מיכל ממיט-וורקה כלת פרס מירון סימה

בית האמנים ירושלים ועמותת מירון סימה העניקו את הפרס לאמנות חזותית ע”ש הצייר מירון סימה לציירת מיכל ממיט-וורקה. הפרס כולל מענק כספי בסך 20 אלף שקל ותערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים, שתיפתח ב-16 במרץ 2019.

הפרס, המוענק אחת לשנתיים, יועד בפעם החמישית ליצירה בנושא “דיוקן יחיד, דיוקן רבים”. חברות ועדת הפרס: טלי בן-נון, אוצרת עצמאית; אלן גינתון, אוצרת אמנות ישראלית; שרון פוליאקין, אמנית וראשת התוכנית לתואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה.

ממיט-וורקה, ילידת 1982, עלתה מאתיופיה עם אמה במסגרת מבצע משה כשהיתה בת שנתיים וגדלה בנתניה. היא בוגרת המחלקה לאמנות בשנקר, ולמדה גם אצל ישראל הרשברג וארם גרשוני. בשנים האחרונות היא חיה ויוצרת בתל-אביב.

מנימוקי השופטות: “ממיט-וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה ובשגרת הקיום של חבריה בישראל, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של ממיט-וורקה – כאמנית, כאשה וכאידיאליסטית המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי.

“כבר בתערוכת הבוגרים של שנקר בשנת 2013 סימנה מבקרת האמנות גליה יהב את עבודותיה של ממיט-וורקה כ’ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש, זה שאחרי הציור הרע ואמנות המחאה, העוסק בטון ארסי ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד’. העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים של וורקה יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת (השימוש בטקסטיל אתיופי מסורתי – צעיפים ושמלות – או בחפצים המסמלים את העדה), לבין אמירה ביקורתית שהיא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות-משמעות.

“לדוגמה: דיוקן איש כהה עור נקרא ‘איש בלתי נראה’ (2017); בציור העוסק בחרם שהטילו יקבי ברקן על עובדים יוצאי אתיופיה ‘מטעמי כשרות’ מציץ בקבוק יין מאחורי כתף האמנית ונקרא ‘יין ברקן מאחורי השחורים’ (2018); בציור מהתבוננות על רחוב תל-אביבי ובניין באוהאוס טיפוסי שותלת האמנית שלט עם הכיתוב ‘רחוב אדיס-אבבה’ (2018); כשהאמנית שותלת בנוף התל-אביבי ‘הלבן’ את התת-מודע הקולקטיבי של בני העדה האתיופית, היא עושה זאת, לדבריה, ‘נגד השכחה’, ובאותה נשימה גם מכריזה ‘העיר שלנו גם’.

“וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל-אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות, ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני. בכל עבודותיה משובצות דמויות כהות עור – עובד זר מאפריקה שהאמנית הכירה בבית-קפה שבו עבדה; עוברי אורח אקראיים שביקשה לציירם; מכרים או זרים בני העדה האתיופית; ודמותה שלה (לרוב עם סממנים מסורתיים). עבודותיה יוצרות קולאז’ רב-תרבותי המתגבש לכדי דיוקן אנושי וחומל המרכיב את השלם – דיוקן יחיד-דיוקן רבים”.