“ברית של כניעה”

יצירתה החדשה של יסמין גודר, ״מפגינה איפוק”, שנוצרה בשיתוף עם המוזיקאית תומר דמסקי, כשמה כן היא; דואט נשי עוצמתי מחד ועצור מאידך. היוצרות מתנסות בהבעה באמצעות תבניות ודימויים מקובלים השאובים מן הנוף הנשי הישראלי ושואלות אילו יחסים מתקיימים בין המסר שהן מתכוונות להעביר באמצעותם לבין פרשנות הקהל.

בשיחה שערכתי עם גודר לאחר המופע היא סיפרה כי בתקופת העבודה על ״מפגינה איפוק״ בסטודיו, נסעה הלהקה להופיע עם יצירות אחרות בחו״ל, שם נתקלה בהתנגדות מטעם אנשי תנועת ה-BDS. התנגדות זו עוררה אצלה שאלות לגבי הדברים שהיא מייצגת כישראלית והפער בין המחשבות שלה לבין האופן שבו היא נתפסת על ידי אחרים. ״את חושבת שאת מייצגת משהו מסוים ומתברר לך שאולי את מייצגת משהו אחר״, היא אומרת.

ביצירתה זו, גודר משרטטת מעגלים של דימויים מן האישי, המקומי והאוניברסלי, ומגלה שבאף אחד מהם לא יכולה להתקיים חד-משמעיות. לכן, ככל הנראה, היא בוחרת להתאפק מלצעוק את המסרים ולנסח מחדש שוב ושוב. גודר משתפת שמבחינתה יצירה זו היא תוצאה של התבגרות אישית ומקצועית; היא חגגה לא מזמן את יום הולדתה ה-46, והמופע מביא לידי ביטוי חיפוש אחר שפה חדשה והכלה של המאפיינים שבנתה לאורך השנים ומזוהים עם עבודתה.

מתוך “מפגינה איפוק”, יסמין גודר, צילום: תמר לם

המופע נפתח עם קטע תיפוף ושירה קצר שבו שתי הנשים עומדות זו מול זו, צדן פונה לקהל. בקדמת הבמה מונף דגל לבן גדול ומסתמן כי הברית בין שתי הנשים אל מול הקהל היא בראש ובראשונה ברית של כניעה. התיפוף העוצמתי בשילוב עם קריאות קוליות טוען את הכניעה במשמעות של כוח דווקא, כאילו הנשים אומרות ״אנחנו מחליטות לא להילחם״, ובהחלטה עצמאית זו הן קוראות תיגר על תפיסת המאבק כדבר הכרחי. לאחר מכן גודר ודמסקי מאמצות את הבד הלבן והופכות אותו לחלק מהותי מהשפה שהן יוצרות. בהמשך המופע הן מנסות להביע את מחאתן וכאבן תוך שימוש בבד – הדגל הלבן משמש כאלמנט בטקטיקות של קיטוע, השתקה והגבלת תנועה, פעמים כדגל על מוט ופעמים כבד הכרוך סביב הגוף והראש.

שיתוף הפעולה של גודר ודמסקי החל לפני כשלוש שנים ביצירה Climax, והמשיך גם ביצירות ״רגש משותף״ ו״פעולה פשוטה״. ב״מפגינה איפוק״ מקבלים המחול והמוזיקה מעמד שקול ודמסקי עוברת לקדמת הבמה. גודר מספרת כי כשעבדו על היצירה בסטודיו מטרתן הייתה למצוא שפה חדשה מתוך שילוב של הכלים והניסיון שכל אחת מביאה אתה. גם מבנה היצירה קיבל ״טוויסט״ ביחס למה שמקובל במופעי מחול והוא מורכב מ״נאמברים״, בדומה למופע רוק, או אם נרצה – מליינאפ של נושאים שיש לדון בהם, בדומה למניפסט פוליטי, מצע בחירות או נאום בהפגנה. אבל גם כאשר גודר ודמסקי צועקות את המסרים שלהן תוך כדי שירה וסימפול, הם מתקבלים קטועים, קשים לשמיעה ולא מובנים. כאן מתנחלים כניעה וייאוש תחת אווירת הרוקנרול הבועטת.

עיצוב התלבושות והבמה שואב גם הוא מתרבות הרוקנרול – ג׳ינס, חזייה שחורה, מערכת תופים על הבמה. באחד הנאמברים דמסקי ישובה אל מערכת התופים בחזייה בלבד. חשיפת הגוף הנשי, מסבירה גודר, היא סמל לכוח נשי הנמצא בידי הנשים: ״אם אנחנו רוצות להיות חשופות, אז אנחנו בוחרות את ההקשר״. גם כאן גודר משחקת עם הדימויים ובודקת אם המשמעות שלהם משתנה כאשר היוצרים שלהם מוחלפים – גברים או נשים. היא מציגה תפיסה של משחק כוחות בין יוצרי הדימויים לקוראים אותם, וגם כאן, בדומה לשאר המסרים המוצגים, לא בהכרח ייקרא העירום ככוח נשי, וזה בדיוק לב העניין.

מתוך “מפגינה איפוק”, יסמין גודר, צילום: תמר לם

בשיאו של המופע, פונה גודר לקהל ומבקשת ממנו לשתף אותה במחשבות ופרשנויות הנוגעות לדימויים שהוצגו. דמסקי מקליטה את הדברים ומשמיעה אותם בחזרה לקהל בזמן שגודר חוזרת על התנועות שהציגה לפרשנות. גודר מחדדת: ״אני בודקת מה אני מפגינה, מה רואים בי״. לאחר ששמעה מה הפרשנות של התנועה, היא חוזרת עליה מתוך כוונה לדייק את המבע שלה, כדי להיטיב לבטא את הפרשנות. באופן דומה, גודר לובשת ופושטת את הבד הלבן משל היה תלבושות כיסוי של נשים נוצריות ומוסלמיות. היא מתנסה בחיקוי של מחוות ובודקת האם הן ״מתאימות לה״, האם תוכל לאמץ אותן ומה הן אומרות עליה. השיחה בין גודר לקהל מתקיימת בכנות וישירות, ונראה כי גודר באמת שואלת ולא מגלמת דמות או משתמשת בקהל בציניות. בשיחתנו היא מוסיפה: ״ככל שאני משכללת את הפניה לקהל ומאפשרת לו להגיד דברים יותר אמתיים ונכונים זה הופך מעניין יותר. גם הבנאליות היא מעניינת״. אבל על אף המאמץ, המחוות והדימויים שמציגה גודר נשארים לוטים בערפל ולא ניתן לחלץ מהם אמירה ברורה, ההפגנה לא מצליחה להתקיים ולובן הכניעה מעכיר את אווירת הנעורים הרוקנרולית.

בקדמת הבמה מונחים טורסו גברי חלול מפלסטיק והדגל הלבן. באמצעות שני אלמנטים אלו, שגודר ודמסקי משתמשות בהם במהלך המופע באופנים שונים, גודר מדברת על פוליטיקה של מגדר, דת ומדינה. אי אפשר שלא לקחת בחשבון גם את הביוגרפיה של גודר, שכן נדמה שאוסף המחוות והדימויים שהיא מנסה לחקות, לאמץ או להציג כמעשה של הזרה, הוא פרי של מבטה החוקר את הסביבה, מתבונן אל ירושלים עיר הולדתה ויפו בה היא מתגוררת כעשרים שנה. בהקשר הזה מספרת גודר כי היצירה הוזמנה והוצגה לראשונה בפסטיבל ״מקודשת״ הירושלמי, והיא נוצרה קודם כל מתוך מחשבות על ילדותה בירושלים של שנות ה-70, מול החומה בשכונת משכנות שאננים. בתהליך העבודה, גודר שאלה את עצמה אילו דימויים מילדותה השפיעו על עיצוב הזהות שלה, וחשבה למשל על ההתבוננות מרחוק על נשים ערביות. בשנים האחרונות, היא מספרת, היא חווה תהליך דומה דרך הבת שלה, שגדלה ביפו ובשונה מאמה לומדת במערכת חינוך דו-לשונית ומנהלת קשרים אמתיים עם ילדות ערביות. מבחינתה, העבודה הזו מתחקה אחר מסע שהגוף הנשי-ישראלי עובר במהלך התבגרותו ודרכו נבנית זהות המורכבת מדימויים שנצפו ו/או אומצו.

מתוך “מפגינה איפוק”, יסמין גודר, צילום: תמר לם

העיסוק של גודר במורכבות הדימויים מבוסס על הרצון להכיל את הריבוי והפנים השונים. בניגוד לפירוק הפוסט מודרני, המרוקן את הסמלים ממשמעותם ומותיר את הקהל עם חוסר המשמעות כמעשה של מרד נעורים הבועט בכל, גודר מתעניינת בפירוק שמטרתו בנייה מחדש משוכללת יותר. במובן זה, היא מפגינה לא רק איפוק אלא גם אופטימיות. יחד עם זאת, המופע עצמו לא מגיע לקתרזיס של הצלחה בפעולת ההרכבה והוא מותיר את הקהל עם התחושה שהחמיץ את הקריאה ה״נכונה״. כך גודר יוצרת קושי ומכריחה את הקהל לנכוח בו יחד אתה, להביט בו ולפעול בתוכו.

״מפגינה איפוק״ היא יצירה שמציגה דימויים אפקטיביים, מעוררת מחשבה ומספקת הנאה רבה. שמעתי מישהי אומרת עליה ״זה מאד לא יסמין״, וההגדרה הזו מצאה חן בעיני. היא מבטאת את ההתבגרות שגודר ואני שוחחנו עליה, שאפשרה ליצירות העבר להיטמע בזמנן שחלף וליצירה חדשה להיווצר. עבור מי שצפה לאורך השנים בעבודותיה של גודר, יהיו יצירות אלו הסב-טקסט של היצירה החדשה, והוא יוכל להגיד: ״זו החדשה – מאד יסמין״. ובחיוך לא ציני ואולי קצת מריר נוכל להגיד שזה לא מאד משנה, ממילא נבין כל אחד אחרת ואי אפשר לאחוז במשמעות ולהכתיבה, אפשר רק לשאוף לדייק במסר ולקוות שיובן במלואו.

מפגינה איפוק
שישי 5 לאפריל, ושבת 6 לאפריל בשעה 20:00
תיאטרון הבית, בבית ניסן נתיב ע”ש אלכסנדר גראס
רח’ נעם 5, יפו