"כשהירשפלד שלם מת"

"אמרתי לך שאני שותל סודות בעבודות שלי, קובר בהן סיפורים אישיים, למשל את הכריות מהבית של אימא שלי. הקסם קורה רק כשאתה מפתיע את עצמך, רק כשיוצא ממך משהו לא צפוי". מיכל שכנאי בשיחה עם יונתן הירשפלד על תערוכת היחיד שלו, "על החיים ועל המוות", בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון

שיחה עם יונתן הירשפלד לקראת תערוכת היחיד שלו, "על החיים ועל המוות", בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון.


מיכל שכנאי יעקבי: אשמח אם תתייחס קצת לעיסוק שלך במוות, שעובר כחוט השני בעבודותיך.

יונתן הירשפלד: בעבודות שלי יש משהו עיקרי שלא קיים וזה העולם עצמו; אין עובדים זרים, אין כיבוש, אין מכוניות, סחורות, במבה, סלבריטאים. בעיניי האמנות שלי היא למעשה דחיה של העולם. היא אמנות של אדם שעסוק בתרבות, בחיי הנפש שלו עצמו, אך במקביל היא לא פונה לעולם, לא מגיבה אליו, היא לא רודפת אחרי העולם וכפועל יוצא גם לא אחרי דברים כמו אקטואליה, האמנות זו בבסיסה לא מנסה להיות אקטואלית, זוהי נקודת המוצא שלה. מהמקום הזה, גם העיסוק במוות הוא לא באמת העיסוק במוות עצמו כמו שהוא עיסוק באפשרות למות באמנות. זה גם ניסיון לתת אפשרות למות ולהיוולד מחדש. כל המיתות שחוויתי; חברים, בני משפחה, נטמעו בזרם של החיים. לעומת זאת, רגעי משבר אחרים כמו גירושים, החזרה לארץ אחרי תקופה בניו יורק, הרגעים הללו סירבו להיטמע. פתאום כל מה שרציתי היה למות כמו שמת יהונתן התנכ״י (בעבודות של קינת דוד), להפוך את הפגר שלי לסמל, להפנים את הסמל הזה. כוחה של האמנות טמון לדעתי ביכולתה להפוך את האישי והפנימי למטאפורה לכללי ולחיצוני.

אם כן, נשאלת השאלה איך עושים עבודה שהיא למעשה אֵבֶל? דבר ראשון, אתה כאמן צריך להפנים את המת, לבנות אותו מחדש כאובייקט פנימי, חלק ממך, על מנת שתוכל להיפרד ממנו כאובייקט חיצוני. רק כשהמת הוא חלק מהלב שלך, מהפנימיות שלך, נהיה קל יותר לשחרר את האדם המת הממשי, שנמצא מחוץ לך. מן הסתם, זה דבר שקל יותר לעשות כאשר המת זר לך, לפחות החלק של הפרידה, אבל כשמשהו בך מת, כשהירשפלד שלם מת, אני יודע שקשה להסביר את זה, אבל התחושה היא שהיה הירשפלד שלם שהתקיים בדמיון ואת ההירשפלד הזה נאלצתי לקבור מתחת לקיסוס, מתחת לשכבות הצבע. זאת חוויה שונה ואחרת.

למעשה העבודות נבעו מהמקום הזה, מהרצון להיפטר כבר מהצער ומשברון הלב ולמות כבר, ואז, אולי באופן יונגיאני, לעבור תהליך ארכיטיפי של מוות ולידה מחדש. העיסוק בזה בעבודות מאד אוטוביוגרפי ומאד פנימי.

אבל הקסם של האמנות, כמו שרמזתי קודם הוא שהחוויה היא תמיד גם כללית, חיצונית. בסוף אנשים אומרים לי, ״הירשפלד אתה מצייר אֵבֶל, קברים במדינת ישראל זה לא פוליטי?״ האנשים ששואלים את השאלות האלה קבורים מתחת לזריצקי, מתחת להפשטה הארץ ישראלית, מתחת ללאומיות הישראלית, מתחת לתפיסה של הישראליות כמודרניות. ברור שיש כאן גם תוכן פוליטי ברמה מסוימת, אבל אני רואה בתכנים האלה תוצר לוואי. אם הפוליטי הוא תוצר לוואי של החיים שלך, של חווית החיים האותנטית שלך, אז הוא יכול להיות מדויק לכאן ולעכשיו. כשלמדתי בבצלאל לעגו לאנשים שחיפשו אותנטיות, אמרו אנחנו כולנו פוסט מודרניים, תוצאות של מכונות פיקוח, משטור וענישה.

חלק גדול ממה שקורה בסטודיו הוא המאבק ליצור שפה אותנטית. איך עושים את זה? הסוד של הסטודיו, הפרקטיקה ההירשפלדית, הייתי אומר, אם כי בשום אופן לא הייתי חותם על זה פטנט או טוען לזכויות יוצרים כמובן, היא כזאת: כיוון שאני לא תמים, לא ילד, אני לא חושב שאצייר אותנטי כמו ואן גוך, אז אני ניגש לשפות אחרות שנגישות לי – הפשטה ארץ ישראלית, הולביין, קראווג'יו. אני ניגש אליהם ואני מטיח את השפות האלה אחת בשנייה כמו חלקיקים במאיץ, ומייצר מהן מפגש חדש ומחדש. זה מפגש שנוצר בו משהו שהצופה לא יכול לתרגם לשפה, הוא לא יכול להגיד זה כך וזה כך. המפגש שלי, מאיץ החלקיקים האמנותי שלי, יוצר חלקיק חדש. המתבונן יכול להסתכל על ההפשטה שיצרתי ולהגיד שזה המופשט הזריצקאי הארצישראלי. להגיד שזה דומה למשהו. אבל למה זה דומה? איך תקרא לזה? לכן חלק גדול מהמאמץ בסטודיו הוא לנסות ולייצר את רגעי הקסם האלה. לפעמים הזיק נוצר כשאתה מטיח את קופפרמן בשנדלייר של ואן אייק ולפעמים הוא נוצר דווקא מזריצקי והולביין. גם בבחירה את מי להטיח במי יש אלמנט אלכימי. פעמים רבות ההטחה הזו בכלל לא עובדת והציור יוצא מחורבן, אבל פעם בכמה זמן הקסם קורה ואתה יכול להרגיש ששימשת כלי לדבר הזה. פה חשוב לי לדייק דבר נוסף: כשאני אומר זריצקי אני לא מתכוון לזריצקי, אלא למשהו מזריצקי שאכלתי והטמעתי במכחול שלי. כך גם עם כל אמן אחר. אני לא מצטט, לא מרפרר ולא עושה פסטיש. אני נותן להם להופיע דרכי.

יונתן הירשפלד, "לזרוס", שמן ועיפרון על בד, 2018

אתה תמיד משתמש בעוגנים מהסוג הזה? נקודות ציון מתולדות האמנות?

אני מרגיש שמי שטוען שהוא לא צריך את העוגנים האלו פשוט תמים. כבר למדנו את פוקו, את בארת', אנחנו יודעים שאתה לא מדבר את השפה אלא השפה מדברת אותך. אתה חושב שזה אוצר המילים שלך, אבל למעשה אוצר המילים הזה התקיים הרבה לפניך. איזה אמן מתחיל מאפס? גם אמנים כמו מיכלאנג׳לו הסתמכו על מי שעשו זאת לפניהם. הפתרון לטעמי הוא פשוט לא להעמיד פנים, פשוט לתפוס את השור בקרניו, ולהגיד אוקיי, אני כלוא בתוך המערך הזה של ציירים, אני לא יכול להמציא ג'סטה חדשה יש מאין. אפשר להסתכל על זה גם מהכיוון השני, אני יכול לנסות להעתיק בצורה הכי מדויקת שאפשר, אבל זה אף פעם לא ייצא בדיוק, זה תמיד יצא אינטרפטציה הירשפלדית על מה שניסיתי להעתיק. למעשה, אנחנו לא רק כלואים בתוך שפה של אחרים אלא שאנחנו לא יכולים אף פעם להיות לחלוטין בתוך השפה האחרת הזו כי אנחנו כלואים בתוך עצמנו. הניסיון של הסטודיו ליצור שפה אותנטית הוא באמת ניסיון ייחודי. אין עוד כזה בעולם. אמרתי לך שאני שותל סודות בעבודות שלי, קובר בהן סיפורים אישיים, למשל את הכריות מהבית של אימא שלי. הקסם קורה רק כשאתה מפתיע את עצמך, רק כשיוצא ממך משהו לא צפוי. במובן הזה המסע כאן הוא ניסיון להיות אתה על ידי כך שאתה עוקף את עצמך ונותן ליד המקרה לעשות כרצונה, השארת לה דלת פתוחה.

אז איך זה קורה בעצם, איך עובד התהליך, איך אתה מחליט מה אתה לוקח ממי?

יש הרבה דברים שאתה מגלה בדיעבד. אתה חושב שהמצאת משהו אבל אתה לא ממציא אותו, פשוט צברת כל כך הרבה לאורך החיים, הספרייה הוויזואלית שיש לך מאחורי רשתית העין כל כך עשירה. כולנו ראינו אלפי ציורים, אלפי תערוכות. כשאני עומד מול הבד אני מרגיש שאני גנרל בצבא, ואני מגייס כל כוח שאני יכול בשביל לכבוש. יש הר ואני צריך לכבוש אותו, ובשביל לעשות את זה אני מביא את כל מי שמוכן להתגייס לעזרתי; זריצקי, שטרייכמו, הולביין. אני לא בוחל באמצעים. תסתכלי למשל על פיקאסו, שנתפס על ידי רבים כאמן הכי מקורי של המאה העשרים, אבל למעשה הוא מלך הגנבים, אין אמן שהוא לא גנב ממנו. וכך גם אני, מוכן לעשות הכל כדי שציור יצליח. אפילו לקחת עבודה ישנה שלי ולהדביק, להשתמש בעצמי כרדי מייד. מבחינתי זו מלחמה ובמלחמה הכל כשר. אפשר למחוק, לכסות, להוסיף. זה מאבק, ממש מלחמת עולם.

יונתן הירשפלד, "מחווה לוויליאם ג'יימס", שמן ועיפרון על נייר, 2013

להתייחסות שלך לאמנים כמו ואן אייק והולביין יש ממד אינטימי יותר, אתה נכנס לתוך הסיפור, מנכס אותו לחיים שלך. לעומת זאת, נראה שאת זריצקי, שטרייכמן וקופפרמן אתה לוקח כשפה חזותית, טקסטורה, צבעוניות.

זה נכון, אני מרגיש קרבה אליהם. אני לא מאמין בקדמה באמנות, אני לא חושב שאנחנו יותר טובים, משוכללים או מבינים יותר מואן אייק. את צודקת כשאת אומרת שיש לי זיקה מאד אינטימית אל האולד מאסטרז. כשאני מעתיק אולד מאסטר אני מרגיש כמו שלדעתי הרגישו בשבטים עתיקים של קניבלים, שהאמינו שאם הם אוכלים את היריב שלהם הם סופגים את הכוחות שלו. גם אני יושב בסטודיו שלו ומנסה, דרך הציור, לספוג לתוכי את הכוחות והיכולות של הציירים שבאו לפניי.

אתה עוסק הרבה בגוף בציורים האלה.

כן לגמרי, האמנות של האולד מאסטרז היא מאד גופנית. דה ריברה צייר בימי חייו ששה עשר ציורים שמתארים פשיטות עור, זה פשוט לא יאמן. הקריירה שלו הייתה יחסית קצרה והוא מילא אותה בפשיטות עור. ואז איך תעני על השאלה מי יותר מודרני, דה ריברה או סזאן? תראי איך הוא מחזיק את העור הקרוע של עצמו. זה פשוט מטורף.

יונתן הירשפלד, "אלגיה", שמן ועיפרון על נייר, 2017

העיסוק בפשיטות עור זה משהו שבא מהנצרות?

המקור הוא במיתולוגיה. אצל אובידיוס אפולו פושט את עורו של מרסיאס. על פי הנצרות הרומאים פושטים את עורו של ברטולומיאוס הקדוש. טיציאן ומיכלאנג'לו לקחו את זה מאד ברצינות, למיכלאנג'לו יש דיוקן עצמי בו הוא מוצג פשוט עור. פשיטת העור קשורה לעובדה שהציור מתנהג כמו גוף. יש לו גוף ויש לו עור. יש ביוגרפיה, יש תת מודע, יש מעיים, יש חיים ולסיום יש לקה שקופה, שמתפקדת כמו עור וסוגרת את הציור, תוחמת אותו. כמו שדידיה אנזיה אומר: ״העור הוא כמו האני, הוא המעטפת של האיברים הנפשיים״.

ציורי פשיטת עור עסקו גם בפנטזיה של גאולה. אתה חוזר מחו"ל, רוצה להתחיל חיים חדשים, רוצה לפשוט את עורך מעליך כמו נחש, כמו נשל הנחש של מאיר אריאל, להיוולד מחדש.
כל העבודות עסוקות בעצם במוות ובלידה מחדש. הן עוסקות בגאולה. אלו הם ציורים על גאולה. ולא רק שהם ציורים על גאולה הם ציורים על כך שהגאולה היא לא אופציה בחיים, היא אופציה רק באמנות.

אז שוב אתה חוזר לרפרנסים האלה מתרבות המערב ומהנצרות, אולי בארץ זה קצת קשה לעיכול ובגלל זה אתה צריך לכסות את זה בזריצקי וקופפרמן?

בטח. היהדות היא דת בלי חסד. מצוות עשה ואל תעשה. בנצרות בא האלוהים והקריב את עצמו בשבילך. זה מטורף. את יכולה לראות את האלוהים שלנו מקריב את עצמו בשבילנו? בחיים לא, אולי אנחנו נקריב את עצמנו בשביל האלוהים. אני חושב שזה סופר נחמד מצידו של האל שלהם, להקריב את עצמו בשבילם. כמובן שכדי לפצות הוא מפעיל עליהם ״פולניה״ כבר אלפיים שנה – אני הקרבתי את עצמי בשבילכם. באמת הלחץ הנפשי שלהם הרבה יותר כבד מאשר שלנו, כי האל שלנו לא נתן כלום. בטח אחרי אושוויץ. הוא לא מראה את פניו באירועים משפחתיים.
אנחנו חייבים קצת נצרות בשביל גאולת הנפש האישית שלנו כאנשים פרטיים. אולי אמנות צריכה להיות בחיים האלה במקום מידת הדין – היא צריכה להציע אפשרות לגאולה. אם הציורים האלה יעבדו, אז גם הצופה יפיק אחד חלקי ששים מהגאולה הזאת בזמן שהוא יעמוד מולם ויחווה משהו. הוא יראה קבר ריק, הוא יראה חיים ומוות שמצויים במעגל והוא יפיק תחושת זיכוך, ממש כמו שאני מרגיש מזוכך מהסדרות האלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.