פליטי אמנות

״הפעולה החשופה של בר-און אולי מציגה תודעה מתכווצת, חסרת תוחלת, חזרתית, סט של אפשרויות שמשתנות רק מעט עם הזמן, אבל הקצב פותח מרחב פעיל של התבוננות על המֵיכל, התגובות שאנחנו. קראתי, ואכן גם הרגשתי, שבר-און מציעה אימון בהתבוננות עצמית״. אפי בת-אילן כותבת על המופע ״בין לבין״ של האמנית עדינה בר-און

בפעם הראשונה בה ראיתי את עדינה בר-און בפעולה, הקהל עמד סביבה בין עבודות משי צבעוניות, רקומות ועמוסות כתיבה צפופה, שהיו תלויות מהתקרה בחלל לא גדול. רקע ססגוני, מעוטר ורב תוכן עבור בר-און, שבדרך כלל בוחרת חללים קרים וקשוחים למפגש שלה עם הקהל. כאן הצופים הסתופפו סביבה, עומדים בין הבדים במעגל שקוטרו בקושי מטר וחצי. במרחב המצומצם הזה, בר-און, רוב הזמן ישובה על הרצפה, קיפלה וישרה חתיכת בד לבנה קטנה, מתבוננת, משנה מעט את הקיפול וחוזר חלילה. זמן רב עבר עד שאפשר היה לראות שמדובר בחולצה של תינוק. בהמשך, כחלק מפעולות עליהן הרחיבה במופעים שלמים, היא אלתרה בקול כבד לתוך קסדה חלודה, ולבסוף הורידה את מכנסיה עד הקרסוליים, חשפה רגליים ארוכות בתחתונים, וכרעה עם ראשה השר לתוך הקסדה, בעודה מסתובבת כך שהקהל העומד מסביבה, קרוב כל כך, מביט באחוריה בעמדת בעילה.

מה שיכול להראות כעיסוק באבדן ואפילו בשכול הישראלי הוא למעשה חלק קטן מספקטרום רחב של תכנים שנושאם האמתי הוא הטיות תרבותיות נתונות, מתוכן נבנות המחשבות והרגשות שאנו מזהים כ"שלנו". יחסה כלפי המקום בו היא פועלת, תרתי משמע, תמיד מוקפד. האתר שלה ממפה את הפעולות האלו ורקפת ידידיה האירה עליהן בכתיבה בלתי אמצעית בבלוג שלה, שחרזדה. 1

בתחילת מאי במקרר, המקום התל אביבי שהיה פעם בית הקירור הסיטונאי, בחלל מוצף ניאון שהיה רחב עלינו במתכוון, יצרה בר-און תפאורה של פליטות חסרת רחמים. סיון, חברתי לצמא לאמנות, לבחירה זהירה של מופעים, לתשומת הלב הדרוכה, פגשה אותי במיוחד לרגל המופע, אבל את האלמנט הבסיסי הזה אפילו לא ניסחנו לעצמנו: מה צריך לקרות במרחב כזה כדי שנרגיש איסוף או נחמה? הרי רק השהייה בו בפני עצמה כבר פושטת את עורנו, מפרקת אותנו מהגנה. כך או כך, כבר על ההתחלה ספרי אמנות עכשוויים (ספריה האישיים של האמנית, למעשה), שהיו שפוכים בערימות על הרצפה, לגלגו על הסיטואציה ועל החיפוש אחר משמעות באמנות. הייתה גם מיטת תינוק גדולה, סוג של לול שמובילים בו ילדים, מזרוני ישיבה לקהל מכוסים שמיכות זולות ומאחורי הקהל שני שולחנות עם צלחות פלסטיק מכוסות במפיות פשוטות, בהן תקרובת דלה של לחם ושמן זית בזעתר.

נוח לא היה. ראינו אחד את השני בבהירות רבה מדי באור הזה, הרגשנו מועטים מדי (למרות שלא נותרו כרטיסים, כך שגודל הקהל היה בדיוק כפי שתוכנן), נמצאים על אי מוקף ריק בתוך החלל הרחב בהרבה מהאזור התחום למופע. אחרי ש –  כדרכה – קיבלה בר-און את פנינו אישית, המופע התחיל ללא כל התראה, ללא (קול) תרועה, ללא החשכה ולו רגעית, ללא הקדמה או מילה או אפילו מבט אלינו. בתנועה פנימית של התודעה שלה היא ריכזה את עצמה ואותנו בה בתוך האור הגס, ישבה בהטיה לא מאוזנת על כיסא פלסטיק סתמי, הקשיבה, הרימה והורידה כוס תה בחוסר החלטיות כביכול, והחלה להמהם צליל פנימי ורך אך לא ברור, ופה ושם גם לעוות את פניה לארשת של ספק מאמץ, ספק חשיבה או התענות פנימית קצרת מועד, הבעות מעוררות חוסר שקט, כי הן מוכרות, כמובן. מי לא מזהה את עיוותי הפנים כמשהו שקורה, ולו בתוך הראש ברגעים מסוימים, או כמשהו שמופיע על פניה של ההומלסית ליד הפח. הייתי מעדיפה להסיט את המבט, לא נעים לתת לזה תשומת לב, מה עוד שזו עדינה התמירה, המסוגננת, עם שערה הגזור ופניה המסותתות, החלקות עדיין. מעבר לזה, הוא בא והולך, הכיווץ, הוא כל כך מעודן עד שקשה להבין אם תנועה כל כך מינורית היא חלק ממהלכה של העבודה או משהו מקרי שפשוט "מתחלק" לו ומגביר את אי-השקט. איפה אנחנו בעצם. אני, ברגישות ספציפית של אישה בת חמישים פלוס, מוצאת את עצמי חושבת "עדינה, אל תראי להם את זה, פליז, עכשיו אנחנו כבר צריכות לגונן על האלגנטיות שלנו, מה שנותר ממנה, ממילא כל העולם רק רוצה לשלול אותה מאתנו", אבל שמירה על פאסון והגנה על עצמה או עלי מנראות פגעי הגיל הן לא חלק ממסכת השיקולים שלה כאמנית, ואולי גם כאדם.

מתוך "בין לבין", עדינה בר-און, Galeria Ana Lama Arte Extremo, ליסבון, 2019

במשך חמישים או קצת יותר הדקות של המופע, בר-און נעה על רצף: מתנועה כמעט חרישית, שמיישרת ומזיזה קפל שמלה, יד, או את מיקום הכיסא, ומדגימה בדיוק פוצע את הפכפכות התודעה, חזרתיות של מחשבות טועות, אובססיביות, את כל הרחש הבסיסי של תשתית ההוויה שאנחנו עמלים לאסוף לתבניות קצת יותר מייצגות בכל מפגש עם האחר, ועד רגעים שבהם היא לובשת חיוך מוחצן, מלאכותי, ומקפיאה תנועה של מודל מאין ספור צורות של ייצוג נשי שכבר פגשנו. בשכיבה, חצי שכיבה, בעמידה שמבליטה את קוויה החטובים, היא מצטטת את תולדות האמנות ועבודות קודמות שלה שכבר עשו זאת, יוצקת לתוכן את החיוך המעושה, המכאיב, ומוסיפה באותה עת תמונה נוספת של פעולה של תודעה, כן נשית, לא נשית, לא חשוב, העסוקה בלהציג את עצמה כ"משהו" ששווה להתבונן בו, כסוג של תוצר.

גם המנגינה שהיא המהמה לאורך כל המופע כמעט, לעיתים יפה, לעיתים בלתי נסבלת, הייתה מציקה. זה שיר ערש או קינה? כמו החפצים, המנגינה נעה על ציר לא נוח, מעציב. היא מוכרת לי, הרגשתי, זהו אחד משירי הארץ מפעם איתם כבר עבדה, אבל אני לא מצליחה לזכור את המילים או לשמוע את סוף המלודיה. בעניין הזה, כמו בהתעסקות האובססיבית בהנחת וסידור חפצים קטנים או מחוות טריוויאליות, בר-און מעירה בשיחה אישית מאוחר יותר: "זה סטטי, זה לא סטטי, היא יודעת לשיר, היא לא יודעת לשיר… אני מעסיקה את עצמי ואתכם בשאלות לא רלוונטיות." משם המופע עבר למהלך הבא שלו, ובר-און החלה למשות מהקהל צופה אחרי צופה ולשאת אותנו עליה, לקחת אותנו מעצמנו כמו שאמנות אמורה לעשות, להזיז אותנו מאזור הנוחות, מהציפייה שלנו להיות צופים בקהל (כל אלו כמובן כבר מזמן קלישאות, ובכל זאת) ואז להניח אותנו שכובים על הארץ שהייתה מכוסה שטיח לינולאום אפור, רבוע, כדי שלא נפגוש את רצפת הבטון החשופה של המקרר.

להיות צופה של עדינה לא איפשר לי להיות חלק משום קולקטיב או רגש שיכולתי לזהות כמשותף, אולי זה אפילו הגביר איזשהו בידוד. הייתה רק פעולה שמעצימה את אי הנוחות, שלי ושל אחרות, מן הסתם. אמנם לא היה שם נוח בשום שלב, אבל לשבת פסיבית, לתת לבר-און לספוג את כובד הזרקור והציפיה והתגובה או חוסר התגובה של הקהל, עדיין נוח יותר מלהיכנס פתאום לזירה. מי רוצה להיכנס לזירה? עדיף לצפות, ובשלב הזה כבר הרגשתי את ערנות הצפייה והפענוח. הפעולה החשופה של בר-און אולי מציגה תודעה מתכווצת, חסרת תוחלת, חזרתית, סט של אפשרויות שמשתנות רק מעט עם הזמן, אבל הקצב פותח מרחב פעיל של התבוננות על המֵיכל, התגובות שאנחנו. קראתי, ואכן גם הרגשתי, שבר-און מציעה אימון בהתבוננות עצמית. זאת לא הצעה שאי אפשר לסרב לה, כמובן. נהפוך הוא. זאת ההצעה שאנחנו מסרבים לה בכל יום.

מתוך "בין לבין", עדינה בר-און, Galeria Ana Lama Arte Extremo, ליסבון, 2019

עכשיו, כשהיא בוחרת משתתפים מהקהל, היא כבר מציעה משהו נוסף. ״לא אותי״, אני חושבת, ״לא בא לי״. אמנם נראה לי שהיא לוקחת אנשים שהיא מכירה ואנחנו חברות, אבל אני מעריכה שלא אותי. אלו בטח אנשים שהסכימו מראש. כשהיא בכל זאת באה אלי אני שמה את עצמי בידיה, מתמסרת, הופכת לבובת סמרטוט. אם כבר אז כבר. בלית ברירה, אני מוותרת (כמעט) לגמרי על העיסוק באיך אני מחזיקה את עצמי בחלל, מה אני משדרת על ההוויה שלי, עיסוק שיש לציין שהוא כל כך שם כל הזמן, שאי אפשר בכלל להבחין בו. זאת אומרת, אני לא יכולה להבחין בו, ברור שכל אחד אחר יכול. רק כשאני אוספת את הרשמים שלי מהמופע הזה, אני מבינה עד כמה הרגע הזה, בו היא אספה אותי (אותנו? בכל זאת?) אל "הזירה", לוקח את ההתבוננות בתודעה שהיא מציעה צעד אחד קדימה. זה דבר אחד לזהות את מצב ההוויה שבר-און לוקחת על עצמה במופע כשאני עדיין רק צופה בו מבחוץ ודבר אחר לקלוט מה קורה לי כשהיא מערבלת את הפנים והחוץ, ובעדינות אופיינית מכריחה אותי פתאום להיות, בכל זאת, הנצפית.

מה שמאפיין את כל הפעולה התודעתית הזו ומורגש ביתר שאת ברגע שבר-און מתחילה להזיז את הקהל שלה, אלו אינטימיות ועדינות שמרככות את המשימה התודעתית הקשה, את אור הניאון, את כל המעמד. לפני שהיא מניחה אותי על הלינולאום הקר, היא רוכנת אל העורף שלי ושרה ישר אלי, נותנת לצליל לעבור בי, חי ומנחם.לעיניים חיצוניות התרחיש הזה עשוי להראות מוזר אולי, אבל עבורי אישית הוא הכי טבעי. מהי מערכת היחסים שאנו מצפים שתהיה בין האמן והקהל, איזה סוג של מגע יש ביניהם, או יכול להיות?

כשאני שוכבת, אני משתדלת להישאר ללא ניע ולהשאיר את עיני סגורות, לא כמו האישה הראשונה מהקהל שלא יכלה לסבול את התפקיד, וכל הזמן קמה ממקומה. אני אעשה את הנדרש ממני, אני חושבת לעצמי. אני שומעת את התנועה סביבי כשאנשים נוספים נערמים על הרצפה. קר לי, הניאון מציק, מושך בעיניים להיפתח, אני מתה לא להיות שכובה שם בשקט, בעיוורון, אלא לדעת איך זה נראה מבחוץ, אבל זה לא קורה. אף אחד לא מחזיר אותי לנוחות של להיות קהל או מספק לי את החוויה החסרה של לראות את האנשים נערמים, שלא לדבר על לקשור את כל הפעולות והחוויות האלו יחד לכדי משהו מנוסח. סיימתי שם, על הרצפה.

***

אנחנו משוחחות אחרי המופע. בר-און שכחה להזמין את הקהל לאכול. ״רוצות לקחת את הלחם?״ היא שואלת. "ממש". סיון ואני אוהבות לטעום וללעוס את הדימויים יחד, אנחנו מנסות להבין מה ראינו כאן. זה לא מתבהר מיד, אלא אחרי פגישות נוספות, חוויות אחרות. רק אחרי שעבר קצת זמן המופע של עדינה קיבל את ממדיו הנכונים: שיקוף חסר רחמים של הרגעים הסתמיים, הריקים כביכול, של ההוויה, אמנות בלי רעש ובלי צלצולים בכלל, קרובה. הנכונות להיות כאילו במעט, בטריוויאלי שהוא כל כך רווח ושגור, המאמץ המרוכז, האינטימי, החשוף וחף מכל עזרים להביא לזיהוי את הצורה שהתנועה הפנימית שלנו פועלת בתוכנו, ואחד בשנייה. נכונות של אמנית להיות הנשאית של פעולה כה קטנה כביכול, כה לא נעימה, בשבילנו, בשביל לנסח משהו שעוד לא נוסח על התודעה באופן חוויתי ונוכח.

הרבה יותר מאוחר אני מבינה שכאשר שכבתי על הרצפה, מרגישה שעכשיו אני כבר לא רואה, איבדתי לא רק את הפונקציה המספקת של צפייה ופענוח, אלא גם את האפשרות לחוות את אחת הפואנטות המעגליות של המופע. הבנתי שכשבר-און מניחה אותנו על הלינולאום ("זה מופע שמוריד את הכל לרצפה," היא מבארת בפשטות בשיחה שאחרי), היא ממשיכה את אותה פעולה איתה התחילה לבד על הכיסא, עם המנגינה וכוס התה. אלא שעכשיו, במקום ההתבוננות, ההזזות הקטנות, שינויי התנוחה, היא מסדרת את הגופים שאנחנו ויוצרת מאתנו תמונה אחרי תמונה. באותה עת היא טווה את ההקשר בין האובססיה המנטלית, העיסוק בזוטות, התודעה ההפכפכה והאמנות כולה.

התמונה הזאת, האמת של התנועות המנטליות הקטנות המנסות לסדר ולהבין ולעד מועדות, בין אם כאמנות או כפעולה יומיומית אחרת, היא תמונה שפועמת בנו. בר-און מגישה אותה כך שאי אפשר להכחיש אותה. ומולה, בתוך האנושיות הלא נוחה ולא ממוסכת שהיא מציעה, האפשרות היחידה שנותרת (לי) היא הכרה וחמלה.

 

"בין לבין" / עדינה בר-און
המופע עלה במקרר, בתל אביב, 2.5.19 ובוילה גלריה לאמנות עכשווית, מכללת אמונה בירושלים ב- 1.6, ויחזור למקרר ב 13.7.

הצג 1 הערה

  1.  http://www.scheherezade.co.il/Satyr/TheaterReviews/TearingHymn.htm

    http://www.scheherezade.co.il/Satyr/TheaterReviews/Rest.htm

    http://www.scheherezade.co.il/Dolphin/Issue3/View.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.