בין שדה הקרב לכרך ההלום

"אם מעמיקים להתבונן בפניהם של החייל והתעשיין העשיר ניתן להבחין בהבדל בין הצלקות העמוקות של המלחמה לבין הצלקות הדקות והחדות שנוצרו במהלך קרבות הסיף". רם אהרונוב על התערוכה "האמנות בעקבות מלחמת העולם הראשונה" בטייט בריטן בלונדון

התערוכה "האמנות בעקבות מלחמת העולם הראשונה" בטייט בריטן בלונדון חוקרת את השפעתה של המלחמה הנוראה ההיא על האמנות בבריטניה, בצרפת ובגרמניה בשנים 1916–1932. מן התערוכה עולה כי אחד מתפקידיהם של האמנים שחוו את הקטסטרופה בשנים 1914–1918 היה לייצג את כאב המלחמה.

האוצרים בחרו לפתוח את התערוכה בוויטרינה מזכוכית ובתוכה שלושה כובעי פלדה. האחד הוא כובע בריטי חלוד-מה עם כיפה נמוכה המסתיימת בשוליים רחבים. השני הוא כובע צרפתי עם כיפה עמוקה יותר, ששוליה הצרים מתרחבים למעין מצחייה שעליה מופיע תבליט קישוטי – מיכל שלהבות מתרוממות ממנו, המונח על עוגן ספינה ועליו האותיות RP. לקודקוד הכובע מוצמדת מעין כרבולת פלדה. השלישי הוא כובע גרמני עם כיפה עמוקה ששוליה יורדים מעל לאוזניים. גם הכובע הגרמני חלוד, וניכר שנפגע מרסיס גדול.

הכובעים רומזים על ארץ מוצאם. הכובע האנגלי הוא אולי המתאים ביותר נגד גשם, בזכות שוליו הרחבים, אבל הוא מאוד לא נוח באימונים ובוודאי לא בהסתערות על חפירות האויב. אין זה מפתיע שברוב הציורים הוא מופיע לאחר שנפל מראשו של חייל. הכובע הצרפתי רומז שגם במלחמת חפירות ותחת מטר של פגזים ופצצות, החייל הצרפתי עדיין זקוק לקישוט. הכובע הגרמני הוא היעיל ביותר, בגלל עומק שוליו. הוא מעניק את ההגנה הטובה ביותר לחובשיו, אבל כפי שרואים בדוגמה שבוויטרינה, לא תמיד הצליח להגן על חובשו מפני רסיסים גדולים של פצצות.

כובעי הפלדה הפכו לסמלי הצבאות הלוחמים, ואין זה פלא שברוב ציורי החפירות ובמצבות הזיכרון הם האלמנט השכיח ביותר. הכובע העזוב בציוריהם של אמני שלוש הארצות המשתתפים בתערוכה הפך לסמל לחייל הבודד שנהרג.

הציור "שבילי התהילה" של נבינסון מתאר שני חיילים בריטים הרוגים השרועים לפני גדר התיל שעליה הסתערו, ראשיהם בבוץ. הרובים עדיין מתחת לגופם, וכובעי הפלדה מושלכים סמוך להם. נבינסון היה נהג אמבולנס צבאי בחזית הצרפתית עד ששירותו הופסק בגלל מחלה. ב-1917 הוא גויס ליחידת "אמני המלחמה הבריטים הרשמיים" (Official War Artists). לפני המלחמה הוא היה ידוע כ"ורטיסט", סגנון ציור שביטא את המודרניות באמצעות הדגשה של קווים לא ישרים. הציור "שבילי התהילה" היה כה חשוף ובוטה בזמנו, עד שהואשם באיום על המאמץ המלחמתי והצגתו נאסרה. נבינסון התעקש והציג את הציור בתערוכתו "אמנות המלחמה ב-1918", ואף כיסה את גופות החיילים ברצועת נייר שעליה כתב "צונזר". בזמנו חל איסור להשתמש במונח "צנזורה" על הטיותיו ללא רשותו של משרד המלחמה, ונבינסון נענש.

Paul Nash, Wire
1918-9, © IWM (Art.IWM ART 2705)

"תיל" הוא ציור נוף בצבעי מים, גיר וטוש (486×635 מ"מ). העבודה, שצייר פול נאש, מתארת מה שנשאר משדה הקרב לאחר הפסקת האש. בפינה הימנית ניצב על תלולית קטנה גזע עץ שכל ענפיו גדועים ומכופפים. במקום נוף העץ הגדוע מופיעים חוטי תיל. ברקע נראים שלוליות מים, בורות הפגזים והפצצות, בוץ, גזעי עצים מתים ושרידי דרך כפרית וגשר מעל נחל קטן.

באופק האפור מצד שמאל מתרוממים עננים כהים כאילו עשן עולה ממשרפה איומה או שהאדמה עצמה בוערת. נאש, אמן ציורי נוף לפני המלחמה, הוצב במוצב ביפרה (Ypres) בחזית הבלגית בחודשים פברואר–מאי 1917. הוא חזר לשם כאמן המלחמה הבריטי הרשמי בשלהי הקרבות והיה המום ממה שראה. הציור "תיל" הוא למעשה תיאור של הרס והשמדת הנוף. הציור משלים את ציורו של נבינסון "שבילי התהילה" בכך שהוא מציג לצד גוויות החיילים של נבינסון את גוויעתו של הנוף.

בעבודותיהם של "אמני המלחמה הבריטים הרשמיים" שדה הקרב הוא המוקד. אצל רבים מהאמנים הגרמנים ששירתו בצבא מוקדי הציור הם העיר והעורף. ביניהם בולטים אוטו דיקס וג'ורג' גרוס.

Otto Dix (1891-1969), Prostitute and Disabled War Veteran. Two Victims of Capitalism, 1923, LWL- Museum für Kunst and Kultur (Westfälisches Landesmuseum) / Sabine Ahlbrand-Dornseif. © Estate of Otto Dix 2018

הציור "זונה ונכה מלחמה. שני קורבנות הקפיטליזם" של אוטו דיקס הוא רישום בטוש שחור על קרטון: דיוקן של זונה עירומה וחייל שנפגע אנושות בלסת הימנית ובעין השמאלית. שתי הדמויות, שכל אחת מהן הושפעה מן המלחמה באופן שונה ושעקבותיה נחרתו עמוק בתוכם, עדיין לא הצליחו לחזור לחיים שחיו לפני המלחמה או לבנות חיים חדשים בעיר. האשה נאלצה לעבוד בזנות בגלל אילוצים כלכליים, והחייל לא זכה לעזרה הרפואית השיקומית הראויה.

כותרת המשנה, "שני קורבנות הקפיטליזם", נוספה לכותרת כאשר הציור פורסם בעיתון הקומוניסטי "Die Pleite", במטרה לעגן אותו בהקשר פוליטי רחב יותר. אוטו דיקס הוא אחד מאמני הרישום הבולטים שלאחר המלחמה. רישומיו ממשיכים לצמרר עד היום. הם מדגישים את העובדה שהטיפול שהנכים קיבלו בעורף היה דל ביותר, מה שגרם לכך שנשאו את סבלם שנים רבות אחרי המלחמה.

George Grosz (1893-1959), Grey Day, 1921, Staatliche Museen zu Berlin, Nationalgalerie. Acquired by the Federal State of Berlin.
© Estate of George Grosz, Princeton, N.J. 2018.

ג'ורג' גרוס הוא אחד מהאמנים שתיארו את החברה בסוף המלחמה כפי שהשתקפה בערים החדשות. "יום אפור" הוא ציור שמן על בד בסגנון ריאליסטי. זהו ציור גדול יחסית (1150×800 מ"מ), המתאר ארבעה טיפוסים המייצגים ארבע קבוצות אוכלוסייה חשובות: הגרמני העשיר הלבוש בחליפה מהודרת ומתגאה בשפם מטופח, מאלה שהתעשרו מהמלחמה והמשיכו ליהנות מכל מחמדי העיר למרות התבוסה הגרמנית; החייל הנכה שאיבד את ידו וממשיך לשוטט בכיכר העיר במדיו, בעזרת מקל הליכה; הפקיד עם המגבעת העגולה והתיק תחת זרועו; והפועל חסר התווים, בבגדי עבודה אפורים. ברקע נראים בתי-החרושת העשנים ובנייני המגורים החדשים.

אם מעמיקים להתבונן בפניהם של החייל והתעשיין העשיר ניתן להבחין בהבדל בין הצלקות העמוקות של המלחמה לבין הצלקות הדקות והחדות שנוצרו במהלך קרבות הסיף. אנשי המעמד הגבוה בגרמניה נהגו לסייף ללא הגנה על פניהם ואף נהגו להסיר את גולת הכיסוי מקצה החרב כדי להגביר את הסיכון. בכך הם ביטאו אומץ ויכלו להתהדר בצלקות שהדו-קרב הותיר בפניהם.

Käthe Kollwitz (1867 – 1945)
War, plate 4: Th, Widow I
1921-2, Franz Engelmann

קטה קולוויץ הגרמנייה היא בין האמניות המעטות בתערוכה. היא ידועה בחיתוכי העץ שלה (370×235 מ"מ). סדרת חיתוכי העץ "מלחמה" משקפת את המשפחה שנשארה בעורף – האם, האב, האלמנה והילדים, עדות חריפה וקשה לסובלים השקטים של המלחמה.

קולוויץ שכלה את בנה פיטר כבר בראשית המלחמה. הוא נפל בקרב באוקטובר 1914. הסדרת "מלחמה" מבטאת את סבלה המיוחד של האם השכולה. בפלטה הרביעית בסדרה בחרה קולוויץ לבטא את האלמנות בעזרת הפנים וכפות הידיים בלבד, שנותרו ריקות לאחר שהילד שהן גידלו וטיפחו נפל בקרב. זהו חיתוך עץ יוצא דופן, שבו כפות הידיים מביעות את העצב בעוצמה דומה לזו של הראש המורכן.

קולוויץ היא אולי אמנית מלחמת העולם הראשונה המוכרת ביותר בישראל. חיתוכי העץ שלה היו שכיחים בהרבה בתים של משפחות שעלו מגרמניה בין שתי מלחמות העולם. בין המשפחות היו לא מעט אבות ששירתו בצבא הגרמני בחזית.

בסוף המלחמה הכינה קולוויץ את הפסלים ל"מונומנט ההורים" בבית-הקברות הצבאי בבלגיה. במתווה שהכינה אפשר לראות תחילה את זוג ההורים כורעים על ברכיהם זה לצד זה, האב ראשו למעלה וידיו משולבות והאם בראש מורכן וידיים משוכלות. לקראת סוף ההכנות לביצוע החליטה קולוויץ להפריד את ההורים לשני בסיסים נפרדים, כדי להדגיש את בדידותם. בבית-הקברות הפסלים ניצבים לא רחוק זה מזה, לפני טרסת שיחים נמוכה. אינטימיות מיוחדת נוצרת בין צלבי העץ הכהים לפסלי ההורים העשויים מסלע בהיר. אין כאן דבר מתהילת המלחמה וממונומנטי הגבורה שכה אופייניים לבתי-קברות צבאיים. יש כאן רק עצב וכאב שעוטפים אותך גם 100 שנה לאחר תום הקרבות.

"Aftermath: Art in Wake of World War One"
Tate Britain, לונדון
נעילה: ספטמבר 2018

1 תגובות על “בין שדה הקרב לכרך ההלום”

    תודה רבה, רם. נראה שהאוצרים התמסרו לעיסוק בנושא הקשה בלי להתפשר. הייתי שמחה לדעת מה היה הנרטיב הכולל של התערוכה – האם היה טקסט כללי שהתייחס לנושא, או שפשוט העבודות הוצבו זו לצד זו? האם הצבת היצירות היתה תמטית, או לפי ארצות המוצא של הציירים? וכמה עבודות היו? וגם – למה הגרמני העשיר בציור של גרוס פוזל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.