מוזיאון ראשון לסרטוני וידאו פסיכדליים יושק בשבוע הבא. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי, שזמין לביקור כבר כעת באתר, נולד בתום עשור של פעילות בבלוג הקבוצתי “הוידאו הפסיכדלי היומי” (Daily Psychedelic Video, להלן ה-DPV). ה-DPV הוקם באפריל 2010 כבלוג קבוצתי המוקדש לחקירת צורותיה ומופעיה הרבים של אסתטיקת הוידאו הפסיכדלי, והוא מופעל על ידי צוות בינלאומי של עורכים המסורים לתחום הוידאו הפסיכדלי. מדי יום עולה לאתר וידאו פסיכדלי חדש אחד שנבחר מרחבי הרשת על ידי אחד העורכים. האתר מקיים הקרנות וידאו בארץ ובחו”ל, מפרסם רשימה שנתית של הוידיואים הפסיכדלים הטובים של השנה, והיווה בסיס למאמר ראשון מסוגו שחוקר את האסתטיקה של עולם הוידאו הפסיכדלי.
בהודעה על השקת המוזיאון צויין כי ״כיום, עם כ-4000 סרטונים שנאצרו במהלך העשור האחרון, ה-DPV הינו אוסף סרטוני הוידאו הפסיכדלים הגדול ברשת, והאתר המוביל ברשת בתחום הוידאו הפסיכדלי. הוא כולל יצירות במגוון סגנונות המשקפים את הטעמים המגוונים של עורכיו ואת הפרספקטיבות והפרשנויות המרובות שמאפיינות את העולם היצירתי של הפסיכדליה.
מוזיאון הרשת החדש מציג כ-700 יצירות וידאו שנבחרו בקפידה מאוספי ה-DPV ונאצרו על פי תימות, סגנונות, תקופות ואתרים. הוא כולל כ-45 תערוכות עם כותרות כגון “פסיכדליה סובייטית”, “פסיכדליה יפנית”, “פסיכדליה ישראלית”, “פסיכדליה משנות השישים”, “פסיכדליה משנות השבעים”, “אמנות פסיכדלית”, “קולנוע פסיכדלי”, “אנימציה פסיכדלית”, “היפ הופ פסיכדלי”, “פסיכדליה ילידית”, ” פסיכדליה אקטיביסטית”, אנימציה פסיכדלית” ועוד. המוזיאון משתמש בגוף הידע שהתהווה במהלך עשור של איסוף ואצירה של יצירות וידאו פסיכדליות במסגרת ה-DPV על מנת להציע למבקרים תצוגה מקפת וחלוצית של העושר האדיר של היצירה הפסיכדלית.
המוזיאון החדש, המופיע בתקופה של “רנסנס פסיכדלי” הזוכה לפרסום רב ושל עניין מתגבר בפוטנציאל התרפויטי של חומרים פסיכדלים, מוסיף מימד תרבותי חשוב לתחיה הפסיכדלית העכשווית. בשנים האחרונות זוכה האמנות פסיכדלית לעניין גובר והוצגה בתערוכות בולטות במוזיאונים כגון ה-V&A בלונדון ומוזיאון de Young בסן פרנסיסקו. מבקרי אמנות וחוקרי תרבות הצביעו על התפקיד המרכזי שהיה לפסיכדליה בעיצוב האמנות והתרבות העכשווית. העת בשלה, אם כן, למוזיאון ראשון שחוקר את סגנון האמנות הפופולרי והמשפיע הזה.
בתקופה שבה צו השעה הוא השהייה בבית, ושבה לא ניתן לטייל במרחב הפיזי, אנחנו גאים לסייע לקהל הגולשים הבינלאומי לצאת למסע בתודעה, ולמצוא שמחה ויופי גם בימים קשים ומאתגרים. תקופת הקורונה מלווה בעניין מחודש במוזיאונים וחללי תצוגה וירטואלים. עם זאת ברוב המקרים מספקים המוזיאונים הוירטואלים הללו רק גרסאות חיוורות של נוכחותם במרחב הפיזי. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי, בניגוד לכך, הוא יצירה ישירה של הרשת, שנהגתה כפרויקט דיגיטלי ילידי לעידן של חללי אמנות דיגיטליים״.

The Intergalactic Masters Course — Your Inner TV, 2007
המוזיאון החדש כבר זמין בכתובת psychedelicvideomuseum.org ויושק רשמית ב-19 באפריל 2020, ביום האופניים (המציין את יום השנה ה-77 לגילוי הלסד) באירוע של הקרנות וידאו פסיכדליות שיבוצעו אונליין לצופים בעולם כולו.
וידאו פסיכדלי הוא סגנון אמנות אימרסיבי ותלוי-מצב-תודעה. לאפקט מיטבי, אנא צפו בוידיואים במוזיאון שלנו על מסך גדול, עם רמקולים טובים, ובמצב תודעה רספטיבי ופסיכדלי״.
עידו הרטוגזון, מייסד ועורך ראשי של ה-DPV ומוזיאון הוידאו הפסיכדלי, הוא חבר סגל בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, ופעיל כיזם תרבותי פסיכדלי לאורך העשור האחרון. בעבר ארגן את הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון, הקים את המגזין הפסיכדלי הישראלי ופרסם את הספר טכנומיסטיקה (2009), הספר העברי הראשון שהוקדש לנושא הפסיכדלי. ספרו החדש American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century צפוי לראות אור הקיץ בהוצאת MIT Press.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
