"אני אמנית המונית"

"אני עם האנשים שלא רואים, עם חפצים שמטרתם לשעשע לרגע בלבד ואז נזרקים הצדה, פיזית או מטפורית. דברים כמו קרטיבים, עוגיות מזל, חתולי מזל, שירותים או מטריות שבורות נכנסים לי ללב". שיחה עם יפעה רז, שתערוכתה ״FORnEVER״ מוצגת בגלריה אסול, תל-אביב

יפעה רז, שלום. תוכלי לספר על עצמך?

"כשהייתי בת שלוש ניסיתי לסנן את כל החול שבעולם. הייתי עוטפת את הדברים השבורים לפני שזורקים לפח, כדי שעובדי הזבל לא ייפצעו. החזרתי פעם את הקרפיון מהאמבטיה לים. היום אני פסיכותרפיסטית, מדריכה בטיפול באמנויות, מגשרת בין הורים לילדים ומתבגרים, וקופירייטרית. פרויקט שאני גאה בו הוא 'בית-ספר לספונטניות' שהקמתי, וחוץ מזה אני מרצה ומורה באוניברסיטה ובסמינרים בנושא יצירתיות, הנגשה והתאמת לימוד".

איך מגיעים מפסיכותרפיה לאמנות רחוב?

"אני לא קוראת לעצמי אמנית רחוב, אלא אמנית שמשתתפת ופועלת עם הרחוב ומי שנמצא בו. אמנית המונית. תמיד הייתי 'שכונתית', אוהבת אנשים ורחוב. אני מרגישה שחסר לי הקשר בין אנשים ובין אנשים לרחוב, ממש ברמה הפיזית של ראייה ומגע. חסרה לי אווירת השייכות למרחב השכונתי, כמו שבברלין, למשל, אנשים מגננים את גומות העצים מול הבית שלהם. אני מרגישה ש'הרחוב', כמושג וכמרחב, גוסס.

"הפעולה הראשונה שעשיתי היתה להכין קרטיבים שיצקתי בגבס ובטון ולפרסם תמונות שלהם. ב- Free Art Friday, שנחגג בכל העולם, נתתי רמז היכן הם נמצאים (בקיוסק הראשון בתל-אביב שנוצק מבטון). אנשים באו בהמוניהם לקחת את הקרטיב 'שלהם', מתוך כ-60 שהכנתי. ההתלהבות שהגיעה מהאנשים שצילמו את הקרטיב המאומץ ופירסמו תמונה שלו בביתו החדש יצרה את ההמשכיות. הם הפיצו את הסיפור, ועד היום הקבוצה הראשונה הזאת ואלו שהגיעו אחריהם להשתתף בפרויקטים שלי עוזרים לי במיצבים שאני עושה, כמו הפרויקט 'Street-R.I.P (Rest In Pieces)', שעסק בתהליך ההיעלמות של תאי הדואר והטלפונים הציבוריים מהרחוב".

ומשם הגעת לעיסוק בפינות. 

"אחרי כמה פרויקטים השתתפותיים כאלו הסתובבתי בעיר וחשבתי איפה הייתי עושה אמנות רחוב, נגיד, אם הייתי עושה אמנות כזאת. כל הקירות נראו לי תפוסים. מצד שני, היה המון מקום בפינות. כולנו מחפשים את המרכז, ושם אין מקום בכלל. המפגש הזה של שני קירות שיוצרים פינה נראה לי מיקום לא פחות חשוב. יצרתי עליהן פינות ליטוף, פינות תסכול עם פצפצים, פינת תפילה, פינה פתוחה, פינת חי (על הקצה), פינה עגולה שקראתי לה 'די לעגל פינות! תנו לפינות לחיות'. מתחת לכל פינה רשום הכינוי שלה והכיתוב 'play attention to corners'. הפינות עוררו התלהבות. אצלי בטח, אבל גם אצל 22 אלף אנשים בפייסבוק, אצל בעלי עסקים שעשו 'פינות' משלהם, אנשים בכל מיני מקומות שהכינו פינות בבית ובעבודה. אפילו מצאתי בעין-הוד קולקציה של פינות, להפתעתי. אנשים שלחו לי שירים ורעיונות לפינות ותגובות. בסופו של דבר פיתוח של הפרויקט הזה זכה לצל״ש משרד האוצר, בפרס בתחרות 'להעיר את העיר' ובפרויקט 'אבני פינה' בשכונת הדר בחיפה".

יפעה רז

את מדברת על קשר עם הרחוב והשכונה, ובאופן כללי אמנות רחוב מתקשרת למרחב הציבורי, לארעיות ולמידה מסוימת של אנונימיות. אלו עומדים בניגוד להצגה בגלריה, שמתמקדת בך כאמנית ומוצגת רק למי שמגיע לראות. איך זה מסתדר לך?

"אני באמת מעדיפה לבוא לאנשים, למקום שלהם, ולהיות נגישה. גלריות ומוזיאונים הם מגדלי שן. כמו שאמרתי, אני אמנית המונית וחושבת שמוחמד צריך לבוא אל ההר. הכרתי את גלריה אסול כצופה, ואהבתי. עשיתי עם איילה אזולאי, האוצרת ובעלת הגלריה, פרויקט שבו הצופים הופכים למציגים. כל כמה ימים המשתתפים קיבלו משימת צילום של משהו יומיומי כמו המלתחות שלהם, כוס הקפה וכו'. כשאיילה התקשרה אלי ואמרה שיש לה חזון, להקים לי מגרש משחקים בגלריה, אמרתי לא. עד אז האובייקטים היחידים שלי שהוצגו במוזיאון היו הקרטיבים, במכונה כזאת של חטיפים. לקח לי כמה ימים והשתכנעתי מההצעה, שהיתה פתוחה ומאפשרת. למשל הדרך לגלריה סומנה עם 'סימני דרך' של עמודים ('V.I.P-very important pillar'), פינות, כוסות חלב חבל״ז, עוגיות מז״ל ועוד. הבנתי שאוכל לשחק ולהיות עם הקהל, כמו שאני אוהבת".

אלו עבודות חדשות?

"ברור, כי תהליך העבודה הוא אינסופי. יצרתי עבודות חדשות, למשל 'כיסא התהילה', שתוך כדי התערוכה הופך למגדל כסאות שמונחים זה על זה. אני מסתכלת מסביב, על דברים ואנשים, ומזדהה איתם. עם האנשים שלא רואים, עם חפצים שמטרתם לשעשע לרגע בלבד ואז נזרקים הצדה, פיזית או מטפורית. דברים כמו קרטיבים, עוגיות מזל, חתולי מזל, שירותים או מטריות שבורות נכנסים לי ללב, ואני עובדת עליהם ומתייחסת אליהם בהגזמה, בדאגה, באהבה. תוך כדי אני מכירה אותם יותר. עוגיות המזל למשל קיימות בכל העולם, מלבד בסין. הן בכלל גימיק יפני שהסינים שפתחו מסעדות הוסיפו כגורם משיכה. או חתולי המזל, שגם הם יפנים במקור ומבוססים על סיפורי עם. כל זה הביא אותי לעבוד על תערוכה עתידית שאני קוראת לה 'דברים שאמנים מגלים תוך כדי, עם פחות דגש על תוצר סופי'".

יש קו מוביל לתערוכה?

"אני מתייחסת לצורך שלנו בביטחון – לשמור, לשמר, להגן. חלק מהצורך בביטחון מתבטא בנסיונות לחזות את העתיד ולעשות אותו מוצלח ומבורך. יש רצון להיות צעירים לנצח, לקדש סמלים שחייבים להגן עליהם. מכאן העבודות שלי: עוגיות מז״ל, חתולי מזל, קרטיבים, מגיני דוד. כל אלו הם פתרונות שנדונו לכישלון, והם בעצם פתטיים וטרגיים. כי הדבר היחיד שהוא תמידי זה שהכל זמני, גם הרע. יש בזה יופי וחד-פעמיות של רגע, אם הכל לבסוף ייגמר וייכחד".

יפעה רז

התערוכה מוצגת עד סוף החודש. יש תוכניות להמשך?

"יש לי שתי תערוכות בראש, שממשיכות את התערוכה הנוכחית. חוץ מהן יש לי עוד המון רעיונות שמחפשים מקום. אבל מה שמאוד-מאוד הייתי רוצה זאת אפשרות גם לעשות את האמנות שלי עם אנשים וגם להיות מתוגמלת. אני רוצה לעבוד עם אנשים מכל המגזרים והמקומות. שבמקום יום גיבוש, יבואו לעשות אמנות. אני עושה פרויקטים כאלו מדי פעם, אבל הייתי רוצה שזה יהיה עיסוק מרכזי יותר, ממש כחלק מהחיים. אני רואה איך יש לאנשים צורך בביטוי עצמי, קשר לאחרים ומציאת השונה והדומה ביניהם.

"כולם מעניינים אותי – ארגונים חברתיים, מוסדות, חברות מסחריות, מפעלים, עיריות, בתי-ספר, בתי-חולים, בתי-אבות. וזה אבסורד. היום אני יכולה להעביר בעירייה החלטה על פסל ב-200 אלף שקל בקלות יחסית, כשעל פרויקטים עם קהל, שלוקחים שעות על גבי שעות של הכנה ועבודה, הם ישלמו 2,000 שקל. הייתי רוצה לעשות יותר פרויקטים ברמה העירונית, מה שלא מתוקצב מספיק במערכת הנוכחית. הנה, אולי עכשיו לפני הבחירות בתל-אביב–יפו, זה יהיה זמן טוב לאחד המועמדים לסמן כיוון אחר ולהרים לי טלפון".

"FORnEVER – Temporary is my new Contemporary", יפעה רז
אוצרת: איילה אזולאי
נעילה: 1.11.18
גלריה אסול, רח' אבולעפיה 6 (כניסה מרחוב הש"ך), תל-אביב. ימים א'–ה', 12.00–18.00, ו', 11:00–14:00, שבת, 11.00–14.00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.