סודו האפל של הציור האחרון

"צריך ללכת דרך כל התערוכה המפוארת הזאת כדי להגיע, ממש לפני הסוף, לציור יוצא דופן, 'דיוקנה של ז'אן היבוטרן' מ-1919. אוצרי התערוכה לא תרמו כל הסבר לעבודה הזו, אבל אפשר לחוש את חדוות החיים והעצב של הצעירה בהריון". רם אהרונוב ביקר ברטרוספקטיבה של מודיליאני בטייט-מודרן

צריך ללכת דרך כל התערוכה המפוארת הזאת כדי להגיע, ממש לפני הסוף, לציור יוצא דופן, "דיוקנה של ז'אן היבוטרן", מ-1919 (Jeanne He’buterne). היבוטרן, שרק חלק מגופה נראה, יושבת לצד כורסה מרופדת, נשענת בידה על חלקה העליון ולבושה בחלוק קצר לבן נטול שרוולים. אוצרי התערוכה לא תרמו כל הסבר לעבודה הזו, כפי שעשו למספר רב של עבודות אחרות, אבל אפשר לחוש את חדוות החיים והעצב של הצעירה בהריון.

בזמן הציור ציפתה היבוטרן להולדת בנה השני עם אמדיאו מודיליאני. הצער שמלווה עבודה זו בעיני הצופה נובע ממותו ללא עת של מודיליאני זמן קצר לאחר שסיים את מלאכת הדיוקן הזה, והוא רק בן 35, והתאבדותה של ז'אן מיד לאחר מכן.

התערוכה הנדירה הזאת מסכמת את יצירתו של מודיליאני משנת 1906, אז הגיע לפריז מליבורנו שבאיטליה, ועד מותו בשנת 1920. התערוכה משלבת, ולא בקפדנות יתרה, נושאים וזמנים שונים ב-11 חדרי תצוגה. נתבונן רק בכמה מהם.

חדר 2 בתערוכה, המכונה "חיי העיר", מתאר את התקופה הראשונה של מודיליאני בפריז, ברובע מונמרטר. העבודות מצביעות על מודיליאני כצייר דיוקנאות פיגורטיביים, וזאת בזמן שהקוביזם והפוביזם שלטו באבנט-גארד (avant-garde) בפריז. בולטות במיוחד הן העבודות המושפעות מציוריו של פול סזאן, שאמנם מת ב-1906, אבל השפעתו על הציירים המקומיים והזרים שהתקבצו אז בפריז היתה דומיננטית.

עבודה מעניינת במיוחד היא ציור שמן על בד משנת 1909, ששני צדיו חשופים לצופה. כל צד הוא ציור בפני עצמו. הצד האחד הוא "נגן צ'לו", והצד האחר הוא "דיוקן של הפסל קונסטנטין ברנקוזי". הסיבה לכפילות היא כלכלית; מודיליאני השתמש באותו הבד פעמיים כדי לחסוך בחומרים. אם בוחנים היטב את שני הצדדים, מגלים שברנקוזי דיגמן גם ב"נגן הצ'לו".

אמדאו מודליאני, "הקבצן של ליבורנו", 1909, אוסף פרטי

עבודה חשובה אחרת היא "הקבצן של ליבורנו", מ-1909 ("The Beggar of Livorno"). ב-1907 ביקר מודיליאני בתערוכה לזכרו של סזאן שהותירה בו רושם חזק. לאחר שנתיים, במהלך ביקור חוזר באיטליה, צייר את העבודה שלפנינו. השפעת סזאן באה לידי ביטוי בציור זה, וגם באחרים, בעיקר בטבלת הצבעים, שבהם גוני הכחול, האפור והירוק שולטים, בקווי המתאר הפיגורטיביים של הדמות, ובמיוחד במשיחות המברשות ומכחולי הצבעים.

אחת ההפתעות היפות בחדר 5 בתערוכה, "מודיליאני הפסל", היא תשעה ראשים מאבן גיר ומאבן חול שנעשו בשילוב עם רישומי נייר. פסלי הראש והצוואר לא עלו בגובהם על 90 ס"מ. רישום ופיסול היו עיקר עיסוקו ויצירתו של מודיליאני בשנים 1911–1912. למרבה הצער, האוצרים בחרו למעט ביותר בהצגת רישומים בכל התערוכה, מן הסתם בגלל תערוכת רישומים של מודיליאני המוצגת בימים אלו בניו-יורק. זו בחירה מצערת משום שהרישומים, נוסף ליופיים, תורמים רבות להבנת הפסלים והציורים ודרך התפתחותם.

התערוכה אינה מציגה אף עבודה מתקופת לימודיו של מודיליאני באיטליה, וגם חוברת ההסברים הקטנה שמחולקת לכל רוכשי כרטיסי הכניסה אינה מראה עבודות מתקופה זאת. אפשר להניח שמודיליאני החל לפסל כבר באיטליה. ב-1909 עבר מודיליאני בעזרת ברנקוזי לרובע של מונפרנס, וייתכן שבהשפעתו חזר לעיסוק אינטנסיבי בפיסול.

אוסף פסלי הראשים בתערוכה חושף את המהירות שבה עבר מודיליאני מראשים פיגורטיביים לראשים מסוגננים. עם תום תקופה קצרה של שנתיים התייצב על סגנון פיסול אישי: ראשים מאורכים עם סנטר שהולך ומתחדד, צוואר ברבור ועיני שקד – אלה הפכו להיות תו ההיכר המובהק ביותר של האמן, גם כאשר חזר לציורי השמן. מודיליאני חדל לפסל לאחר שאבק החציבה והחלקת האבן הכביד על נשימתו, שהיתה לקויה עוד מילדותו, אז חלה בשחפת.

אמדאו מודליאני, "ראש אישה (עם צבר שיער)", 1911-1912

הפסל "ראש אשה (עם צבר שיער)", מהשנים 1911–1912, מאבן חול, מאפיין את שלב המעבר של מודיליאני מהראשים הפיגורטיביים ההתחלתיים אל הסגנון המלא החדש. האף מתחיל להתארך, אבל עדיין יש ביטוי פיסולי לקצהו התחתון ולגבות העיניים הנמשכות מקצהו העליון. העיניים, הריסים והעפעפיים מודגשים כמו בתבליט, והמדרגה במעבר ללחיים משאירה פס צל. האוזניים מסתיימות במעין עגילים שלא נחצבו לפרטיהם.

הפסל "ראש" (1912–1911), מאבן גיר, נמצא בשלב האחרון של התפתחות הראשים. הפנים ארוכות ביותר ומסתיימות בסנטר חד. האף גם הוא ארוך ביותר, אבל הגבות בקצהו העליון רק חרוטות על המצח. העיניים, עיני השקד המפורסמות, יופיעו מעתה ברוב ציורי הדיוקן העתידיים. רעמת השיער היא עדיין רק רצועה צרה, שנחצבה והודגשה בחריטה. היתר נותר בחציבה ראשונית, ללא פרטים. ההגזמה בפרופורציות שבין חלקי הראש השונים מעניקה לפסל איכות יוצאת דופן.

חדר 7, "קרובים בגישה" ("Kindred Spirits"), מכנס את התקופה שבה מודיליאני כבר היה דמות ידועה במונפרנס. עשר שנים לאחר בואו לפריז, נראה שהתאקלמותו היתה מלאה. בין חבריו ניתן למנות אנשי אמנות רבים מעולם הציור, הפיסול, הכתיבה, המשחק והמוזיקה, ובהם ז'אן קוקטו, ז'אק ליפשיץ, מאקס ג'אקוב ואחרים.

אחת העבודות מאותה התקופה היא "מדאם פומפדור" (1915), שמן על בד. "מדאם פומפדור" היה כינויה של הסופרת והעורכת האנגלייה ביאטריס הסטינג (Beatrice Hastings), ידידה קרובה של מודיליאני ובשנים 1915–1911 אף אהובתו. הכינוי "מדאם פומפדור" נועד לרמוז על אופייה של האשה, שהיתה בעלת ביטחון עצמי רב וכריזמטית.

אמדאו מודליאני, "מדאם פומפדור", 1915, באדיבות המוסד לאמנות של שיקאגו

הדבר הבולט ביותר בדיוקן של הסטינג, נוסף לכובע השחור רחב השוליים, המקושט בנוצות, ונוסף לכינוי "מדאם פומפדור", שנכתב באותיות גדולות בתוך הציור, הוא סגנון הציור, הקרוב לסגנון הפיסול של הראשים האחרונים; צוואר גבוה, פנים מאורכות שהולכות ומתחדדות לעבר הסנטר, ולא רק בקו המתאר החיצוני – אלא גם באופן המשיחה, ועיני השקד כמובן.

חדר 8 בתערוכה נקרא "העירום המודרני" (Modern Nudes). בשנת 1916, בעזרת תמיכה כספית של סוכן אמנות חדש ושמו ליאופולד זבורוסקי, חזר מודיליאני להעסיק מודליסטיות והרבה לצייר נשים בעירום. האלמנט הבולט בציורים אלה הוא הדגשת החופשיות והחושניות של הנשים, וזאת בתקופה שבה נשים באירופה החלו לזכות בעצמאות גוברת והולכת. גם השפעת הקולנוע ניכרת בציורים, בעיקר באיפור הפנים והשפתיים.

בתערוכת היחיד של מודיליאני בפריז, בשנת 1917, התערוכה היחידה שהוצגה בתקופת חייו, נכללו גם כמה עבודות מהעירום החדש. הופעתן גרמה ללא מעט זעזוע ותדהמה. מפקח המשטרה הצרפתית הורה להוציאן מן התערוכה בטענה שהן אינן צנועות דיין. יש להניח שמה שטילטל במיוחד את המפקד היה שיער הערווה של הדמויות, אלמנט בלתי שכיח באמנות באותם ימים.

אמדאו מודליאני, "עירום", 1917, אוסף פרטי

הציור "עירום" מ-1917 הוא בין הגדולים ביותר בתערוכה ומושך תשומת לב מיידית. הדמות העירומה שוכבת של מצעים כאשר כל חלקי גופה האחוריים פונים לצופה, למעט הראש, שמתרומם ומביט בצופה בעיניים פקוחות. שפתיה של האשה צבועות אדום, לחייה בכתמי אדום-ורדרד. הרקע נראה כמו חלון או תמונה גדולה על הקיר וצבעו אפור-ירקרק בתוך מסגרת עץ חומה. הרקע הכהה מדגיש את הצבעוניות הבהירה של הגוף העירום על המצעים הלבנים. החושניות היא השלטת בתמונה.

מעניין להשוות את הציור הזה לציורו של דיאגו ולסקז "ונוס בחדר הרחצה" מהשנים 1651–1647 ("The Rokeby Venus"). גם בציור זה הדמות שוכבת כאשר כל גופה האחורי פונה לצופה, אבל ולסקז בחר לצייר לצד ונוס קופידון מכונף, המציב לפניה מראה. ראשה של ונוס המשתקף במראה חושף את פניה בפני הצופה. ההסבר שמעניקה הגלריה המלכותית בלונדון לציור הזה גורס כי ונוס מעדיפה להתבונן בצופה ולא בעצמה. אצל מודיליאני אין צורך בכל העדינות הספרדית המחוכמת הזו. ונוס שלו פשוט מסובבת את הראש ומתבוננת בצופה בחופשיות ובנועזות.

 

***

 

"Modigliani",

טייט-מודרן, לונדון

נעילה: 2.2.18

2 תגובות על סודו האפל של הציור האחרון

    מודליאני הטראגי המוכשר והאהוב.
    האם יש סיכוי שתערוכה כזו תגיע גם לישראל?

    תודה לך רמי על מאמר רהוט וקולח, מחבר אל התערוכה והאמנות גם חסרי הבנה בתחום, כמוני…
    להתראות בנופי הארץ!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.