ברבריות שלטונית, צנזורה ואמנות רדיקלית

"צנזורה של 'ארכיון צנזורה' היא מהלך אבסורדי, שהוליד התנהלות בעייתית. הבחירה של מארגני התערוכה להיעזר בייעוץ משפטי מובנת. ואולם, כל תערוכה שמבקשת לעסוק בצנזורה ברצינות לעולם לא תוכל להתקיים בחסותו של ייעוץ משפטי זהיר". על השתלשלות פרשת "ארכיון הצנזורה" בתערוכה "ברבריות"

מחר, יום ראשון, 30.12.18, תיפתח במרכז מעמותה בבית הנסן (שמארח גם את משרדי "ערב רב") בירושלים התערוכה "ברבריות", שיזמו ואירגנו שגית מזמר, יהודית שלוסברג-יוגב, איב קריסטל, נורית דרימר, אמיר בולצמן וקבוצת סלה-מנקה (דיאגו רוטמן ולאה מאואס, כשותפים לחשיבה ממקום מושבם הנוכחי בקנדה). לפי הודעת המארגנים/ות, התערוכה נולדה בעקבות מאבקן המתמשך של הרשויות בגלריה ברבור וכאקט של התנגדות לנסיונות להגביל תכנים ולצנזר יצירות, אמנים ומוסדות שאינם פועלים לפי רוחה של ממשלת ישראל.

בלב התערוכה יוצג "ארכיון הצנזורה" – אוסף פתוח לעיון הציבור המכנס עשרות עבודות שצונזרו בעבר מסיבות ובנסיבות שונות ונשלחו למארגנים/ות בתגובה לקול-קורא. בבניית הארכיון לא בוצע מיון אוצרותי. כל עבודה שנשלחה נכללה בתערוכה, לצד טקסט המתאר את נסיבות צנזורהּ. אחת מהעבודות שהוגשו היתה פרויקט אינטרנטי שיזמה המוזיקאית והיוצרת מאירה אשר, בהשתתפות דגנית אלקיים, ליאם אוונס (Liam Evans), סמדר יערון, יואב חיפאווי ואנטיה גריי (Antye Greie). מדובר בפלטפורמת רשת נגישה לכל, הקוראת לאמנים להלחין את השיר "התקומם עמי" של המשוררת דארין טאטור, שבעקבות פרסומו נאסרה טאטור באשמת הסתה לטרור (ערעורה נדון בימים אלה).

עם היוודע דבר הכללת הפרויקט של אשר בתערוכה, החלו גורמים שונים בהפעלת לחץ כבד על מעמותה בדרישה להסרת העבודה מהארכיון. בין הגורמים: שרת התרבות והספורט מירי רגב וחבר מועצת העירייה יהונתן יוסף. בעקבות הלחץ החליטו מארגני התערוכה להשהות את ההחלטה לגבי התצוגה עד לתום הבירור המשפטי.

מכאן ואילך גררה השתלשלות העניינים כמה טעויות וכשלים בהתנהלות. שמותיהם של גריי, טאטור ואשר הוסרו מפרסומי ההזמנה לתערוכה בפייסבוק (אך לא באתר) בלי שנמסרה לאמנים הודעה מוקדמת. לדברי המארגנים/ות, הסיבה לכך היתה ההכרח להתייעץ עם כל הגורמים המעורבים בלחץ זמן, וזאת כדי להחליט על דרכי הפעולה האופטימליות. האמניות התרשמו בטעות שהצוות נכנע ללחץ הממסדי והחליט להסיר את העבודה ופרשו מהתערוכה. הדבר הוביל למשבר אמון גדול בין הצדדים, שתוצאותיו ניכרו בסוף-השבוע, בפרסום דברים קשים ופומביים בפייסבוק, לצד בקשה של היוצרים גיא אלחנן וגל וולינץ להסיר את עבודותיהם מה"ארכיון".

צנזורה של "ארכיון צנזורה" היא מהלך אבסורדי, שהוליד התנהלות בעייתית. מחד גיסא, הבחירה של מארגני התערוכה להיעזר בייעוץ משפטי מובנת. כפי שמארגני תערוכה נדרשים להתייעץ עם מהנדס בטיחות בהצבת עבודה מורכבת מבחינה טכנית, הגיוני שיבקשו להגן על עצמם ועל האמנים גם מן הבחינה המשפטית. מאידך גיסא, כל תערוכה שמבקשת לעסוק בצנזורה ברצינות לעולם לא תוכל להתקיים בחסותו של ייעוץ משפטי זהיר. מי שמבקש לעסוק בצנזורה ולהציג ארכיון עבודות מצונזרות אמור לקחת בחשבון את האפשרות הכמעט-ודאית בימינו שייחשף ללחצים מצד האנשים החזקים ביותר בממסד. הוא גם ייאלץ להתמודד עם העובדה שכל פעולה, תגובה ונסיונות תיקון שלו, לכאן ולכאן, ייבחנו בקפידה בעין הציבורית.

ההתייצבות מול מוסדות המשטר אינה יכולה להתקיים ללא מחויבות לעמדה זו, יהיו השלכותיה אשר יהיו. יתרה מכך, הדרישה להסרת העבודה חושפת ממילא את אי-יכולתו של הממסד בישראל להכיל ביקורת, דעות מגוונות ופלורליזם אמיתי, ובכך למעשה משרתת את התערוכה, שהופכת בעל-כורחה למוצג נוסף בארכיון שהיא עצמה יצרה. מטרת התערוכה היא להציף שאלות על צנזורה, מנגנוני דיכוי ומוקדי לחץ שמופעלים על אמנים ומוסדות תרבות, ומכאן שתגובת השלטונות הביאה לכך שהתערוכה כולה מעוררת דיון יותר מכל עבודה בודדת.

למתבונן מבחוץ עלולה השתלשלות העניינים להיראות משונה ואפילו מקוממת. שיר שכיכב בבית-המשפט והופץ בכלי התקשורת, ופורסם בלא פחות מאשר עמוד הפייסבוק של שרת התרבות של מדינת ישראל, מירי רגב; שיר שמרוב ש"צונזר" כבר אין כמעט איש בארץ שאינו מכיר אותו, וגם ברחבי העולם יצא שמעו – צונזר כשהפך לחלק מעבודת אמנות בתערוכה שעוסקת בצנזורה של אמנות.

על רקע זה שמחנו לקרוא את החלטתה של מעמותה להציג ב"ארכיון" התערוכה תיק שיכלול תיעוד של מכלול הלחצים שהופעלו על מארגניה ועל בית הנסן. ב"ארכיון" יוצגו המכתבים שנשלחו בעקבות תכנון הצגת הפרויקט, הכרעת הדין במשפטה הפלילי של המשוררת דארין טאטור, הכוללת את השיר הנפיץ שכתבה (בערבית ובעברית), וחוות הדעת שהתקבלה מעורך-הדין של העמותה על מצבה המשפטי המורכב של טאטור כעת ביחס לתערוכה.

הפרויקט של אשר, "Poem on Trial", לא יוצג בארכיון. משיחות שניהלנו עם האוצרים עולה כי ההחלטה שלא לכלול את הפרויקט לא נבעה מסיבות משפטיות, אלא היתה תוצאה של משבר אמון חמור בין מאירה אשר למארגני התערוכה. מאירה אשר, מצדה, טוענת שהחליטה לפרוש מהתערוכה בעצמה. טאטור הסכימה שהכרעת הדין שלה תוצג בתערוכה, ובמעמותה יקיימו דיון פתוח על הפרשה במהלך כל ימי התערוכה.

אחת השאלות העולות מן הפרשה היא כיצד קהילת אמנים/ות ויוצרים/ות עומדת מול הכוחות הפוגעים בחופש הביטוי ומגבילים את כוחה של אמנות שאינה מיישרת קו עם השלטון. טאטור יכולה להסביר, כפי שעשתה מעל כל במה אפשרית, שהיא מתנגדת לאלימות, ששירה הובן בצורה עקומה וששותפותיה המרכזיות ליצירה הן יהודיות-ישראליות. אפשר לטעון שהעונש שקיבלה טאטור (מעצר ממושך, מעצר בית מנטרל חיים וארוך, ולבסוף כמה חודשי כלא) היה שגוי, לא מידתי וערל לב. אבל כל אלה אינם נוגעים למצפונם וללבם של מי שמפיקים הון פוליטי מהטלת מורא, איומים ונסיונות צנזורה של אמנים ותערוכות (ממירי רגב, דרך חברי מועצת עיריית ירושלים, ועד לפקידי תרבות מפוחדים).

ואולם, אל לפרשה הזו לעורר ייאוש בקרב אמנים. התנהלותם הבריונית של גורמי השלטון ביחס לאמנות ידועה זה זמן רב, וההתנכלות לאמנות היא רק הזנב הדק של ההתעמרות הישראלית היומיומית בפלסטינים בישראל ומחוצה לה. במקרה זה "הרוויחו" הכוחות המנסים להתנכל לתערוכה רווח כפול: גם חיזקו את "האפקט המצנן" הכרוך באיומיהם, וגם יצרו דה-מורליזציה וזרעו מחלוקת ורעל בין אמנים ויוצרים החולקים עולם ערכים משותף. מצד שני, התרחש גם תהליך מקביל של התחזקות קהילת האמנים עצמה ותמיכה רחבה במעמותה, נוסף לחשיפה של הפרויקט "Poet on Trail", שפרש, בקנה-מידה גדול יותר מאשר בגלריה.

אנשי מעמותה, מרכז אמנות חשוב ונפלא, שגו לא מעט בהתנהלותם, בגלל צירוף של כוונות טובות, לחץ עצום והשתלשלות אירועים טרופה. ייתכן שהיה עליהם להתכונן ביסודיות לשרשרת האירועים שנקלעו אליה, שהיתה צפויה למדי. לו היו נוהגים כך, ייתכן שהיו מגיבים נכון ומהר יותר הן ללחצם של הגורמים הממסדיים והן מול האמנים המשתתפים בארכיון, שכמה מהם מביעים עתה כעס מוצדק. יחד עם זאת, התגלגלות הפרשה היא דוגמה מאלפת למצב העניינים שהתערוכה מבקשת לבטא – פעילות תחת נסיונות השתקה תכופים ואיומים למניעת תקציבים, תוך פיזור רוח רעה, נסיונות הסתה ודה-לגיטימציה של אמנים ומוסדות אמנות שאינם מתיישרים עם רוח השלטון. פרשת "ארכיון המצונזרים", על כל השתלשלויותיה, היא השתקפות של משחק החיים שמתנהל כאן ועכשיו – למעט הבחירה האמיצה של אנשי מעמותה להפוך את "משחק החיים" האלים והמבהיל הזה לחלק חי ופתוח לדיון בתערוכת האמנות שהיא חלק ממנו.

1 תגובות על “ברבריות שלטונית, צנזורה ואמנות רדיקלית”

    מחשבה שולית סביב הסערה, ארכיון המצונזרים שהחל בקול קורא מעורב בכוונות טובות, שקופות, תמימות, מקבלות ופתוחות לכל, הפך להיות שומן מיותר סביב מקרה בוחן אחד שנעשה כלפי האמנית המשוררת דארין טאטור, שהוא לבדו שווה ארכיון לעצמו, ללא צורך בקול קורא ובאסופת תופעות צנזורליות שלצד מוסיקת המקרה של דארין טאטור הופכות בטלות בשישים. גילוי נאות הכותבת מעבה את אחוז השומן בארכיון המצונזרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.