ביאנלה 2019: אפשר שאתם חיים בראשיתה של אפוקליפסה

״הביאנלה שאצר רוגוף מהנה, משחקית ומאתגרת את המחשבה, כפי שלטענתו אמנות אמורה להיות. זהו מפגן של עוצמה אמנותית גלובלית, הנענית במידה רבה למתרחש בעולם בימים מעוררי מחשבה ודאגה אלו; זמנים מעניינים בהחלט״. יאיר ברק ברשמים מהביאנלה ה-58 לאמנות בונציה

החידוש וההפתעה הגדולים ביותר שהמתינו לצופים בשני האתרים המרכזיים של הביאנלה הוונציאנית ה-58, גני ג'יארדיני והארסנלה, הם תצוגת האמנים הכפולה. בשני האתרים מציגים אותם 79 אמנים, שנבחרו על ידי אוצר הביאנלה, ראלף רוגוף (Ralph Rugoff), להשתתף במה שנחשב לתצוגת האמנות החשובה ביותר בעולם. כל אחד מן האמנים, שנבחרו מתוך 2,000 מועמדים שבחן רוגוף בכל רחבי העולם במשך פחות משנה, עם מאות מהם אף נפגש באופן אישי, מציג שתי יצירות שונות זו מזו במה שמוגדר באופן מסורתי כפביליון המרכזי בשני אתרי התצוגה. רוגוף אף הפך את סדר החשיבות הפורמלי המסורתי של הביאנלה והכתיר את ארסנלה כ"הצעה א" ואת הגי'ארדיני כ"הצעה ב", וזה גם סדר הצגת תכולת שני אתרי הביאנלה בקטלוג שלה.

באופן מסורתי, התצוגה בג'יארדיני נחשבת למהודקת יותר, מורכבת מיצירות רבות שיש ביניהן חוט מקשר רעיוני, פילוסופי, איקונוגרפי או אחר, שלעיתים הוא ברור ולעיתים, כמו לדוגמא בביאנלה 2013, הוא סמוי מן העין משום שהמוטיב המרכזי שלה הוא אכן הסמוי מן העין. התערוכה בארסנלה היא לרוב פתוחה, אוונגרדית, מגוונת, נועזת ובמידה רבה אקלקטית.

הביאנלה גדולה פי חמישה מכל תערוכה מקובלת במוזיאונים הגדולים ועל כן טען רוגוף שהיה עליו לחשוב כיצד יש לגבש את התצוגות כך שיוכלו להכיל בצורה הרמונית יצירות ואמנים שונים זה מזה. כדי ליצור התאמה כזו, פנה לאמנים שכבר בחר וביקש לדעת לצד מי היו רוצים להציג את עבודותיהם וכך גם להמליץ על עצם נוכחותם. "זה היה מאוד מעניין משום שלפעמים קיבלתי המלצות על מי שכבר כללתי ברשימותיי וכך יכולתי לקבל חיזוק לדרך בה בחרתי", סיפר רוגוף. ולמרות זאת הוא טוען שהקשר בין האמנים רופף וכי ראה חשיבות מיוחדת בבחירת יצירות נזילות ופתוחות לפרשנות מגוונת של המבקרים בתערוכה, לא כאלו שיהיו כפופות לקדם-פרשנות. "העדפתי יצירות רב משמעיות, מרובות פנים ואפילו פרדוקסליות, סותרות ובלתי ברורות, כדי שמי שייצאו מן הביאנלה ימשיכו לפרש אותן לעצמם ולחשוב על פי ניסיונם על מה שראו״, הסביר. ״פגשתי יצירות בעלות עוצמה רבה אך הן נשאו משמעות מוגדרת וברורה ועל כן לא התאימו לי".

ראלף רוגוף, צילום: אנדראה אוואזו, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Ralph Rugoff, Photo: Andrea Avezzu, Courtesy of La Biennale di Venezia

ולמרות זאת, לביאנלה 2019 יש תמה מרכזית, שאינה שולטת בה אך נובעת בהכרח מכך שרוגוף ביקש לייצג ולהציג בביאנלה אמנות עכשווית, המשקפת ביודעין ובמובלע את ההווה, המבוטא בבירור בסיסמה שבחר לביאנלה ״May You Live In Interesting Times״ (״אפשר שאתם חיים בזמנים מעניינים״, י.ב). בכדי לעשות זאת בחר רוגוף להציג אך ורק אמנים החיים ויוצרים בימים אלה.

ייצוג כפול: "להימנע מן ההכרזה זו היצירה הגדולה ביותר שלי"

את תמונת המראה של שני האולמות הסביר רוגוף בכך שביקש לאפשר לכל אמן להציג שתי עבודות שונות זו מזו וכך להראות יכולת מגוונת, תוך הימנעות מן ההפגנה הכרוכה בהצגת יצירה אחת המכריזה כדבריו "זו היצירה הגדולה ביותר שלי. זה אני". לטענתו, מי שאינם קוראים את התוויות שליד היצירות אינם יכולים לדעת שהם צופים ביצירה של אמן שכבר ראו את עבודותיו באולם האחר. האווירה בשני האולמות שונה, טען, ואכן ניתן לחוש בכך. התצוגה בארסנלה פתוחה ומגוונת יותר ואף מעניינת יותר, לפחות באופן סובייקטיבי.

אולם, אם מתבוננים בדקדקנות, ניתן להיווכח כי לשתי היצירות השונות של כל אחד מהאמנים יש מכנה משותף איקונוגרפי, תמטי או סגנוני, בכך שהיצירות שונות אך גם מאוד דומות. למשל, צילומיה המיוחדים והמרשימים של זאנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום אפריקנית, שזכו לפרסום רב ולהערכה מקצועית, והובילו ליצירת אמפתיה למושאי צילומיה: נשים לסביות דרום אפריקניות שחורות, מוצגים בתצוגה מרוכזת בג'יארדיני ותלויים כלייטמוטיב לאורכו של אולם הארסנלה. מוהולי אינה מגדירה עצמה צלמת או אמנית, אלא "אקטיביסטית ויזואלית". נוכחותן של אמניות ושל אמנים שחורים בביאנלה זו חורגת מן המקובל עד כה, אך רוגוף הכחיש שהמניע הוא איזון מלאכותי או אפליה מתקנת, אלא נובע מבחירה אמנותית: "הדברים משתנים מעצמם", הסביר.

זאנלה מוהולי בארסנלה, צילום: אנדראה אוואזו, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Zanele Muholi's work at the Aresenale, Photo: Andrea Avezzu, Courtesy of La Biennale di Venezia

רק אמנים החיים בהווה כי "האמנים החיים בהווה מגיבים להווה"

הבחירה באמנים עכשוויים מטרתה, כאמור, לשקף את ההווה באמצעות אמנות כי "האמנים מגיבים להווה והמתרחש באמנות מתרחש בעולם". לטעמי, יש להפוך תפיסה זו ולטעון כי המתרחש בעולם הוא שמוצא את דרכו אל האמנות, אם בבירור ואם במובלע. ההוויה לא קובעת רק את התודעה, אלא גם את התרבות והאמנות, ואפשר להוסיף גם את החלומות והסיוטים הקולקטיביים. לאלה האחרונים יש ביטוי אמנותי בוטה בביאנלה.

על אף שרוגוף הצהיר שאין לביאנלה שאצר תמה מרכזית, מתברר,  גם מתוך דברי הפתיחה שכתב לקטלוג התערוכה, שיש ביטוי ברור לנושאים חדשותיים ואקטואליים שנובע מעצם בחירתו של רוגוף להציג אך ורק אמנים חיים ופעילים: "ביצירות רבות בתערוכה ניתן למצוא ביטוי לנושאים עכשוויים, ממצב האקלים המשתנה במהירות מואצת ועד לפער הגדול בעושרן של מדינות וסוגיות מעוררות דאגה נוספות", כתב. המכנה המשותף של יצירות רבות הוא פסימיזם, שהאמנות הנובעת ממנו מבטאת אותו בעוצמות גדולות, שאינן ניתנות לרדוקציה של דיווח, אלא נושאות מטענים רגשיים. אלו הן היצירות שלדעת האוצר מחוללות את הזמנים המעניינים בהם אנו חיים; יצירות המבקשות, באמצעות האלמנטים האסתטיים שלהן, לאתגר את התחושות, להוציא את המתבונן בהן מאזור הנוחות שלו ולגרום לו להרהר בצורה לא שגרתי במתרחש ובמתהווה מחוץ לפביליונים. מטרת האמנות, גורס רוגוף בעקבות אומברטו אקו, היא "ליצור דרכים חדשניות להתבוננות ולהתנהגות". המשותף ליצירות הביקורתיות הרבות שבחר רוגוף הוא התייחסותן למגה תהליכים, מגה תופעות, מגה פגעים, ולא לאירועים או תופעות פוליטיות נקודתיים או בעלי משמעות מצומצמת, ועל כן, למשל, אין כל אזכור של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ או נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אף על פי שהתייחסויות אלו מקובלות בתערוכות ביקורתיות רבות בעולם. רוגוף השכיל ליצור מוטיב-על שהוא במידה רבה על זמני הנובע מן הזמני.

"לאן? לאן אנחנו הולכים?"

הרס וחורבן מוצגים בפשטות אך לא בפשטנות ביצירתה של שילפה גופטה (Shilpa Gupta): שער מתכת, המשמש לרוב לצרכי בטיחות, מסתובב על צירו כך שהוא חובט בעוצמה בקיר פעם מימין ופעם משמאל ומפורר את הטיח והלבנים. הרס ממשי של קיר מתרחש מול עיני המבקרים באמצעות כלי שנועד להעניק ביטחון ויציבות.

אלימות הרסנית ודיסטופית היא גם הנושא המרכזי של מיצג הווידאו שיצר ג'ון רפמן (Jon Rafman): הדמויות הסכמתיות והדמיוניות, יצירות של גרפיקה ממוחשבת, יוצרות כאוס של גופות הנמחצות בהמוניהן בעוצמה רבה על ידי מלקחיים. ויזואליה אסתטית ויפה משרתת את הרעיון של סוף האנושות.

שילפה גופטה, ללא כותרת, צילום, פרנצ'סקו גאלי, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Shilpa Gupta, Untitled, 2009, photo: Francesco Galli, Courtesy: La Biennale di Venezia

על תקרת הארסנלה הגבוהה תלתה אלכסנדרה בירקן (Alexandra Bircken) עשרות שקי פלסטיק שחורים דמויי גופות, המשתלשלים מן התקרה ותלויים על קורות התקרה ועל סולמות. זהו מיצב אפוקליפטי שמעביר תחושה עזה של סוף הדרך. "לאן?" שואלת בירקן בקטלוג התערוכה, "לאן אנחנו הולכים?"

אלימות מיוצגת באמצעות חומת בלוקים מנוקבת כדורים שעליה גדר תיל באורך של 12 מטרים, אותה בנתה תרזה מרגולס (Teresa Margoles) באמצע אולם, חיקוי של החומה בעיר הגבול המקסיקנית סיודד חוארז, עיר שופעת אלימות, סמים ומוות. יש קשר ישיר וברור בין חומת חוארז לחומת הגדה המערבית, שמציגה באולם סמוך הצלמת הפלסטינית רולה הלוואני, המתגוררת בירושלים. הלוואני היא האמנית היחידה בביאנלה המתגוררת בין הירדן לים התיכון.

"הצוללת של ליאונרדו דה וינצ'י" הוא מיצג הווידאו של היטו שטיירל (Hito Steyerl), שהוכרזה ב-2017 כאמנית המשפיעה ביותר על עולם האמנות. בווידאו זה היא מפליגה בעקבות רעיון הצוללת שנהגה במוחו של ליאונרדו דה וינצ'י בשנת 1515. הצוללת נועדה להגן על ונציה מפני הצבאות העות'מניים, אך דה וינצ׳י טשטש את שרטוטיו כדי למנוע את ייצור הנשק הקטלני. מול שיקוליו ההומניים של דה וינצ׳י הציגה שטרייל יצרני נשק עכשוויים.

פרט מתוך עבודה של אלכסנדרה בירקן בארסנלה, צילום: אנדראה אוואזו, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Detail from Alexandra Bircken's work at the Aresenale, Photo: Andrea Avezzu, Courtesy of La Biennale di Venezia

סימפוניה ויזואלית רב ממדית של קולות מושתקים

שילפה גופטה, שבנתה את השער ההורס בג׳יארדיני, מציגה בארסנלה מיצב ויזואלי וקולי מרתק, שנושאו קולות של משוררים שהושתקו ונכלאו על ידי המשטרים תחתיהם חיו ולהם התנגדו. על גבי מאה דוקרנים הציבה מאה דפים שעליהם מודפסים טקסטים של משוררים שנאסרו בגין שירתם או ששירתם נאסרה, מן המאה ה-7 ועד ימינו אנו. השירים המוחרמים מושמעים בשפות המקור שלהם: אזרית, אנגלית, הינדית, ורוסית, באמצעות רמקולים התלויים מעל לדוקרנים. כך, הצופים נעים בין הדוקרנים הוויזואליים וקולות השירים המטפטפים מלמעלה בתוך הסימפוניה הרב ממדית שיצרה גופטה, ומסוגלים ממש לראות את הקולות המושתקים.

מארי קטיאמה (Mari Katayama), צלמת המתעדת את גופה ואת גפיה המלאכותיים, את תכשיטיה ואת בגדיה המקוריים שהיא תופרת ואורגת ורוקמת בעצמה, היא נכת גפיים. גפיה וידיה מעוותים בצורה נדירה למדי והיא נזקקת לפרוטזות שונות. בעבודותיה קטיאמה מצלמת את עצמה ואת הסביבה שהיא יוצרת במו ידיה הפגומות בצורה מלאת יופי ומקוריות. תוך שימוש בנכותה כאובייקט לאמנות, קטאימה בוראת יצירות המרככות את הנכות, הופכות אותה לאסתטית ומציגות את כוחה המנחם של האמנות.

שילפה גופטה בארסנלה, צילום: איטלו רונדינלה, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה Shilpa Gupta, For, In Your Tongue I Cannot Fit, 2017-2018, photo: Italo Rondinella, Courtesy: La Biennale di Venezia

חיפצון של מושגים: תמציתה של האמנות

לטעמי, המיצב "ראש חושב" (״Thinking Head״) של לארה פאבארטו (Lara Favarettto) הוא התמצית הוויזואלית של האמנות הממחישה ערכים ומושגים מופשטים. פאבארטו בנתה מחסן שבו מדפי מתכת סטנדרטיים, שעליהם מונחים מושגים מופשטים שהאמנית הצליחה להגשים ולבטא באמצעות הפיכתם לחפצים שונים. חלק מהחפצים קרובים מבחינה ויזואלית למושג המתגשם בהם וחלקם זרים ורחוקים ממנו. באמצעות קרשים, חלקי מכונות, חלקי עץ, מתכת ופלסטיק מגולמים מושגים כמו אמנזיה, סולידריות, חינוך, עדות, הומור, כוח, מורשת, אלגוריתם, דמיון, זיוף, היעדרות, האקר, תודעה, קריסה, הריסות ועוד. כותרת המיצב היא ״ראש חושב״, כשאת הראש עצמו מייצג המחסן, רק שבניגוד לראש, במחסן מונחות המחשבות זו לצד זו בסדר מופתי, ומכיוון שהמחשבה היא דינמית ופועלת ומגיבה ללא הרף, היא מחליפה מדי פעם את החפצים המייצגים. המחסן הוא הראש החושב. למיצב הצמידה האמנית האיטלקייה סיפור מלווה: במהלך הביאנלה היא הושיבה בבונקר סודי חבורת הוגים, "מועצת גדולי מחשבה", הדנים במושגים המוצגים במחסן ומתפרעים במחשבותיהם והצעותיהם לאובייקטים שבמחסן.

המיצב מגלם גם את תפישתו של ראלף רוגוף: "אחת מן ההנחות שעליה מתבססת תערוכה זו היא שיצירות אמנות לעולם אינן רק רדוקציה כלשהי של נושא או אובייקט מסוים". רוגוף מביא מפי הפילוסוף קורנליוס קסטוריאדיס את הרעיון שיצירת אמנות היא צוהר הנפתח אל הכאוס וכופה צורה על זרם הכאוס חסר הצורה. אמנות היא ארגון של הבלתי מאורגן. הוא ממשיך וטוען כי "מתח מהותי זה הוא אשר מעניק לאמנות את כוחה לאתגר את אמונתנו באמיתות הממוסדות והקונבנציות שממסגרות אותן".

,Lara Favaretto Thinking Head, 2018, photo: Francesco Galli, Courtesy: La Biennale di Venezia

הביאנלה שאצר רוגוף מהנה, משחקית ומאתגרת את המחשבה, כפי שלטענתו אמנות אמורה להיות. זהו מפגן של עוצמה אמנותית גלובלית, הנענית במידה רבה למתרחש בעולם בימים מעוררי מחשבה ודאגה אלו; זמנים מעניינים בהחלט, אולם, בעצם, איני מכיר זמנים שאינם מעניינים כי ההיסטוריה היא דיסציפלינה המארגנת את העבר לכדי צורה של זמנים מעניינים. ההיסטוריה ממשמעת את העבר וכך מסבה אותו מצבר סתמי וכאוטי של עובדות לכדי מבנה מסודר ומעניין. כך אני מחבר את הפונקציה האינטלקטואלית של ההיסטוריה עם זו של האמנות.

המיצב של ערב הסעודית הוא לטעמי המיצב הלאומי המרתק ביותר: 57,000 פיסות עור מעובדות לכלים דמויי קדרות וספלים מורכבים על גלילי עור ענקיים, התלויים ומשתלשלים מן התקרה וכל טלטול שלהם מחולל צלילים בגבהים שונים. המיצב מבוסס על שירה מן התקופה הפרה-אסלמית, המכונה ג'אהיליה – העידן הפראי.

 

יאיר ברק הוא דוקטורנט במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת ת"א

2 תגובות על ביאנלה 2019: אפשר שאתם חיים בראשיתה של אפוקליפסה

    החלום שלי להציג 120 ציורים שלי .
    אני מציירת את הרגשות שלי במחזוריות הטב .

    MAY YOU LIVE IN INTERESTING TIMES זה נוסח של ברכה (או קללה) שתירגומו הנכון יותר "מי ייתן ותחייה בזמנים מעניינים" או "הלוואי שתחייה בזמנים מעניינים". המשפט ידוע כקללה סינית, כי עדיף לחיות בזמנים משעממים של שלווה ורוגע ולא בזמנים מעניינים של מלחמות ואסונות.

    https://en.wikipedia.org/wiki/May_you_live_in_interesting_times

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.