"ואז דברים מתחילים להסתבך"

"אני לומד רק כשדברים משעממים אותי כבר, זה מניע אותי להתקדם הלאה, לרצות לעשות דברים אחרים. וגם, הבנתי שכשמצמצמים אותי יוצא מזה הרבה. זה הדבר הכי סובייטי שיש; אם נותנים לך מעט, אתה עושה עם זה הרבה". לי ברבו משוחחת עם מארק יאשייב על "אלף", תערוכת היחיד שלו בגלריה ברוורמן, תל-אביב

מארק יאשייב הוא אחד הצלמים הפעילים ביותר בשדה האמנות הישראלי. מאז שסיים את לימודי התואר השני בבצלאל בשנת 2013 הציג בתערוכות קבוצתיות רבות וארבע תערוכות יחיד, אחת מהן במוזיאון תל-אביב, במסגרת זכייתו בפרס פרסר לצלם ישראלי צעיר. בימים אלו מוצגת תערוכת היחיד החמישית שלו, "אלף", בגלריה ברוורמן. יאשייב עוסק במתח שבין צילום ומיצב ובנוכחותו של הצילום כאובייקט.

מדוע קראת לתערוכה "אָלֶף"?

"גם משום שהבן שלי נולד השנה, אבשלום, וגם מפני שא' היא אם כל ההתחלות. חשוב לי שהשמות יהיו רעיונות מטפיזיים וסמליים ששואלים מאיפה הכל מתחיל, מאיפה העולם התחיל, מאיפה אהבה מתחילה. רציתי לתרגם את ההתחלה לחומר, לשרטט איזושהי נקודת מוצא לעבודות. אני חושב למשל על הטריפטיך בתערוכה, 'כבר נראה, כמעט נראה, לא נראה מעולם'. המצלמה עומדת בנקודה אחת, אני מזיז אותה והיא פותחת קרניים לכמה כיוונים; יש נקודה אחת שממנה יוצא המבט, בסופו של דבר. זה עיניין אותי ביחס למה שאני עושה, גם בנוגע למחשבה מאיפה התחיל הצילום ואיפה הוא היום, איזה מהלך אפשר לעשות בתוך המדיום הזה".

זו תערוכת היחיד החמישית שלך, שמסכמת קצת יותר מחמש שנים של עבודה, מאז שסיימת את התואר השני בבצלאל.

"יש בתערוכה עבודות שבעצם ממשיכות את תערוכת היחיד שהצגתי בשנה שעברה במוזיאון תל-אביב, אבל בשונה מהתערוכה הקודמת, הפעם כמעט כל העבודות נעשו באותו חלל. זה אתגר עבורי, לעבוד עם החלל הקבוע הזה ולגשת אליו בכל פעם מחדש כדי להוציא ממנו מה שיותר, להוציא ממנו דברים חדשים, כמו למשל לייצר עבודה שבנויה לזה שבסופו של דבר היא תוצג הפוכה.

"זו צורת עבודה שאני מתחבר אליה, צמצום של אפשרויות. ברגע שמצמצמים אותי, אני נעשה הרבה יותר פורה. מעניין אותי לאתגר את הצופה עם אותו חלל בכל עבודה מחדש. או לראות איך למשל הדבר הזה עובד הפוך. כשמלמדים צילום, אחד הדברים שאומרים זה שאם הקומפוזיציה טובה, אתה יכול להפוך את הצילום והקומפוזיציה עדיין תהיה טובה ותעבוד.

"אבל כן, אני רואה גם סיכום וגם התחלה חדשה. מבחינתי התערוכה טובה אם יש בה משהו שאני יכול לקחת ממנה הלאה להמשך עבודה, ואני מרגיש את זה לפחות בעבודת הווידיאו שמוצגת בחלל המרתף של הגלריה. זה משהו שאני רוצה להמשיך לפתח, לקחת את הגישה שלי לעבודות סייט-ספסיפיק ולתרגם אותה לווידיאו, ולא לאובייקט. פתאום יש אפשרות לתנועה, המיצבים המצולמים שאני מייצר יכולים להתחיל גם לזוז, ויש להם זמן ומשך".

איך העבודה הזו נולדה?

"כמו הרבה עבודות שלי, ברגע האחרון. רציתי לדמות בחלל התחתון הקרנה של מצלמת אבטחה, שלא קיימת בעצם, בחלל העליון של הגלריה. בהקרנה ייראה החלל העליון של הגלריה, שאליו מישהי, מין מוזה בלתי ניתנת להשגה, נכנסת. רציתי לייצר את הכמיהה הזו לפגוש מישהי או מישהו שמסקרנים אותך, לחפש ולהבין שזו היתה בעצם מין אשליה.

"זה נולד כשקראתי את 'בדיונות' של בורחס. בהתחלה רציתי לקרוא לכל התערוכה 'בדיונות', אבל בסופו של דבר השם הזה התייחס לעבודה הזו, זה התאים לה. זה כמובן יצא לגמרי אחרת ממה שדימיינתי. פתאום נורא עיניין אותי לייצר מצב שבו הדמות הזו יורדת למטה במדרגות, מסתכלת עלייך ועולה חזרה למעלה".

מראה הצבה מתוך "אלף", מארק יאשייב בגלריה ברוורמן, 2018, צילום: אלעד שריג

בגוף העבודות שלך יש אלמנטים שחוזרים על עצמם – אובייקטים, צבעוניות, התייחסות לתולדות האמנות.

"אלה דברים שלא נעלמים, לפעמים זה מלווה באשמה. אני אומר לעצמי, מה, עוד פעם האדום הזה? עולה השאלה, למה צלמים צריכים לעבוד בסדרות. זה בא מהמסורת של המדיום, מסדרות של צילום עיתונות וצילום מגזיני, יוג'ין סמית, וולקר אוונס. ואז כשעדי גורה, אוצרת התערוכה, שאלה אותי מה יהיה הנושא של התערוכה – עבר חודש, טסתי לבלרוס, חזרתי ואמרתי לה, 'אני לא עובד ככה'. חשובה לי העמדה הזאת, שאין נושא אחד שמקשר. הבנתי שאני עובד כמו צייר בעצם. יש עולם פנימי של תוכן שבתוכו אני נע. וגם בנושא של הצבעוניות – פתאום הבנתי שזה אותו הדבר. תראי את יערה אורן למשל, יש לה פאלטה שמזוהה איתה. אז זו הצבעוניות שאני עובד איתה.

"ואז אתה מתחיל לסלוח לעצמך, לעבוד עבודה-עבודה. כמו ג'ף וול למשל, הוא לא עובד בסדרות. כל עבודה שלו היא פרויקט. אז אתה מתחיל להבין שזו שיטת העבודה, ואתה לא חייב להסביר את עצמך, ודברים צצים. כמו העבודה האחרונה שנוצרה לתערוכה. זו עבודה קטנה בשחור-לבן, רואים בה את הנוף מהחלון של הבית שלי בחיפה. העבודה הזו נוצרה מתוך מצוקה שחוויתי בתהליך של ההצבה.

"לא רק שבעבודות עצמן אני עובד לפי קומפוזיציות, גם חלל התצוגה עצמו הוא קומפוזיציה מבחינתי. הרגשתי שחסרה עבודה קטנה על הקיר הזה, שתסגור את החלל, ובהתאם לשם של התערוכה, התחלתי לחשוב על הדימוי הראשון שצולם בהיסטוריה. הגעתי לצילום של נייפס, שצילם את הגג שנשקף מחלון הסטודיו שלו. זו היתה חשיפה של בערך 12 שעות. זה בעצם לא הצילום הראשון שצולם, אבל הוא הראשון שהתקבע ואפשר עדיין לראות אותו. הצילום הזה של נייפס החזיר אותי לאל"ף. אני גר בחיפה, והנוף מהחלון שלי הוא בנייני אבן ערביים מ-48', שכמו שרואים בדימוי, הגג מלא חורים והבניין הרוס לחלוטין, אבל כנראה מסיבות משפטיות כאלה ואחרות אי-אפשר לגעת בבניינים האלה. אז אפשר ממש לראות דרך החור בגג לתוך הבניין. גם הבניין הזה מסמל איזשהו קאט, סוף והתחלה של משהו, אבל הוא עדיין עומד שם. צילמתי את הבניין בקמרה-אובסקורה, באותה טכניקה מוקדמת שנייפס עבד בה, של המצלמה הראשונה בעצם. ההדפסה היא הדפסת מגע והיא ממסוגרת בצורה הקלאסית שבה צילום כזה הוצג בזמנו. העבודה הזו מאוד שונה בנראות שלה, אבל קשורה לגמרי לכל שאר העבודות בתערוכה".

סיימת את התערוכה בצעד גדול אחורה בתוך המדיום שאתה עובד בו.

"כן. להתחיל מהתחלה, מהבסיס. ואז דברים מתחילים להסתבך. אתה מתחיל לשאול את עצמך, רגע, גם זה צילום? כמו הרגע בתוך העבודה עם הראשים התלויים על קונסטרוקציה. אבל יש מקום לכל הדבר הזה".

מראה הצבה מתוך "אלף", מארק יאשייב בגלריה ברוורמן, 2018, צילום: אלעד שריג

הנסיעה לבלארוס היתה קשורה? הרי אתה לא משם.

"לא, אני לא משם. הקשתות בטריפטיך הן משם, זה בית של חבר טוב שגר שם. מעניין אותי לשלב אלמנטים שפעם היו פונקציונליים והיום הפונקציה שלהם השתנתה, כמו הקשתות האלה. פעם היה להן תפקיד ארכיטקטוני, אבל אלה קשתות גבס. שאלתי אותו, 'למה בנית את הקשתות המכוערות האלה?', והוא חשב שזה יפה. זה חשף אותי לאסתטיקה של מקום מסוים, ואיך לפעמים דברים מרוקנים מהפונקציה שלהם, שהופכת להיות רק אסתטית".

מה למדת על עצמך בתערוכה הזו?

"אני לומד רק כשדברים משעממים אותי כבר, זה מניע אותי להתקדם הלאה, לרצות לעשות דברים אחרים. אולי זה באמת הכיוון שעבודת הווידיאו בתערוכה לוקחת אליו. וגם, הבנתי שכשמצמצמים אותי יוצא מזה הרבה. זה הדבר הכי סובייטי שיש; אם נותנים לך מעט, אתה עושה עם זה הרבה. יותר ויותר מעניין אותי לבנות דברים, פחות להתעסק עם דימוי. כמו בעבודה 'אלף' מהתערוכה, שבניתי בה כבר ממש קונסטרוקציה מדימויים של ראשים עם עיניים עצומות. פתאום בנית משהו שעובר את הדימוי עצמו".

"אלף", מארק יאשייב.
אוצרת: עדי גורה
גלריה ברוורמן, תל-אביב
נעילה: 22.11.18

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.