חלון הוויטרינה של גלריה ״נולובז״ שבתל אביב פונה לרחוב ועוצר מלכת כל עוברת ושב. הרגליים כמו קופאות מעצמן, מאפשרות למתבונן למדוד מבעד לזכוכית את המתנודד והנוזל מהכתלים: פסלי בובות רקומות, כדורי סלילים אדומים ענקיים שנושרים מהתקרה, שטיחים מפוסלים ופינות ישיבה צפופות, הכל צבוע אדום-דם עז ומסמא. החלון מיטיב להציג לראווה את פצע תערוכתה של אדווה דרורי, “דמעות אדומות ופצעים לבנים”, אשר מוצגת בימים אלו בגלריה השיתופית.
במפגש עם פנים התערוכה ועם דרורי עצמה הופכת החוויה סמיכה אף יותר. דרורי מזמינה לצלוח ולהתארח בעומק החלל, שעמוס מהמסד ועד הטפחות אובייקטים שהועלו מן האוב האירופי-אשכנזי-משפחתי ונדמים כבית בובות שהותאם לבני אדם. בכל פינה מתגלות מילים ושאלות נוקבות, שעות אינספור של לולאות ולוליינות שפופת גו, קרעים ותפרים, זיכרונות מעיקים של מישהו שמתחברים לתת מודע קולקטיבי. כל אלו מפתים את הצופים לקטלג את הפרטים המרובבים ומושכים אותם למשש את הרכות המצולקת. דרורי טווה בגלריה את “החיים עצמם” בסבך אמנותה. או מוטב לומר, את אמנותה בסבך החיים של כולנו.
הטקסטיל, בו מרבה דרורי להשתמש ולפסל, מושך ודוחה מטבעו. יש בו מן המנחם, הרך והמלטף ובאותה המידה הוא לובש צורה מעוררת פלצות, אפלה ומסויטת. שמיכות הטלאים שחיממו פיקות ברכיים באחר צהריים שמשי הן מראות תעתועים בכסות החשיכה. שמלות מלמלה חלומיות שנסחבו מארונה של האם הופכות בתפר גס ללועות אכולים אבק ועש. בובות תכולות עיניים מתהדקות תחת הזמן לגלמים מוקרמים אפופי ניחוחות נפטלין. דרורי לוכדת עוד ועוד אסירי רפאים בקורי תהום הנשייה הזו ובעיקר, לוכדת ומשאירה אצלה את הצופה החי.
כאשר מתבוננים ב”שטיחי הקיר” שדרורי רוקמת נוצר איזה עיוות בחלל. מבט בוחן מגלה שהעבודה נעשתה על הרצפה אך נשזרה, ללא כל התחשבות בזווית הראיה של הצופה, על הקיר. העיוות הפרספקטיבי הזה תורם לאווירת איבוד האוריינטציה הכללית השורה בחדר. דרורי מנצלת גם את גובה התקרות, תולה מהן סלילי חוט אדום בשתי שורות סימטריות, ועם תנודת הסלילים האיטית החדר כולו “מתנועע”. יחד עם השטיחים המעוותים ופינות ה”ישיבה” שלא ניתן באמת להתרווח בהן מתקבל משולש ברמודה בדמות תערוכה תל אביבית.

אדוה דרורי, פרט מתוך המיצב “דמעות אדומות ופצעים לבנים”, 2019
החיטוט בפצע והשוטטות בו, אם כן, הם אסורים וגם נעימים. “אני רוצה להביא את השעשוע לתוך הפצע”, אומרת דרורי, אך מסתבר שרק למראית עין. בשם התערוכה, “דמעות אדומות ופצעים לבנים”, אין כל פתח לפרשנות משעשעת וגם האובייקטים בתערוכה לא באמת מזמינים לשחק אלא מאיימים לפצוע. דרורי עצמה גדלה והתחנכה בקיבוץ, בתקופה בה הונהגה עדיין לינה משותפת ומה שמכונה “היעדרות הורית”. אך דווקא מהחיבור הליטרלי והמתבקש הזה מעוניינת דרורי להתנער ומדגישה שבאופן כללי, ומתוך מקצועה כמטפלת באמנות, היא “עובדת עם פצעים”. בתערוכות קודמות שלה הרבתה לעבוד עם אוכל ואפיה ובמספר מועדים אף “טיגנה” בובות משחק בפעולת מיצג ויצרה עבודות שנרקבו עם הזמן. בהזדמנות אחרת אפתה עוגיות של אברי גוף ואותיות ועוררה אצל הצופים תגובה קניבלית – הם מיהרו לבלוע ו”לאכול את המילים”. גם בתערוכה זו נעה דרורי ומותחת את הגבולות בין המושך והנעים לדוחה והמבהיל. “אני רוצה ליצור חוויה רב חושית ולספר סיפור”, היא אומרת, “לצמוח מתוך המקומות הכואבים האלו בתור חברה, ולא רק במובן האישי שלי”. ובכל זאת, כמו בהשפעת כישוף, חוזרת דרורי ומתלפפת תמיד סביב אותו מרכז כובד של האישי שהוא הקיבוצי שהוא הלאומי. “אני הכי מתחברת לפורמט של סיפור-אגדה”, היא מסכמת, “כי הוא מאפשר נגישות למקומות אפלים באמצעות עטיפה מפתה ורכה”. בנימה זו אני מתנתקת ונפלטת מדרורי ומן התערוכה בחזרה לרחוב הצדדי, וכמו בסיום כל אגדה אפלולית, מסתורית ומוצלחת אני יוצאת בתחושה אמביוולנטית ומהורהרת, לא בטוחה לחלוטין אם הייתי מעדיפה ליפול בידיה של ה”מכשפה” או לזעוק לגיבור ה”נסיך” להצילני.
“דמעות אדומות ופצעים לבנים”, אדוה דרורי
גלריה נולובז, זבולון 19
ב-30.03 בשעה 12:00 אדוה דרורי תארח את הזמרת והיוצרת הרב-תחומית אתי בן-זקן לארוע נעילת התערוכה.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
