רגעים פיוטיים שהמוות פושה בהם ברוך

"עובד מציגה פרגמנטים מכמה פרויקטים ומצליחה לייצר ביניהם מעין 'קולאז' מרחף', הנובע מכמה נקודת מגוז שמתלכדות לאחת – החיים בקיבוץ. שבילי המגוז במקרה זה הם גם שבילי המילוט". גילי סיטון על "עבר קרוב", תערוכת הצילום של דורון עובד בקיבוץ חניתה

יש גלריות שהדרך אליהן ארוכה ומפותלת במיוחד, אבל דווקא בגלל המאמץ הכרוך במסע אליהן, העונג והסיפוק בביקור בהן נעים כפליים. כזו היא גבול, הגלריה בקיבוץ חניתה, שנפתחה מחדש באפריל האחרון ומנוהלת על-ידי האוצרת ריטה כץ. מבנה הגלריה פשוט, אפרפר, מעט בטוני. הנוף שנגלה ממנו עוצר נשימה. תענוג להיכנס לגלריה מלווה במשב אוויר הרים ולצאת חזרה למדשאה הרחבה, המסוככת בעץ תאנה אימתני, לשבת תחתיו על אחד מכסאות הבריכה ולשטוף את הגרון בכוס קפה או בירה מהמסעדה הסמוכה. מבחינתי זו עלייה אמיתית לרגל, שחשיבותה אינה נמדדת רק בכיבוש הפסגה, אלא גם במסע עצמו.

דורון עובד, צלמת ילידת הקיבוץ שחיה כיום בתל-אביב, מציגה שם בימים אלו את התערוכה "עבר קרוב". בשנת 2011 סיימה עובד את לימודיה במחלקה לצילום ומדיה בוויצו חיפה, ובשנת 2016 זכתה בפרס מיתר למצוינות בצילום. את תערוכת הפרס "The Untitled Album" הציגה בשנה שעברה בפסטיבל הצילום הבינלאומי באוצרותו של יאיר ברק, וכבר אז סגנון הצילום שלה כבש את לב השופטים ואת סקרנותי.

בתערוכה הנוכחית מציגה עובד פרגמנטים מכמה פרויקטים ומצליחה ליצור ביניהם מעין "קולאז' מרחף", הנובע מכמה נקודת מגוז שמתלכדות לאחת – החיים בקיבוץ. שבילי המגוז במקרה זה הם גם שבילי המילוט, והם מרחיבים את היריעה הרעיונית והתמתית של סך התצלומים, כיאה לפעולה קולאז'ית מוצלחת.

בכניסה לגלריה מושען כנגד הקיר השמאלי תצלום של פינת הגלריה משנת 2008. על הקיר לצדו נעוץ בסיכה תצלום קטן של התצלום המונח בפינה. שלישייה זו הזכירה לי מיד את העבודה האיקונית "One and Three Chairs" של ג'וזף קוסוט (Joseph Kosuth) משנת 1965. השלישייה הזו היא בעיני עבודת מפתח בתערוכה, שכן עובד נעה במעגל סגור של חיפוש פנימי, השואל שאלות על מרכיבי זהות, סביבת המחיה, קשרים אנושיים והיסטוריה. בתום החיפוש היא לעולם שבה אל הדבר עצמו: הפינה היא פינה היא פינה. תחושה זו כשלעצמה, שהדבר הוא הדבר עצמו, יצוקה בין העבודות בתערוכה ומשרה על החוויה כולה שלווה והשלמה עמוקות.

מראה הצבה מתוך "עבר קרוב", דורון עובד, גלריה גבול, 2018

סמוך לעבודות הפינה מונח תצלום של מבנה המזכיר בית קרקע רחב, ריק ומתפורר, המודפס על שקף עכור המונח על אותו הפריים בדיוק בהדפסה מלאה ומוצמד אל פדסטל בגובה המותן. בניגוד לאיסור הפוריטני לגעת ביצירות אמנות, השקף דווקא מזמין הזזה. האפקט שנוצר מן ההזזה מייצר מבע קולנועי של זיכרון מטושטש, "ראייה כפולה" או מעין פאטה-מורגנה. השקף מתפקד גם כעור הבית, שכבת מגן או קרום שמכסה עליו, אך למעשה הוא מועד לנשירה והתפוררות. המבנה המצולם הוא אחד המבנים הראשונים של  הקיבוץ, ששימש בעבר חדר עיון. לפני כעשר שנים הופקע המבנה משימוש וננטש. מאז הוא עומד שם כרוח רפאים פעורת פתחים בטבורו של הקיבוץ. איש אינו משקיע בו מאמץ או תקציב, אך במקביל ממאנים להחריבו.

תצלום חדר העיון לשעבר ועבודות אחרות בתערוכה, בעיקר מהסדרה "The Untitled Album", חושפים את ליבת תהליך עבודתה של עובד ומחדדים את מוקדי העניין שלה. אלו נוטים להיות "שוליים" או יומיומיים, אך דרך עדשת המצלמה היא מטעינה אותם בחשיבות: "צילמתי את זה, אז זה חשוב". כך היא חולקת עם הצופה את המבט המוחלט שלה.

זוג עבודות החולש על שני הקירות הנגדיים של הגלריה מתייחס לטלטלות ולקושי שטמונים בחיים על גבול מדיני סוער. משמאל תלוי תצלום שנוצר מבעד לשמשה הקדמית של מכונית הצופה על שביל המוביל ליציאה מן הקיבוץ. מימין לשביל היציאה עומד קיר בטונדות שהוקם בשנת 2004 כדי להגן על המשק מפני ירי של החיזבאללה. משמאל לשביל מתעקלת דרך שקצה נמצא מחוץ לפריים. בפינה הימנית של התצלום, על שמשת המכונית, מודבק אישור טסט משנת 2008, השנה שבה החלה עובד את לימודיה בוויצו וגם השנה שבה נוצר התצלום.

מראה הצבה מתוך "עבר קרוב", דורון עובד, גלריה גבול, 2018

בקיר הנגדי הודפס על רצועות מן המסד ועד הטפחות פריים של שביל כניסה למקלט ציבורי. צדי קירות השביל מסומנים בקו אדום לכל אורכו והשביל, שמצולם מגובה העין, יורד ומתפתל מחוץ לשדה העדשה. בזמן מלחמת לבנון השנייה שהתה עובד בקיבוץ, שננטש כמעט לחלוטין עקב הירי הכבד, והיא עדיין נושאת עימה את עוצמת החוויה. המקלט צולם בשנת 2010.

שני התצלומים, ה"מביטים" זה בזה, מצביעים על סכנת מוות ממשית, והם כבדים, דוממים ונוכחים כמו בטון חלל הגלריה שמקיף אותם. אלו גם שני התצלומים הגדולים ביותר בתערוכה – סיבה נוספת לנוכחותם הדומיננטית. בשניהם סופו של השביל נגדע ונעלם מעיני הצופה. אפילו השביל במרכז שמשת המכונית אינו חושף מה ממתין שם בחוץ. השבילים מובילים כביכול  למקומות בטוחים יותר, מחוץ לשדה הקרב, אך למרות הקשר הליטרלי בין סכנה להגנה על החיים, אלו גם תצלומים סימבוליים המרמזים על העתיד שמעבר לחיים בקיבוץ. עובד אינה עוסקת בטראומות או באירועים מונומנטליים. היא מצלמת את ההיעדרות האילמת שלהם באמצעות אנדרטאות דוממות של חפצים, מבנים או אנשים, או לחלופין, את חרדת ההמתנה להתרחשותם.

סמוך לתצלום שמשת המכונית מונח "ספר" פשוק שמזמין דפדוף, אך באופן מפתיע הספר מקובע לפדסטל והופך לאובייקט הנייח ביותר בתערוכה. בפרפר הספר מוצג כדיפטיך תצלום של מכונית ישנה אדומה החונה על פיסת דשא וחלקה הקדמי נבלע ומוסתר בשיח ענק. בדף הסמוך מופיע אי עגול של צמחייה במרכז לובי רחב ידיים עם רצפת שיש אדמדמה, ועליו מאיר עיגול אור הפורץ מהתקרה. הצמחייה שופעת מן האי, מגודרת בחומה נמוכה, אך זקופה ומלאת חיים. גן סגור. שני דפי הספר חודרים אל פדסטל העץ וקבועים בו. ה"ספר" הוא חלק מהפרויקט "The Untitled Album", שהחל במחשבה על גיבוש ספר, אך הוצג לראשונה כתערוכה. שני העמודים יועדו להיות צמד בספר השלם. העניין הבולט בשני התצלומים הוא התקיעות; הרכב תקוע בסבך הצמחייה והצמחייה תקועה בלובי של מבנה. עם זאת היופי, הצבעוניות וההרמוניה, בכל תצלום בנפרד ובזיווג של השניים, מנטרלים את הממד המלנכולי מהתצלומים וממתגים אותם כרגעי ביניים מהפנטים. זהו גם קסמו של הפרויקט כולו: רגעים פיוטיים שהמוות פושה בהם ברוך ולא נותר אלא לשתוק מולם.

מראה הצבה מתוך "עבר קרוב", דורון עובד, גלריה גבול, 2018

התצלום האחרון שאתייחס אליו הוא פורטרט של  סבתה של עובד, שנפטרה בינואר 2010. עובד צילמה אותה כחלק מפרויקט של פורטרטים משפחתיים. בתצלום נראית הסבתא יושבת במרכז שביל בקיבוץ, רגליה פשוקות קמעה ומסך אור חזק בגבה מעניק לה הילה זוהרת של קדושה. את דמותה של הסבתא תוחמת מסגרת מלבנית ובהירה, מה שחושף טכניקת צילום מעניינת: עובד צילמה שני פריימים שונים באותו המקום בדיוק. האחד צולם מקרוב, כשהסבתא תופסת את רובו של הפריים, והשני ממרחק רב יותר. עובד הניחה את הפריימים זה על זה והדפיסה אותם, וכך נוצרה המסגרת הדקה מסביב לדמות. הרב-שכבתיות, החוזרת בעבודותיה של עובד, מעניקה לפריים נראות מיסטית המדגישה את נוכחותה של הדמות, אך גם ובעיקר את היעדרותה. בפעולה זו מוליכה אותנו עובד בתיאטרון האבסורד של זכרונותיה.

הזיכרון הוא דבר חמקמק ומתעתע. אנחנו מבקשים למצוא ולגלות אותו באמצעות הצילום, אבל התצלום עצמו גם הוא פיקציה מעובדת וערוכה. כתב על כך יפה רולאן בארת בספרו "מחשבות על הצילום": "וכך פעם אחת העניקה לי אמנות הצילום רגש שהוא ודאי כזיכרון, כדרך שנתנסה בכך פרוסט באחד הימים. כשהתכופף כדי לחלוץ את מגפיו נתגלו לו לפתע פניה האמיתיים של סבתו, אשר 'בפעם הראשונה חשתי את מציאותם החיה בזיכרון שבא מאליו (לא מרצון), זיכרון שלם'" (עמ' 73). נדמה שגם עובד מייצרת זכרונות ומאפשרת להם להציף אותה ולפעום בה בהווה, אבל לא מתוך מקום של קונפליקט סוער, שאלות קריטיות  שנותרו תלויות וחסרות נמענים או חשיפת ממצאים ארכיאולוגיים מרתקים. עובד בוחרת בעמדה הנחשקת של התבוננות שוות נפש באלמנטים הנוסטלגיים והסנטימנטליים ביותר. היא אינה מתרפקת על עברה ואינה עורגת למה שכבר איננו, אלא מנפה ממנו בעדינות ובתשומת לב את האבק שהצטבר וחושפת אותנו לעומקו של הרגש היפה ביותר, הגעגוע.

דורון עובד, "עבר קרוב"
הגלריה גבול, קיבוץ חניתה
נעילה: 4.8.18
ימי ביקור: שלישי, 17:00–18:00; חמישי, 09:00–11:00; שישי, 10:00–14:00; שבת, 11:00–14:00, או בתיאום טלפוני: 052-3749526, 054-6370785

שיח גלריה לרגל נעילת התערוכה יתקיים בשבת, 4.8, בשעה 17:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.