המלצת השבוע: מחול בפסטיבל ישראל

פסטיבל ישראל 2018 מנסה לגשר על הפער שבין הפרובינציה לאירופה: החל ביצירה של מרלנה מונטרו-פריטס בביצוע להקת בת-שבע, יצירות מאתגרות של בוריס שרמץ וטינו סגל, עיבוד מחודש ל"ריקוד השלישי" של ליאת דרור וניר בן-גל, וכלה במחווה של להקת ענבל למייסדת שרה לוי-תנאי

גם השנה מציע פסטיבל ישראל, בניהולו האמנותי של איציק ג'ולי, תוכנית מגוונת הפונה לקהלים שונים – החל במוזיקה פופולרית, דרך מחול ותיאטרון מיינסטרים וכלה באמנות פרינג'. בשיחה עם איריס לנה במסגרת הסדרה "פוינט למחשבה" של בית-הספר למחול בסמינר הקיבוצים לפני כחודש, סיפר ג'ולי כי מטרת הפסטיבל היא "לפתוח חלון" ולהביא לישראל מופעים שלא ניתן לצפות בהם (או מספיק מהם) במסגרות אחרות (מרכז סוזן דלל, תיאטראות וכד').

באותה שיחה, שהתמקדה במופעי המחול שיעלו בפסטיבל השנה, הגדירה לנה את אופי המופעים כ"עכשוויים" על-פי כמה פרמטרים: "יש קהילה של יוצרים שמשנה את המאזנים בין כוח לידע, יוצרת נסיונות והתנסות במצבים אלטרנטיביים, משנה ומביאה צורות ותכנים חדשים ופועלת בתוך ספירות חברתיות ופוליטיות".

מי שמטייל אפילו מעט באירופה וצופה במופעי מחול ותיאטרון שם מבין עד כמה איננו נחשפים כאן בישראל לאמנות במה עכשווית, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. משכך, עבור רובנו פסטיבל ישראל הוא הזדמנות להשלים פערים. לנה מספרת לדוגמה כי במשך שנים לימדה את היצירה "עצמי לא גמור" ("Self Unfinished") של קסבייה לה-רוי, אבל מעולם לא ראתה אותה בהופעה חיה, אלא רק בווידיאו. לפני ארבע שנים הזמין ג'ולי לפסטיבל את המופע הזה, שכבר מזמן הפך לקלאסיקה עכשווית, וזכינו כולנו לצפות בו בירושלים.

לא רק עבור הקהל הפסטיבל מספק הזדמנויות; גם האמנים הישראלים ניזונים ממנו. ג'ולי מתגאה בקשר שנוצר בין הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלנה מונטרו-פריטס, שהציגה את עבודתה "על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים" לפני כשנתיים במסגרת הפסטיבל, לבין אוהד נהרין. המפגש הוליד שיתוף פעולה שאת פירותיו נראה השנה ביצירתה החדשה של פריטס עבור להקת בת-שבע, שתעלה בבכורה בפסטיבל, "ניב מצהיב 3".

מתוך "הריקוד השלישי", אורן לאור וניב שיינפלד, צילום: אפרת מזור

את המשבצת "כוכב אירופי עכשווי" בפסטיבל ימלא השנה הכוריאוגרף הצרפתי בוריס שרמץ, שיציג את עבודתו "10,000 מחוות", ובה אנסמבל של 18 רקדנים יבצע 10,000 מחוות בלי לחזור על אף אחת מהן. כך הוא מפרק את המושג כוריאוגרפיה ומבקש לבטל את האפשרות למצוא מבנים קוהרנטיים של תנועות בתוך היצירה.

אמן נוסף שעבודתו עוסקת בשאלה "מהו מחול" וחלק ממנה יגיע השנה לירושלים הוא טינו סגל, שמתנגד לתיעוד עבודותיו באופן עקרוני והן נשמרות רק בזכרונם של הצופים. ברוח תוכנית המחול שנאצרה לפסטיבל – בין עכשווי להיסטורי, המתועד בווידיאו והחי על במה, הקופא בזמן וזה שלא ניתן לתפסו – יופיע סגל עם עבודת סולו (ללא כותרת) משנת 2000, שבה הוא מצטט כוריאוגרפים איקוניים של המאה ה-20.

גם המחול הישראלי שנבחר השנה מנסה להביט לאחור בעכשוויות. שתי עבודות מקומיות יציגו מעין מחוות היסטוריות בתפיסות שונות, אולי אופנתיות, אולי פוליטיות: ניב שיינפלד ואורן לאור יעלו עיבוד מחודש ליצירה "הריקוד השלישי" של ליאת דרור וניר בן-גל מ-1990, ולהקת ענבל תופיע עם מחווה למייסדת הלהקה שרה לוי-תנאי, מאת מור שני.

אולי בשנה הבאה נוכל להיות אחרי "עכשיו", ובינתיים כדאי להכיר את היצירות האירופיות שכבר זכו להכרה מעבר לים גם פה בירושלים (ולא רק לקרוא עליהן, ללמוד אותן ולצפות בהן בווידיאו).

 

פסטיבל ישראל, ירושלים
23.5.18–9.6.18

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.