צילום כמעשה ידיו של קוסם אכזר

את עבודותיה של שגית זלוף נמיר אני מכירה מזה למעלה מ-15 שנה. בשנת 2004 הציגה זלוף נמיר בתערוכתה “כל מלאך הוא נורא” (בית האמנים, ירושלים, אוצר: שמחה שירמן) צילום מהפנט (“צמר”), המרפרר לצילומו של מאן ריי, ״אישה עם שיער ארוך״, צילום שהוא חלק מסדרה המייצרת שקילות סימבולית בין נשים לחפצים, ממנה ידועה במיוחד דמות האישה-הכינור. זלוף נמיר ביצעה למעשה “ניכוס מחדש” של השיער והגוף הנשי, תוך הנחתו המובלעת על כסא הגניקולוג. כך מובלטת ההחפצה שנעשית לגוף הנשי בעולם עצמו על שלל הספירות שבו, מעולמות הרפואה עד עולמות הצילום, מן האמנות עד הריפוי. השיער השחור המשתפל נדמה כצעקה קרושה.

בשנת 2008 הציגה שגית זלוף נמיר את תערוכתה ״צ’ינקו״ בגלריה DNA. כך כתבתי אז בביקורת שפרסמתי על התערוכה: “מושגי השפיכה, הזליגה והזרימה מצויים בעבודות … התערוכה ספוגה בסטריליות רפואית עם אופק מסוים של אכזריות”. אבחנות אלו הולמות גם את תערוכתה הנוכחית, המרתקת בעיני. דוק של קור מקפיא מצוי בחלל הגדול ובטקסט של אירנה גורדון נכתב בצדק שהעבודות “נוקבות בבדידות, בכאב ובאימה שהן משדרות”. אולם, כותרת התערוכה בוחרת להבליט את הצד ההפוך, המצוי אף הוא בתערוכה. ״חג’יבדה״ פרושו בעירקית נשיקת מרנג, והעיסוק במתיקות העולה על גדותיה, המתקתקה עד להבחיל, מצוי ברבות מן העבודות, במיוחד אולי בכדור המסטיקים הוורוד, המרפרר לעבודותיה “פטריות” ו-“חלמונים”, אשר הוצגו בתערוכה “אין ויטרו” מ- 2003. ככלל, הרכיב הקומפוזיציוני העומד בבסיסן של רבות מעבודותיה הוא “אלמנט כדורי העומד להתפוצץ”, מן הבטן ההריונית עד לכיפת איבר המין הגברי דרך השד המלא חלב, בלון הילדים והראש האנושי.

שגית זלוף נמיר, “מסטיק”, 2018

גיבורי התערוכה הם הווריאציות השונות לאיבר המין הנשי ולאיבר המין הגברי. בעבודת וידאו קצרה ומהודקת נראה שד רוטט ההופך לאיבר מין גברי. נוזל הזרע הלבן הופך לחלב האם הנשפך מן השד המזין, המעניק, השופע חיים. עבודת הווידאו הזו היא מעין אייקון של הצייטגייסט (בישראל במיוחד): הקהילה ההומוסקסואלית הנוטלת על עצמה בגאון מאפיינים של אימהות טוטאלית ומעלה על נס את גידול הילדים. אם לפני שנים ספורות סימנו הפמיניזם הרדיקלי והעיסוק בגוף הנשי את “רוח הזמן”, הרי עתה הוסט הדגש אל עבר השינוי המגדרי, אל הנזילות הגופנית האפשרית. הגוף הופך למשטח חלק שסימני המגדר הנטועים בו יכולים להשתנות ולהתהפך בקלות, ולאפשר לתשוקה לזרום בו ללא מעצורים, בווקטורים מנוגדים.

בעבודה אחרת מציבה זלוף נמיר את עצמה בשמלה מופשלת, ובין רגליה מונחת מצלמה בעלת זום אימתני, המכוון במדויק אל הערווה. בזיכרון הקולקטיבי עולים “מקור העולם” של קורבה מחד ומאידך ספרה המפורסם של לוס איריגארי, “ספקולום של האישה האחרת”. האמנית היולדת מתוך עצמה את המצלמה הופכת כך ל”דיוקן עצמי” מהפנט של זלוף נמיר. גם כאן מוסיפה זלוף נמיר לפעולת ההולדה שכבה פארודית נוספת, המתייחסת לפרקטיקות של העצמה נשית מינית, והקריאות הידועות “לתבוע את האורגזמה המגיעה לכן”, “הכירו את הכוס שלכן”, “צלמו אותו” וכולי, וראו בהקשר זה את הפרק “אומנות הכוס” של טל דקל בספרה “ממוגדרות”.

שגית זלוף נמיר, “לול”, 2016

ה”גוף ללא איברים” הופך אצל זלוף נמיר ל”איברים ללא גוף”. ראש העומד לבדו על מפה התלויה באוויר, צילום הנדמה כפרי מעשה ידיו של קוסם אכזר, שד המוקף עיגול שיער, רגליו השמנמנות של התינוק המציצות מבעד לחרכי מיטת הלול ונדמות כעצמאיות. כל אלו מוצגים כרשת של סימנים, חפצים דמיוניים העומדים ברשות עצמם בחלל, עמוסים ארוטיקה. החלל הקרנבלי העומד להתפקע מרוסן באופן תקיף וחד, בדומה לילדה היושבת על ברכיה של שגית זלוף נמיר המחזיקה בה בחוזקה, בעודה מנסה לצאת ולהשתחרר מן האחיזה האימהית, בווידאו “אישה יושבת”.

ידה הבטוחה של זלוף נמיר, יד האמנית המיומנת מאוד, מייצרת משמעת מהודקת האוספת יחד את מכלול המשמעויות של הצילום ומצליחה לייצב בתערוכה מודוס של כלכלה ליבידינלית, קו אמנותי מובחן ומובהק המציין את סגנונה הייחודי באמנות הישראלית.

“חג’יבדה” / שגית זלוף נמיר
גלריה מנשר
אוצרת: אירנה גורדון