שמשתלטים לנו על החיים יותר ויותר, כמו האינטרנט והרשתות החברתיות, ערבבו היטב את הגבוה והנמוך, שלא לדבר על זה שכבר נהיה קצת פוגעני ולא רגיש לקרוא למשהו נמוך. גם בפעולה שלי של איסוף דימויים יש משהו קצת זקן כבר. באופן האינסטגרמי שבו אנחנו נחשפים לדימויים יותר ויותר כבר אין את האפשרות של לעשות "save as". זה פחות עניין וגם שם עוברים יותר ויותר לסטוריז, שבהם לא נשמר שום דבר. אולי אני כן פני הדור, פשוט הדור הזה כבר קצת זקן.

 

"יותר מדי, מאוחר מדי"/ אלעד רוזן
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד
נעילה: 28.12.19

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.