"לא מספיק שהבריטים עזרו ליצור את הכאוס הזה, עכשיו הם חזרו לספר את סיפורו"

"בין אם מגיעים מהמחסום של קבר רחל ובין אם ממרכז בית-לחם – ההליכה מסתיימת באופן בוטה בחומת ההפרדה, בצורה שסותרת את כיוון העיר ואת המבנה שלה. אם חושבים על המלון כעל עבודת מיצב במרחב הציבורי, אז הדרך למלון גורמת לצופה להתנגש בחומה". איריס פשדצקי על המלון של בנקסי

שתי נשים יושבות על ספת עור אדומה. הן שקועות במסכים שבידיהן. שפת גופן זהה. רגל ימין מונחת על רגל שמאל. ראשן מופנה מטה ואצבעותיהן גולשות על הצג. הן יושבות בלובי של בית-מלון. סביר להניח שהן תיירות, סביר להניח אירופיות. לימינן עציץ, לשמאלן עציץ ומעליהן נברשת. על השולחן הקטן שלפניהן מונחות שתי כוסות תה וקומקום חרסינה מעוטר בפרחים. זאת תמונה של צופות היושבות מול מסך, וילונות התיאטרון האדומים פרושים לצדדים, ועל תצוגת המציאות הזו ניצבת גדר ההפרדה שבין ישראל לפלסטין. התבוננו בתמונה הזאת.

The walled off hotel (משחק מלים המחבר בין גדר ההפרדה לבין רשת מלונות וולדורף), או בכינויו הנפוץ "המלון של בנקסי", נחנך בבית-לחם בראשית 2017 והפך במהירות לאטרקציה תיירותית מרכזית בעיר, המגלגלת תעשייה מתבקשת של מזכרות כנסיית המולד וגדר ההפרדה. בנקסי, אמן הגרפיטי המסתורי מאנגליה, מצייר בפלסטין כבר למעלה מעשור ציורי רחוב ביקורתיים וסאטיריים על חומת ההפרדה ועל הכיבוש הישראלי. אחרי למעלה משנה של פעילות וכמה תערוכות קבוצתיות, מעניין לבחון את נוכחות הגלריה בשדה האמנות הפלסטיני.

כדי להגיע למלון צריך ללכת על דרך ראשית. בין אם מגיעים מהמחסום של קבר רחל ובין אם ממרכז בית-לחם – בשני המקרים ההליכה מסתיימת באופן בוטה בחומת ההפרדה, בצורה שסותרת את כיוון העיר ואת המבנה שלה. אם חושבים על המלון כעבודת מיצב במרחב הציבורי, אז הדרך למלון גורמת לצופה להתנגש בחומה ולחוות, פיזית ממש, את הפצע העירוני ואת העיוות המרחבי שהוא יוצר. המלון כולו, הלובי והחדרים, הם חלל תצוגה לעבודותיו של בנקסי.

צילום: איריס פשדצקי

במקום פועלות גם שתי גלריות. בראשונה תצוגת קבע המגוללת את ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, ולצדה תצוגה של אמנות עכשווית.

תחילת הסכסוך מתוארכת לשנת 1917, הצהרת בלפור. התצוגה נפתחת בדמותו של בלפור ברגע החתימה הקריטי על המסמך. העט זז במעגלים וחותם שוב ושוב על מה שיניע את כל האלימות שמתוארת בהמשך.

התצוגה עצמה, בשלוש שפות, מיועדת בעיקר לתייר המערבי ומנסה לעשות סדר. מה זה התנחלויות, מה קורה בעזה, מיפוי אירועי האלימות והמלחמות וגם מחאה ואקטיביזם.

בלב התערוכה מוקרן סרטם התיעודי של הבמאים עימאד בורנאט וגיא דוידי, "חמש מצלמות שבורות", המתאר את מחאת תושבי בילעין על גדר ההפרדה. ביציאה מההקרנה עומד שלט המודה לצופים ומוסיף: "לא מספיק שהבריטים עזרו ליצור את הכאוס הזה, עכשיו הם חזרו לספר את סיפורו".

בקומה השנייה מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית פלסטינית. כיום מוצגות שתי תערוכות: התערוכה הקבוצתית "בית… בית…" ותערוכת היחיד ״זרות״ של האמנית, השחקנית והאמנית הפלסטינית ילידת עכו ראידה אדון.

מתוך עבודתה "זרות" של ראידה אדון, צילום: איריס פשדצקי

בפתיחת התערוכה אמר האוצר חוסני שחאדה כי התערוכה אינה עוסקת רק בטרגדיה הפלסטינית. "אנחנו כפלסטינים לא עוסקים רק בבית הפלסטיני ובטרגדיה הפלסטינית […] אלא גם בכל מה שקורה בסוריה ובעיראק. כל זה נוכח בתערוכה כאן". זו אמירה מעניינת הממשיכה את הקו האוצרותי של ביאנלת קלנדיה האחרונה – חיפוש אחר דימוי שונה ורחב יותר לכאב הפלסטיני.

במרכז תערוכתה של ראידה אדון עבודת וידיאו המתארת מסע מתמשך של פליטות וחוסר שייכות. קבוצת אנשים, נשים וילדים, אולי משפחה, אולי תושבי כפר או שכונה, הולכים בשדות ובמדבר. העבודה משלבת בין סצנות ריאליסטיות פואטיות לבין סצנות סוריאליסטיות. הסרט מכיל רצף של תצלומי דיוקן פרטיים וקבוצתיים. אחד הרגעים המעניינים בעבודה מתרחש כשמתוך תמונת הדיוקן הקבוצתית הפלסטינית מביטה אלינו רלי אברהמי, המגלמת את אחת הדמויות בקבוצה, אבל בה בעת מוכרת כצלמת שניסחה דיוקנאות של משפחות ישראליות (בין היתר במדור "מצב משפחתי" בעיתון "הארץ", שתיעד משפחות ברחבי הארץ).

המלון-מיצב הוא מלאכת מחשבת של דימויים. הוא בולע לתוכו את כל מי שנכנס והופך אותו מיד לחלק מהמיצג, צופה ומשתתף גם יחד. התייר-צופה מתבונן ביצירות המבטאות ביקורת חברתית נוקבת, ובו בזמן משלם מכספו כדי לשמש ניצב בתפאורה של המלון-מיצב.

יש המבקרים את בנקסי על שימוש בסיטואציה פוליטית לצרכים אישיים, אמנותיים ועסקיים. בנקסי עצמו מתייחס לכך באתר המלון ואומר כי המטרה אינה להרוויח מסבלם של אחרים, אלא ליצור עסק מקומי ולהשקיע את הרווחים בפרויקטים מקומיים. למרות הביקורת, אין להקל בהכרה הציבורית שהמלון הביא לבית-לחם שמאחורי החומה. למרות ואולי בגלל הסתירות שהמתחם מכיל, יוצר, מצביע עליהן ומשתמש בהן, נראה שהקהילה הפלסטינית המקומית בחרה בו כמרכז לפעילות, עשייה ויצירה.

3 תגובות על "לא מספיק שהבריטים עזרו ליצור את הכאוס הזה, עכשיו הם חזרו לספר את סיפורו"

    וואו!! יופי של ביקורת

    אפשר לבכות עד מחר על הגדר, אבל היא חסכה המון חיי אדם. של יהודים וגם של הפלסטינאים שהיו נהרגים בפעולות הנקם הישראליות לפיגועים. כמה נהרגו בחומת מגן? 497 פלסטינאים בחודש וחצי. כמה היו ממשיכים להיהרג אם לא היתה שם חומה? כמה יהודים היו נהרגים? הבכיינות המערבית על החומה היא בחירה בדרך שלא מציעה פתרון פרקטי. שלום לא יפרוץ פה כל כך מהר, לפחות שתהיה הפרדה. ובנקסי הוא אמן סוג ד׳, תתבגרו. וגם הזהות שלו כבר נחשפה כאחד מחברי מאסיב אטאק.

    התגובה שלך היא קול שפוי שכמעט כבר לא נשמע היום, כשקיצוניים משני צידי המפה הפוליטית הם שנשמעים.
    אבל מחוץ לממד הפוליטי, מתברר שמשהו טוב יצא מהמיזם האמנותי הזה, והיא העובדה שהמקום הפך במה לאמנים פלסטינים שכדאי לשמוע את קולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.