ערב רב מדיומלי ורעיוני

"הפרויקטים השנה שאפתניים במיוחד מבחינה טכנית וביניהם ניתן למצוא ערב רב מדיומלי ורעיוני המסמן תערוכה חזקה ומרשימה". גילי סיטון כותבת על תערוכתם של בוגרי התואר השני בבצלאל

זהו המחזור האחרון של בוגרי תואר שני במחלקה לאמנות בבצלאל אשר מציג את תערוכת הבוגרים שלו בבניין המחלקה ברחוב סלמה בתל אביב. זהו גם המחזור הראשון שמסתיים תחת ניהולו של ד"ר דור גז, אמן רב תחומי בעצמו אשר מציג פרויקטים מורכבים ומתמשכים ברחבי העולם. לקראת התערוכה, וכיוון שבנין התואר מיועד להריסה, שברו את הקירות הפנימיים של החלל: המשקופים הוסרו, החלונות נפרצו והחלל מחולק כעת באמצעות מספר עמודי תמיכה בודדים. בניגוד לשנים קודמות, בהן כל סטודנט הסתפק במן חדר-סטודיו משלו, הפעם מוצגות העבודות בחלל שחזותו דומה יותר לחלל תצוגה בגלריה או לחלל מוזיאלי רחב ידיים; חלל מואר והומוגני מהסוג אותו שואפים הבוגרים הטריים לכבוש בעתיד הקרוב מאוד.

הפרויקטים השנה שאפתניים במיוחד מבחינה טכנית וביניהם ניתן למצוא ערב רב מדיומלי ורעיוני המסמן תערוכה חזקה ומרשימה. סטודנטים בודדים בלבד בחרו להתמקד במדיום והצגה מסורתיים כגון צילום או ציור, אך אלו לא תמיד מבוססים בפני עצמם, מה שמעורר אכזבה קלה ותהיה לגבי הבחירה לסכם כך עוד שנתיים (בנוסף לתואר הראשון) של למידה ועשייה. גם בתחום העיוני נרשמת בתכנית קפיצת מדרגה שמתבטאת ברמת הקורסים (על פי תיאוריו של גז), ברמת הדרישות מהסטודנטים ובאופי החומר הנלמד. גז טען ש"לא יכול להיות שסטודנט בישראל יסיים כמו סטודנט במינכן" והוסיף לתכנית הלימוד תכנים והיכרות עם אמנות פלסטינית עכשווית. בנוסף, מציין גז, הוא מוצא שנושאי התערוכות מושפעים באופן ישיר מן הקשר הגיאוגרפי למקום, עוסקים באזור "אגן הים התיכון", ומייצגים בחלק מן הפרויקטים "מקומיות".

רוב הפרויקטים מורכבים מבחינה תמטית וטכנית ואלו מעשירים ומסקרנים את הצופה, אך במקביל חלקם סובלים מתיווך קלוקל של הסטודנטים, מעודף רעיוני ומבלבול. ייתכן שמדובר בהנחיה רופפת או בחוסר תשומת לב לניסוח, אבל רוב הסטודנטים מדקלמים טקסטים יבשושיים ודלים לגבי העבודות או מאביסים בשלל אנקדוטות תלושות אשר נובעות בהכרח מחוסר ניסיון בארגון וניסוח גוף עבודתם. אם בכל זאת הוחלט להסביר את העבודות בשיחה וצפייה, ראוי היה להשקיע מחשבה נוספת בחילוץ עקרונות מפתח מנחים ומעניינים אשר יעניקו רובד וחוויה נוספים לאורגיה הנפלאה של יחסי אמן-אובייקט-צופה.

נטע האוזר, דימוי מתוך תהליך העבודה

לצד זאת, בלטו מספר פרויקטים לטובה בחדותם ובניסוחם. בעבודתה "כל הדברים שרציתי שתהיה", שואפת נטע האוזר "להקפיא את ההווה" ולהעניק לבניין האגדי של המחלקה "רגע נוסף" בטרם ייהרס ויהפוך לעוד קומפלקס מגורים וקניות שאינו ניתן להשגה. בוויטרינה שבכניסה מציגה האוזר דגם אדריכלי של בניין המחלקה כשבמקביל חיפתה וחסמה במשטחי דיקט את החלונות והפתחים של הבניין עצמו. האוזר הושפעה מ"מחאת האפודים הצהובים" שפרצה בנובמבר האחרון בפריז בה מחו המפגינים על העלייה במחירי הדלק ועל יוקר המחיה, אשר פוגעים בעיקר בשכבות האוכלוסייה הנמוכות, ואף דרשו את התפטרותו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון. בשל הכאוס שהשתולל בעיר, חששו בתי עסק מוונדליזם וחיפו את החזיתות ואת חלונות הראווה שלהם בדיקט בכדי להגן על הסחורה. האוזר אימצה את פעולת ההגנה של בעלי העסקים הפריזאים והפעילה אותה על הבניין בסלמה. בכך ביקשה להגן על המבנה דווקא מפני הקפיטליזם המקומי שמזדחל ומשתלט על כל חלקה, משביח ומנכס אותה לטובתם של אלו שידם משגת. למרות הפעולה הגרנדיוזית מבחינה טכנית, אשר כללה עבודת מנוף ותאורה חיצונית, זוהי מחווה עדינה, טראגית ומכמירת לב שמבקשת לדחות במעט את טקס הקבורה. הדבקת פלסטר ונשיקה למי שדינו כבר נגזר.

פרויקט נוסף שמבקש להיטמע בבניין הגווע הוא ציוריה הפיסוליים של בר דביר. דביר מנהלת יחסים פיזיים סבוכים עם הציורים והחלל שסביבה. היא קוברת ציורי שמן עמוסי שכבות ברצפת הבטון, מקלפת את שכבות הצבע מן הבד ומצמידה אל הקיר או מגדלת ומטפחת עיטורי צבע צבעוניים על מן קונכייה שבולטת מן הקיר. היא מתעסקת בבקיעה, בבעבוע, בהיסדקות ולבסוף בהתפוררות של הפעולות הללו. דביר היא וזאליוס של ציוריה. היא הפתולוגית שמנתחת אותם, חוקרת אותם בעודם בחיים, ואלו משיבים לה בזמן אמת באינפורמציה וחשיפה של התהליכים השונים. לבסוף, הציורים שבים לאיטם אל מקורות בריאתם וכעת הם תל שנרמס, כיס-קיר טחוב ושריון נטול צב.

פרויקט מעניין ומורכב נוסף הוא המיצב של נוי חיימוביץ, "You Are Safe״, שעוסק ביחסים בין הקלישאה האוניברסלית (והישראלית) שהודו היא ה-יעד למרגוע ושקט רוחני לבין העובדה שישראל מייצאת ומוכרת לה נשק. חיימוביץ בנה מעין מקדש ניו אייג'י בעל סמלים מוכרים וקלישאתיים לא פחות שמעוטרים בצבעים צבאיים: כתום, ירוק, לבן. במרכז מוצבת במת מנוחה מחופה במזרן כתום ובליבה מעמד עליו מונח פסל קרמיקה צהוב של האלה דורגה, אלה הינדואית לוחמת אשר מזוהה עם ניצחון הטוב על הרע. על הקירות תלויים פרגמנטים פיסוליים של חלקי מטוסים מקרמיקה וסמל כבוד שאותר בחלקת קבר של חייל הודי בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה. פיסות של סמלים, צלמים להם אנו סוגדים מבלי דעת וכורעים ברך בעיוורון כמעט מוחלט. החלק החשוב, שמלכד את כל החלקים הללו ובעצם מעניק את הגושפנקא לתפאורה המוזרה, הוא סרטון מציאות מדומה שעל פי הטקסט "מזמין את הצופים לקחת פסק זמן ולצאת למסע רוחני בחיפוש אחר שלווה, תוך יצירת אינטימיות עם מערכת הטילים ׳ברק 8׳ שיצרה התעשייה האווירית לישראל (תע"א)". בסרטון, בו ניתן לצפות באמצעות משקפיים מיוחדות, נשמע קולה המכני-מרגיע של קריינית המדקלמת הוראות מדיטטיביות להרפיית הגוף והעמקת הנשימות, ומשיטה אותנו בתעופה רכה מעל שכבת עננים לאור שקיעה ורדרדה כשמדי פעם חולף טיל חי במרחק נגיעה. הסרטון פועל את פעולתו באופן מידי. הגוף הנינוח צופה באדישות ובנחת בטילים המתעופפים לכל עבר בפסטורליות מתוקה, והדיסוננס בין תחושת השלווה ובין המופע הכמעט טבעי של כלי רצח אלימים הוא לא פחות ממבריק. אין ספק שהמיצב היה זקוק לפינה נפרדת משל עצמו עם תאורה ואוירה מסוימים, גבולות ברורים ו"מציאות נפרדת" אשר הייתה מעצימה את החוויה הכוללת, אך בגבולות הקיים הצליח חיימוביץ לזקק ולמקסם שלל סמלים, סימנים ומחוות שלקוחים מעולם הרוח, התת מודע והאמנות לכדי פגישה מטרידה בשלוותה עם מציאות אכזרית וחסרת רחמים. האדישות הזו, האסקפיזם והיופי האסתטי נטול הרבב, הם רק דרכים להבנת המהות העמוקה בעבודתו של חיימוביץ: הבנה שבמציאות של היום אין ציפייה או הכרח לפעול, או אפילו לנקוט עמדה חד משמעית, רק להזמין טיסה למקום נעים ויפה ולוודא שמצננים את המוחיטו מצידה השני.

נוי חיימוביץ', מראה הצבה

פרויקטים טובים נוספים שקצרה היריעה מלהרחיב עליהם הם עבודת המיצב של מתי אלמליח,״הדבר היחיד שאני זוכר זה הים״, שמעביר במיצב פיסולי-צילומי יפה את העיסוק הבוער של השנים האחרונות, הזיכרונות, קשר השתיקה וההסתרה, הבושה וההדחקה של דור העולים מארצות צפון אפריקה. דרך ביטול, גניבה ו"תפירת" המבט הוא מאפשר לצופים להתבונן חלקית במושאים המצולמים והארוזים לעילא ולהציג את המחוק והפצוע באריזת מתנה אוריינטלית שנשלפה מהבוידעם הקולקטיבי.

מיכל טמיר, "חמש נקודה שבע רגליים", עוסקת בפיסול שרה לוקאסי גולמי, ביחסים בין האדם לחפציו, בשאלה מי מהם "יותר חי או יותר מת" ובאדם שנהיה בעצמו לאחד החפצים בבית. המיצב של שחר אפק עוסק בגסטרונומיה ציבורית ומרחבית וחושף מנגנון מכוער ודוחה שמלווה תפריט פיוטי ודוחף להביט בקדמתו ביופי פיסולי נשגב.

עידן ביטון מרכך את מרחב התצוגה ומזמין לגעת ולמשש זיכרונות ילדות נוסטלגיים שמבוססים על צילומי עבר המבקשים לשוב הביתה לאחר מספר שנים של נדודים והווידאו של דניאלה מרוז, מעובד ויפה להחריד, מזכיר מעט סרטי בלהות מסויטים בסגנון מיכאל האנקה וקורץ לאסתטיקה דיוויד לינצ'ית סוריאליסטית.

טוב לראות ולהיחשף למחזור חזק, שאפתן וחרוץ שפורש כנפיים אמיצות לעבר מציאות אמנותית לא פשוטה. מסקרן יהיה לראות מה עוד יביאו איתם המעבר לבניין החדש וראש המחלקה הנכנס.

 

תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל
סלמה 60 ואבולעפיה 6, תל אביב
נעילה: 9.6.19

1 תגובות על “ערב רב מדיומלי ורעיוני”

    "… אבל רוב הסטודנטים מדקלמים טקסטים יבשושיים ודלים לגבי העבודות או מאביסים בשלל אנקדוטות תלושות אשר נובעות בהכרח מחוסר ניסיון בארגון וניסוח גוף עבודתם"

    "ייתכן שמדובר בהנחיה רופפת או בחוסר תשומת לב לניסוח",

    הצחקת אותי, אעלק הנחיה רופפת, אולי להיפך האכלה עם כפית , עודף של הנחיה. ורצון עז ושמרני של הסטודנטים להיצמד לניסוח שנשמע כמו הניסוח של המרצה ושל החבר שלידם. כך הם ימשיכו לדבר לכשיגיע ביקור של ידידות המוזיאון לסטודיו שלהם. הכל מדוד מדוד, זהיר זהיר, מטופש מטופש ובעיקר לאה לאה.
    הבעיה שהעבודות תואמות לחלוטין את רמת הטקסט. הן בסדר גמור, אבל ממש לא יותר מכך וסובלות מזקנה מואצת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.