נא לקחת מספר

״מי ייתן ותחיו בזמנים מעניינים״ – זהו המוטו שבחר ראלף רוגוף, אוצר הביאנלה ומנהל גלריית הייוורד בלונדון, ככותרת לביאנלה ה-58 בוונציה בכלל ולתערוכת הנושא, המתחלקת בין החלל המרכזי בג׳רדיני וחלק נכבד מהארסנלה בפרט. מה הכוונה? למי מאחלים כזה דבר? חיפוש קצר מעלה שלא לגמרי ברור אם קיים באמת פתגם סיני כזה או רק ידוע שג׳ון פ. קנדי ציטט בשנת 1966 את שגריר בריטניה לשעבר לסין, שאמר בשנת 1936 שיש כזה פתגם. בכל מקרה מדובר במקור בברכת ״הלוואי ותחיה בזמנים לא מעניינים״. ללא קשר להאם מדובר בברכה או קללה, הביאנלה הנוכחית מעלה שאלות נוקבות על תפקיד האמן והאמנות בזמנים בהם משברים פוליטיים מתרבים והולכים והמידע עליהם גלוי ומיידי. המרחק בין מצפונו הלא שקט של האמן המתבונן במציאות סביבו ומנסה להביע את דעתו לבין החדשות היומיות הולך וקטן והצורך להשתמש באילוסטרציות או מטאפורות הולך ומייתר את עצמו. כבר לפני שלוש ביאנלות לערך החל להופיע במקומות שונים ברחבי וונציה גרפיטי עם חץ וכיתוב המכוון ״לביתן לחסרי אזרחות״, ואנשים חיפשו את הביתן ברצינות למרות שלא היה קיים. הרבה אמנים מנכסים כיום פורמטים הקיימים במדיה בין כה וכה, כמו ערוצי חדשות טלוויזיה או הרצאות טד, וחללים רבים מוסבים ומעתיקים את המציאות כמו שהיא רק על מנת להעביר את אותה האינפורמציה שוב, אולי כאן תיווצר הקשבה.

בין הנושאים המרכזיים בביאנלה השנה אפשר למצוא הרבה התייחסויות למגדר, נשיות, טרנסג׳נדריות וחוסר או אובדן זהות, כמו למשל בסרט הווידאו הנהדר על קבוצת רקדני הסווינגרה של ברברה ואגנר ובנימין דה בורקה בביתן הברזילאי, בעיות אקלים והתחממות כדור הארץ, פוליטיקה של מלחמות, פליטות והגירה, כמו גם שאלות הנוגעות לאינטליגנציה מלאכותית, מצלמות מעקב וזיהוי ואובדן הפרטיות כמו בעבודה המורכבת 3x3x6 של שו לי צ׳אנג, המייצגת את טאיוואן בפלאצו דה לה פריגיוני בסן מרקו, ששימש בעברו ככלא, עבודה בה הקהל נמדד, מסומן ומתויג לתוך העבודה ומקבל על כך אינפורמציה תוך כדי התבוננות. ‪יש גם את עבודתו של כריסטופר בושל, ״ברקה נוסטרה״, ספינת פליטים מקורית, אותה ספינה ששקעה בשנת 2015 בלמפדוזה, נרכשה ע״י האמן והובאה לארסנלה, שם היא נראית כמעט במיקומה הטבעי כשהיא נתמכת ע״י קונסטרוקציה מחוץ למים. עבודה זו ספגה ביקורות רבות למרות היותה ברורה למדי ולמרות, או אולי דווקא בגלל, שתיקתו של האמן, שבחר לא לתת אף הצהרה בנוגע לסיבות בגללן ייבא את השלד לביאנלה, במיוחד לאור העובדה שהשלד משמש רקע לצילומי תיירות וסלפיז, וגרם להרבה התייחסויות, גם של אמנים אחרים במדיה החברתית, המסתייגות ממנה. הביתן של ונצואלה, שנותר ריק לאור ההתפתחויות האחרונות, קודר מאד בריקנותו ויצר אמירה פוליטית בפני עצמה. אפילו הביתן השוויצרי, באצירתה של שרלוט לובארד, עם ייצוג של האמניות פאולין בודרי ורנאטה לורנץ, דגל באסטרטגיה של הפיכת החלל לדיסקו שבו הקהל יושב בחושך על הרצפה ומתבונן באנשים המסתמנים כרוקדים אחורה. במקביל מוצעים טקסטים תובעניים וביקורתיים מאד בצורת עיתון המחולק בחינם, עם מכתבים מאת פאוזה אל יוסף מלוחמות הרוג׳אווה בכורדיסטן, ״Black Lives Matterדרך ג׳ודית באטלר ועד פאטריס קולורס, אחת המייסדות של תנועת ״

אם לציין רק שלושה מתוך 18 המכתבים הממוענים ישירות אל הצופה והמונגשים לאחר היציאה מה״דיסקו״, כשעיצוב החלל מסביב לאולם המוחשך תורם להרגשה שהנה הגיע הבוקר, הבר סגור והמציאות נושכת. האמניות מביעות בצורת מניפסט את מורת רוחן ואי שביעות רצונן מכך שהממשל לא מייצג את דעותיהן בכלל והן נאלצות להתנצל בשמו או לחלופין חשות מחויבות להביע את עמדתן ואת הסתייגותן מהאופן בו הממשל מתמודד עם בעיות אלו.

בראיון שנערך עמו עבור ״מרכז התרבות האירופי״ במסגרת הכנס שהתחיל יחד עם הפתיחה הרשמית של הבינאלה, טוען רוגוף כי ״על האמנות לשאול שאלות יותר מאשר לתת תשובות״, ״הדבר הכי טוב שאפשר ללמוד הוא כיצד ללמוד״ ו״אמנים הם הם האנשים ללמוד מהם כיצד לעשות זאת״. היישום של נקודות אלו על ידי אמנים שונים ממדינות שונות נועד להוכיח שהכל שאלה של קומוניקציה ושאמנות יכולה לעזור להבהיר דברים או לפחות לאפשר תקשורת. מבחינה זו, הביתן הישראלי מתאים לגישה הזו כמו כפפה ליד ומציג אלטרנטיבה מצוינת לטיפול בנושאים כואבים דרך האמנות.

מראה הצבה מתוך עבודתה של איה בן רון בביתן הישראלי, הביאנלה לאמנות בונציה 2019

״נא לקחת מספר!״ אומרת באנגלית בחורה מקומית במדים כחולים-לבנים (הצבעים שכפי שיסתבר בהמשך שולטים בכל החפצים, הכלים, המכשירים, הרהיטים, הבגדים ודברי הדפוס בתערוכה), החוסמת את הכניסה לביתן, שנמצא במיקום אסטרטגי בין היציאה מבית הקפה של החלל המרכזי לבין הגן האחורי בו נמצאים ביתנים רבים נוספים שהמעבר אליהם הוא דרך גשר צר אחד בלבד. היא מסבירה את התהליך: יש לקחת מספר ולשבת ולחכות באזור ההמתנה, שם מוקרנים סרטי הסברה על מהות בית החולים, ובין לבין מסבירה גם האמנית עצמה את מה שהיא מציגה. אזור ההמתנה מזכיר במשהו את אלו של ערן שרף במרטין גרופיוס באו בברלין בשנת 2016. שם הם נדמו יותר כמו אזורי המתנה של שערים בשדות תעופה, בהם מוצבים מסכים עליהם תכנים של CNN או לחילופין משרדי הגירה, אך כאן ברור מיד שמדובר בתור של קופת חולים. אחרי שמחליטים להישאר, מתבררת האירוניה או המצב הפרדוקסלי בו אדם מבקר בתערוכת אמנות אבל המציאות רודפת אחריו והוא יושב עם מספר ובוהה במסך, ממש כמו בדואר, עד שיגיע תורו. אני ברת מזל, זה היום הראשון של התערוכה אחרי חגיגות הפתיחה והצפייה המוקדמת לעיתונאים והמספרים רצים מהר כי הרבה עוזבים, אין לכולם סבלנות to be patient, להיות סבלניים, משפט החוזר על עצמו במסכי הווידאו ובדיעבד מעלה את ההקשר הלשוני של להיות מטופל, to be a patient. עדיין מוקדם ומספרי, 204, מגיע יחסית מהר. מהר מאד מתברר לי שתור שכזה היה נשמר אך בקושי בישראל והרבה היו מנסים לעקוף איכשהו. גם אני מצאתי את עצמי אומרת בקול רם ״אני רק שאלה״, ננזפת על ידי ה״אחות״ וחוזרת למקומי ויושבת, מחכה.

אני נזכרת בעבודתה של סוזן הילר, שהלכה לעולמה לא מזמן, ״הסרט האילם האחרון״ משנת 2007, שהוצגה בפעם האחרונה בדוקומנטה ה-14 בקאסל, בה נשמעות הקלטות של שפות שאבדו מן העולם או כאלו שנמצאות בסכנת הכחדה. הילר בחרה במיצב בו הקהל יושב בשורות של כיסאות מול מסך, כמו באולם קולנוע ללא קירות, ולמעשה ״רואה את הקולות״. המסך נותר ריק ושחור ורק למטה מופיע תרגום לאנגלית של מה שנשמע ברקע. החשיבות בעיני כאן היא בהנגשה של העבודה וביצירת נוחות מרבית לקהל. גם בן רון מציעה מושבים מרופדים והסחת דעת מסוימת בזמן ההמתנה וזה הרבה, לעומת ביתנים אחרים כמו צרפת, אנגליה ואוסטרליה, בהם משתרך תור ארוך למדי בחוץ באופן קבוע וצריך לחכות בעמידה בכל מזג אוויר.

מראה הצבה מתוך עבודתה של איה בן רון בביתן הישראלי, הביאנלה לאמנות בונציה 2019

אין ספק שהרבה מחשבה הושקעה בהפיכת הביתן הישראלי לבית חולים שדה. הביתן עצמו, שתוכנן בשנת 1952 ע״י האדריכל זאב שכטר בסגנון הבינלאומי ושוקם באופן חלקי לאחר שהוזנח ונועד להריסה כמעט, מחולק לשתי קומות עם קומת ביניים וחלון גדול מאד המשקיף על גן קטן עם עצים ירוקים, שגם הוא מזכיר נוף מחלון בבית הבראה כלשהו. לא ניתן לראות מה קורה למי שנקרא כבר ועלה למעלה והכל יחסית שקט, רק הדינג דונג של המספרים המתחלפים במהירות וקולות מסרטי ההסברה נשמעים ברקע. יש מישהו שמתפקד כמו אחמ״ש ונע בין הנקודות, מסביר למי שמתקשה לחכות לתורו ומנסה לעלות לפני הזמן. כשמגיע המספר אני ניגשת לשולחן עליו מונחות ארבע תיבות ומקבלת הסבר סובלני המנחה אותי לבחור משפט. המשפטים כולם באנגלית, מודפסים על צמידי ריסק, על אחד כתוב ״אני לא רוצה לדעת״, על אחד ״אני מוכן/ה, האם את/ה מוכן/ה?״, על השלישי כתוב ״אני תמה/ה אם הגיעה השעה״. אני בוחרת צמיד נייר אחד, דווקא את זה שפחות מדבר אלי, כך נדמה לי, וה״אחות״ שמה לי אותו על היד, נותנת לי דף הסבר מתאים מתוך סדרה של אינפורמציות מודפסות כעלונים רפואיים שנקראות Care Kits ושולחת אותי למעלה. בחלל הביניים, הנקרא ״יחידת אזור בטוח״, ״Safe unit area״, נמצאים שלושה תאים צמודים, המזכירים במשהו תאי הלבשה. התפוסה מלאה ואני יושבת על ספסל (כחול כמובן) ומקבלת הוראה ללבוש שקיות הגנה מפלסטיק על הנעליים. כשמתפנה אחד התאים, אחות אחרת מלווה אותי לדלת התא הפנוי וחוזרת על מה שכתוב גם בשני שלטים כחולים על הקיר: את/ה יכול/ה לעזוב מתי שתרצי/ה ואף אחד לא שומע אותך. בתוך התא האטום הכל לבן ורך ואני מקבלת הוראות הנשמעות ברמקול:

״נא לנשום, הרם/י ידיים, הרגש/י את המאמץ ממש מתחת לזרועות, השתמש/י בקולך וצעק/י בשלוש, אני אצעק איתך בפעם הראשונה. אחת, שתיים, שלוש, אהההההההההההההה. הורד/י את הידיים (נשמע קול צלצול קטן, כמו כשמכים פעם אחת על משולש). שתיים. הרם ידים והחזק גבוה כאילו אתה אוחז ברצועות דמיוניות שתלויות מהתקרה והרגש את המאמץ בשרירי הגב העליון. נא לנשום. הורד/י את הרצועות, נא לנשום, הרם/י ידיים, הרגש/י את המאמץ ממש מתחת לזרועות, השתמש/י בקולך ותצעק/י בשלוש. הפעם רק את/ה: אחת, שתיים, שלוש. הורד/י את הידיים״*.

התהליך חוזר על עצמו שוב בפעם השלישית ואז אפשר לצאת. כלומר אפשר גם קודם, אפשר בכל שלב, כאמור. את הצעקה הראשונה צעקתי לפני הזמן, כי לא הקשבתי בדיוק להוראות, אבל צעקתי צעקה חזקה מבחינתי ולאחריה לא צעקתי יותר, רק הקשבתי. זה הספיק לי. מסתבר שזה קרה גם לאחרים איתם דיברתי לאחר מכן. איזו מן שיטת טיפול זו, לתת למטופל לצרוח כאוות נפשו כשאף אחד לא שומע? מזכיר את שיטת שחרור הלחץ אצל יפנים הסובלים מסטרס בעבודה, חשבתי לעצמי. עוד לא נתתי את דעתי להפעלה שאני עוברת, לתהליך ההפיכה שלי מקהל המתבונן באמנות לפציינט אקטיבי שעובר טיפול.

כמובן שהגעתי לביתן הישראלי עם מטען אישי; הביקור החוזר בכל שנתיים מלווה תמיד בזיכרון חזק של מה שהיה בחללים בפעמים הקודמות והייצוג הישראלי בביאנלה הקודמת (גל ויינשטיין) וזו שלפניה (ציבי גבע). לפחות זו שוב אישה אמנית. אני הולכת לברר: כשש עשרה אמניות בסך הכל הציגו עד היום בביאנלה בוונציה, מול מעל כמאה גברים. באתי מוכנה לקרוע לביתן את הצורה ולגלגל עיניים ולומר ״זה לא מספיק פוליטי״, או ״יותר מדי ייסורי מצפון״ ו״איך זה מסתדר עם הייצוג המדיני״, אבל נאלצתי להודות בפני עצמי שאיה בן רון משחקת יפה עם הציפיות שלי ושאולי הממסד והשוק האמנותי לא תמיד כל כך מעוניינים לחשוף בעיות ויש שאיפה לייצוג חיובי של המדינה בביתן הלאומי, אבל הרבה אמנים כן לוקחים את האחריות, לפחות לברר כמה מהנושאים הפוליטיים והחברתיים העומדים על הפרק, יש לעשות משהו, הכל בוער. ואכן יש נראות, לראייה, עבודת הווידאו של ארתור ג׳אפה, ״האלבום הלבן״, המראה התייחסויות לעליונות הלבנה בחברה האמריקאית, זכתה בפרס אריה הזהב לעבודה הטובה ביותר בתערוכה הבינלאומית.

מראה הצבה מתוך עבודתה של איה בן רון בביתן הישראלי, הביאנלה לאמנות בונציה 2019

עם יציאתי מן התא אני מוכוונת לקומה העליונה, בה מסודרות כעשר תחנות טיפול כשבכל אחת מיטת שדה מקופלת למצב ישיבה, עם ריפוד נוח (כחול), כשכולן מצוידות במוניטור. אני מתיישבת אוזניות מונחות בזהירות על אזני ולוח בקרה לחיץ מונח בידי. ה״אחות״ למטה כבר הזהירה אותי שבחרתי ברצועה עם תוכן קשה ושאם ארצה לעזוב עלי להרים את היד וייגשו אלי. בינגו, נפלתי על הסרט של האמן הפלסטיני האנונימי. אני עוצרת כאן את תיאור הסרט שראיתי (אחד מתוך ארבעה), כי אני לא רוצה לעשות ספוילרים למי שמתכוון לנסוע לוונציה ולראות את התערוכה. רק אציין שסרט אחד הוא על טראומה שעברה בן רון עצמה, השני הוא של עידית אברהמי, השלישי של רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק עזרא והרביעי הוא כאמור של אמן פלסטיני שנשאר אנונימי מטעמי ביטחון אישי, כך מצוין בפרוספקט. לאחר כמה דקות צפייה נהיה לי מאד לא נעים להסתכל והשפלתי את עיני. לא עלה בדעתי לקום לפני הזמן כי סבלו של הזולת גדול יותר ואני קיבלתי טיפול לעידוד הסובלנות ועלי להקשיב כאן, לא לברוח. לאחר הצפייה בסרטון שאורכו כשש דקות, ניתנה לי האפשרות לראות ״חוות דעת שניה״ ועוד אחת אם אני רוצה. בשני המקרים מדברים מומחים בעלי תואר מתחומים שונים ברפואה ופסיכולוגיה, ולתחושתי הם מנסים להקל עלי אחרי הצפייה עם חוות דעת קלילות משהו, לשבור את את החוויה הקשה שאולי עברתי תוך כדי צפייה, להזכיר לי שאני מטופלת, שדואגים לשלומי גם.

אבי לובין, אוצר התערוכה, מסביר בחוברת הניתנת חינם למבקרים בביתן שלאורך השנים התעסקה בן רון עם רעיונות הקשורים בריפוי, החלמה והיחלצות לעזרה, והם מצויים בהרבה מעבודותיה. קורות חייה של בן רון מעידות על ניסיון ארוך בשטחי הרפואה והאמנות כאחד. ניכרת בעבודה רצינות רבה ו״התעמקות בתמצית האתיקה הרפואית״, והאמנית מעמידה בעיני במבחן גם את יחסי המטפל והמטופל לעומת יחסי האמן והמבקר בתערוכה. בן רון מציעה גישה טיפולית ועזרה בהנגשת החוליים של החברה הישראלית בעזרת ארבעה נושאים: גניבת תינוקות, פגיעה בעצירים פלסטיניים, טראומת ניצול כוחנית ותהליך שינוי זהות מינית וזאת על ידי הפיכת המתבונן לפציינט באופן אינדיבידואלי, כשתשומת הלב מתמקדת בו (על פניו). לא קל להזיז קהל רב כל כך בחלל מצומצם בנימוס בשקט ובסבלנות רבה כל כך, כמו שעושות ה״אחיות״ בביתן, בו התאמצה בן רון ליצור את התנאים הטובים ביותר להשגת הקשבה ואמפטיה מקסימליות, תוך שמירה על פרטיות מרבית של האמן והמתבונן ויצירת חשיפה תוך כדי העברת תחושה של אינטימיות בו זמנית. אין התרסה, אין הלקאה עצמית, ונוצר מקום לקבל את סבלו של האחר ולהתמודד עמו. בקבוצה שאיתה חוויתי את הביתן ושהייתה ביקורתית מאד מיסודה, אף אחד לא עזב באמצע, כל אחד קיבל סיפור אחר וכולם יצאו עם רושם חזק מאד ותחושה חיובית כלפי העבודה והטיפול הפרטני בנושאים הקשים כל כך.

האם הביתן סובסרסיבי? חתרני? במידה מסוימת כן, באופן שבו האמנית הצליחה לנטרל אותי, בהשלכת האחריות בחזרה על המבקר בביתן במקום ליצור ביקורת על האמנית. יצאתי מעורערת, הייתי עדה לאירוע פוגעני ששוחזר בסרט קצר אבל לא אני הקורבן ועדיף לי לשתוק. אני לא יודעת מה קורה למי שיצא לו גם לראות את הווידאו שראיתי ושעבר טירגוט בגללו. האם באמת יש טיפול פסיכולוגי אמתי במקום? החוויה יכולה לפגוע בביקור בג׳רדיני ולהרוס את היום עבור מבקר/ת עם רגישות גבוהה במיוחד או פי טי אס די. בן רון מתעקשת איתי: מה למדנו מטראומות קודמות? לדבר, לתקשר, להקשיב ולהסביר בכל השפות האפשריות. סרט וידאו הוא שפה, הופעת פרפורמנס היא שפה, הפיכת חלל לפרקטיקה רפואית או בית חולים שדה זו גם שפה, ויש לנו לצערנו הרבה ניסיון בטיפול בחוויות טראומטיות שונות, ישראל תמיד גאה לשלוח עזרה רפואית לאזורי אסון בעולם.

בסוף, לפני שעוזבים, מקבלים צמיד גומי עליו כתוב Here anyone can live free. בשלב הראשון שמחתי שקיבלתי משהו. ענדתי את הצמיד וכך עשו כל בני לוויתי. אישה אחת פנתה אלינו בטיסה חזרה בגלל שראתה את הצמיד על היד וסיפרה שחיכתה מעל שעתיים עד שהגיע המספר שלה, ואני חייכתי חיוך של ניצחון קטן על המערכת, כי אני לא חיכיתי הרבה זמן. ״כאן כל אחד יכול לחיות בחופשיות״, אומר הצמיד, אבל מרגע שיצאתי מהביתן התחילה להטריד אותי השאלה איפה זה כאן. כאן בביאנלה? בוונציה? באיטליה? באירופה? הלוואי ויכולתי לומר בוודאות שהכוונה בכאן הזה היא לעולם האמנות.

ד״ר נעמי תרזה שלמון היא אמנית ומרצה לאמנות, זהו ביקורה העשירי בביאנלה בוונציה.

*הטקסט כאן מועתק מהקלטה שנערכה בתוך התא והיא איננה מלאה, הכוונה היא רק לתת מושג לגבי מה ששומעים.