בתערוכה “שדים מרוסנים למחצה” מציגה נטע ליבר-שפר מיצב רישומי החולש על כל חלל הגלריה דנה ביד-מרדכי. ניירות ענקיים ועליהם רישומים המצפים את הקירות גולשים לרצפה ומבקשים להביא אל הגלריה מקום שכבר אינו קיים – הקליניקה של זיגמונד פרויד בווינה, ערב בריחתו מהעיר ומהמשטר הנאצי שרדף אותו כיהודי והוקיע את מחקריו.
רגע לפני שנמלט הזמין פרויד צלם שיתעד את הקליניקה שלו בווינה. אותה קליניקה תועתק בהמשך ללונדון, שם היא מוקד עלייה לרגל עד היום. החלל עמוס חפצים – ספרים, פסלונים, תמונות ורהיטים היוצרים מין שפע חומרי ותרבותי מחניק, בין “חדר פלאות” לביתו של אגרן שזכה לטייל בעולם. כידוע, פרויד מת כשנה לאחר שנמלט ללונדון.

מראה הצבה מתוך “שדים מרוסנים למחצה”, נטע ליבר שפר, גלריה דנה ביד מרדכי, 2018, צילום: אבי אמסלם
ליבר-שפר מחלצת את הדימויים מהמרחב הצילומי חזרה אל המרחב הקונקרטי. רישומי הענק שלה, העוטפים את החלל כולו, מקימים את התצלומים לחיים, מייצרים את המרחב מחדש ומציפים כמעט פתולוגיה – של האספן ושל הציירת הבוחרת לבנות את המיצב המדוקדק ברישום פחם ידני, עדין ועשיר בניואנסים. באמצעות ההשתלטות המלאה על קירות הגלריה וקנה-המידה של הרישומים, מעורר החלל מחשבות על היות במקום אחר ובעיקר בזמן אחר.
באסטרטגיה הרישומית שנוקטת ליבר-שפר בולטת ההחסרה. היא משמיטה חלקים גדולים מהדימויים ומייצרת ברישום מרווחים המזכירים פערים בזיכרון או עצירות בדיבור. בחלקים החסרים היא משאירה את הנייר הריק כפי שהוא, לבן וכמעט מסנוור. אלו כמה מהרגעים הפואטיים והחכמים של העבודה, שהופכים אותה לדיאלוג עם הצופה הנעה בחלל, ולא ניסיון נואש לשחזר את שאיננו. אין בעבודה של ליבר-שפר רצון לבנות לפרויד מקדש או אפילו “חדר משלו”, אלא מחשבה ביקורתית ומורכבת על הרבדים של החלל – חלל הגלריה שבו נוצרה העבודה, החלל הרישומי שבו היא פועלת והחלל שהדימוי המצולם מתווך.

מראה הצבה מתוך “שדים מרוסנים למחצה”, נטע ליבר שפר, גלריה דנה ביד מרדכי, 2018, צילום: אבי אמסלם
בשיחה שנערכה בתערוכה השתתפו האמנית, האוצרת רווית הררי וערן רולניק, פסיכואנליטיקאי, דוקטור להיסטוריה ומתרגם ועורך של כתבי פרויד. רולניק העלה את המחשבה שלפיה אנו “מתהלכים בתת-המודע שלנו כצופים בתערוכה”. המהלך שעושה ליבר-שפר לוקח את המחשבה הזו צעד אחד קדימה ומתרגם את ההתבוננות הפנימית לכדי חוויה פיזית – הכניסה אל תוך המיצב וההתבוננות בנוכחות של הפעולה הרישומית, של זרם התודעה שמתהווה ושל האופן שבו הוא נע בין הנאמנות למקור לבין ההתערבות הרישומית והעלמות הדימוי – כל אלו מתגבשים לכדי חוויה המאפשרת להתבונן בתערוכה כמו בתת-מודע ולמצוא את העצמי המושלך בתוך המיצב.
“שדים מרוסנים למחצה”, נטע ליבר-שפר
אוצרת: רווית הררי
גלריה דנה לאמנות, קיבוץ יד-מרדכי






האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.