החיים עצמם בסבך האמנות

חלון הוויטרינה של גלריה ״נולובז״ שבתל אביב פונה לרחוב ועוצר מלכת כל עוברת ושב. הרגליים כמו קופאות מעצמן, מאפשרות למתבונן למדוד מבעד לזכוכית את המתנודד והנוזל מהכתלים: פסלי בובות רקומות, כדורי סלילים אדומים ענקיים שנושרים מהתקרה, שטיחים מפוסלים ופינות ישיבה צפופות, הכל צבוע אדום-דם עז ומסמא. החלון מיטיב להציג לראווה את פצע תערוכתה של אדווה דרורי, “דמעות אדומות ופצעים לבנים”, אשר מוצגת בימים אלו בגלריה השיתופית.

במפגש עם פנים התערוכה ועם דרורי עצמה הופכת החוויה סמיכה אף יותר. דרורי מזמינה לצלוח ולהתארח בעומק החלל, שעמוס מהמסד ועד הטפחות אובייקטים שהועלו מן האוב האירופי-אשכנזי-משפחתי ונדמים כבית בובות שהותאם לבני אדם. בכל פינה מתגלות מילים ושאלות נוקבות, שעות אינספור של לולאות ולוליינות שפופת גו, קרעים ותפרים, זיכרונות מעיקים של מישהו שמתחברים לתת מודע קולקטיבי. כל אלו מפתים את הצופים לקטלג את הפרטים המרובבים ומושכים אותם למשש את הרכות המצולקת. דרורי טווה בגלריה את “החיים עצמם” בסבך אמנותה. או מוטב לומר, את אמנותה בסבך החיים של כולנו.

הטקסטיל, בו מרבה דרורי להשתמש ולפסל, מושך ודוחה מטבעו. יש בו מן המנחם, הרך והמלטף ובאותה המידה הוא לובש צורה מעוררת פלצות, אפלה ומסויטת. שמיכות הטלאים שחיממו פיקות ברכיים באחר צהריים שמשי הן מראות תעתועים בכסות החשיכה. שמלות מלמלה חלומיות שנסחבו מארונה של האם הופכות בתפר גס ללועות אכולים אבק ועש. בובות תכולות עיניים מתהדקות תחת הזמן לגלמים מוקרמים אפופי ניחוחות נפטלין. דרורי לוכדת עוד ועוד אסירי רפאים בקורי תהום הנשייה הזו ובעיקר, לוכדת ומשאירה אצלה את הצופה החי.

כאשר מתבוננים ב”שטיחי הקיר” שדרורי רוקמת נוצר איזה עיוות בחלל. מבט בוחן מגלה שהעבודה נעשתה על הרצפה אך נשזרה, ללא כל התחשבות בזווית הראיה של הצופה, על הקיר. העיוות הפרספקטיבי הזה תורם לאווירת איבוד האוריינטציה הכללית השורה בחדר. דרורי מנצלת גם את גובה התקרות, תולה מהן סלילי חוט אדום בשתי שורות סימטריות, ועם תנודת הסלילים האיטית החדר כולו “מתנועע”. יחד עם השטיחים המעוותים ופינות ה”ישיבה” שלא ניתן באמת להתרווח בהן מתקבל משולש ברמודה בדמות תערוכה תל אביבית.

אדוה דרורי, פרט מתוך המיצב “דמעות אדומות ופצעים לבנים”, 2019

החיטוט בפצע והשוטטות בו, אם כן, הם אסורים וגם נעימים. “אני רוצה להביא את השעשוע לתוך הפצע”, אומרת דרורי, אך מסתבר שרק למראית עין. בשם התערוכה, “דמעות אדומות ופצעים לבנים”, אין כל פתח לפרשנות משעשעת וגם האובייקטים בתערוכה לא באמת מזמינים לשחק אלא מאיימים לפצוע. דרורי עצמה גדלה והתחנכה בקיבוץ, בתקופה בה הונהגה עדיין לינה משותפת ומה שמכונה “היעדרות הורית”. אך דווקא מהחיבור הליטרלי והמתבקש הזה מעוניינת דרורי להתנער ומדגישה שבאופן כללי, ומתוך מקצועה כמטפלת באמנות, היא “עובדת עם פצעים”. בתערוכות קודמות שלה הרבתה לעבוד עם אוכל ואפיה ובמספר מועדים אף “טיגנה” בובות משחק בפעולת מיצג ויצרה עבודות שנרקבו עם הזמן. בהזדמנות אחרת אפתה עוגיות של אברי גוף ואותיות ועוררה אצל הצופים תגובה קניבלית – הם מיהרו לבלוע ו”לאכול את המילים”. גם בתערוכה זו נעה דרורי ומותחת את הגבולות בין המושך והנעים לדוחה והמבהיל. “אני רוצה ליצור חוויה רב חושית ולספר סיפור”, היא אומרת, “לצמוח מתוך המקומות הכואבים האלו בתור חברה, ולא רק במובן האישי שלי”. ובכל זאת, כמו בהשפעת כישוף, חוזרת דרורי ומתלפפת תמיד סביב אותו מרכז כובד של האישי שהוא הקיבוצי שהוא הלאומי. “אני הכי מתחברת לפורמט של סיפור-אגדה”, היא מסכמת, “כי הוא מאפשר נגישות למקומות אפלים באמצעות עטיפה מפתה ורכה”. בנימה זו אני מתנתקת ונפלטת מדרורי ומן התערוכה בחזרה לרחוב הצדדי, וכמו בסיום כל אגדה אפלולית, מסתורית ומוצלחת אני יוצאת בתחושה אמביוולנטית ומהורהרת, לא בטוחה לחלוטין אם הייתי מעדיפה ליפול בידיה של ה”מכשפה” או לזעוק לגיבור ה”נסיך” להצילני.

“דמעות אדומות ופצעים לבנים”, אדוה דרורי
גלריה נולובז, זבולון 19
ב-30.03 בשעה 12:00 אדוה דרורי תארח את הזמרת והיוצרת הרב-תחומית אתי בן-זקן לארוע נעילת התערוכה.