בין וידוי לשרשרת "מלים מוצעות"

"אני מאוהבת במסרים שנשלחים דרך האפליקציה. הם מצליחים למתוח את מה שניתן להגיד דרך שימוש בשפה מתוך 'רובינזון קרוזו', ויוצרים תוכן חדש שנראה כמעט כמו חלק מהסיפור, רק עם תחושה מוזרה". שיחה עם אמנית הניו-מדיה ליליאנה פרבר על הפרויקט החדש שלה, "Blue Vessel"

ליליאנה פרבר, אנא הציגי את עצמך.

"אני אמנית ניו-מדיה. העבודה שלי עוסקת במדיום הדיגיטלי. השפה, המדיום והקומפוזיציה מרתקים אותי בחלקים הנראים והבלתי נראים שלהם. הדיגיטליות יוצרת דימויים ויזואליים, אבל היא למעשה מגוון טכנולוגיות שמשנות את האופן שבו אנו חיים, ומעניין אותי במיוחד איך העולם הווירטואלי מעצב מחדש את התפיסות שלנו לגבי העולם האמיתי. אני יוצרת עבודות רשת ודימויים נעים או דוממים שחוקרים אספקטים חברתיים ותרבותיים של ההשפעה הדיגיטלית".

ספרי על הפרויקט החדש שלך, "Blue Vessel".

"הפרויקט נוצר כתערוכת אונליין בגלריית ארבייט בלונדון. העבודה היא בעצם אפליקציה שלוקחת את המשתמש למסע דיגיטלי ברחבי האוקיאנוס הלא-ממופה. האפליקציה, שמאוכסנת על שרת שנמצא על ספינה ללא דגל ששטה במים בינלאומיים, מזמינה את המשתמשים לכתוב הודעות אנונימיות שמוגבלות לבחירת מלים רק מתוך הספר 'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו. ההודעה הכתובה נהפכת ללינק, שאולי יימצא מתישהו, או שלא יימצא לעולם. האפליקציה כוללת גם ספריית מידע שבה אפשר ללמוד כישורי הישרדות מלינקים לאתרים, אבל הדפדפן מפרק את עצמו בכל פעם שמגוללים את המסך. למרות שהלינקים עדיין נגישים, האותיות מרחפות ומתנגשות זו בזו והופכות בלתי קריאות".

את עוסקת באופן שבו מידע נאסף, משומש ומאוחסן.

"אנחנו מוצפים בשטף בלתי פוסק של מדיה ויזואלית, טקסטואלית ושמיעתית, ומעניין אותי התהליך של ייצור וצריכה של אינפורמציה דיגיטלית. איכשהו אנחנו עדיין מפנטזים על אוטופיה של מידע, שבה מידע דיגיטלי נגיש באופן דמוקרטי והכבישים המובילים אליו הם בעלי מאפיינים ציבוריים. אבל למעשה מידע נערך ומאורגן עבורנו בצורה שנוכל לעכל. אלו עריכות שנעשות לפי הנחיות מתאגידים או אינטרסים פוליטיים נסתרים בדרך כלל, או שהן מתחבאות מאחורי הסכמי משתמש בלתי אפשריים לקריאה".

איזה סוג של תגובות קיבלת על הפרויקט?

"אני מאוהבת במסרים שנשלחים דרך האפליקציה. הם מצליחים למתוח את מה שניתן להגיד דרך שימוש בשפה מתוך 'רובינזון קרוזו', ויוצרים תוכן חדש שנראה כמעט כמו חלק מהסיפור, רק עם תחושה מוזרה. לא בדיוק כמו טקסט שמחשב כתב, אולי כמו טקסט שמי שכתב אותו לא דובר אנגלית ברמה גבוהה. זה נתון מעניין בעיני, בהתחשב באופי הקולוניאליסטי של הטקסט. הפתיע אותי גם שרוב ההודעות מתחלקות לשלוש קטגוריות: הראשונה היא הודעות המתקשרות עם השפה האנגלית, למשל:  Every word could concern the colony. Mercy for English words have dry away. הקטגוריה השנייה היא קולוניאליזציה של האוקיאנוס, כמו: The Spaniard would search several Spaniards. Young they continually promise execution, או With some danger I lay laid so they not say they murdered savages. Pirates caused destruction to four words. הקטגוריה השלישית היא וידויים: I think whatever I bear possible good. Every night men fell out of this quarter. או A nearer nature was possible but god had starved desire".

ליליאנה פרבר, מתוך העבודה blue vessel, 2017

מה היתה הודעת הטקסט הכי מעניינת שקיבלת?

"אני אוהבת את זאת, מעין שיר:

This day fell all things.

Many human fear smile.

Hanged my satisfaction which she had used.

English content.

My violence was out.

Hope never.

The next distance was taken.

Good ships landed broken.

Sink.

They begged to see".

איך זה עובד?

 "לפרויקט שלושה חלקים. כל חלק מתקשר עם אספקט אחר של טכנולוגיות הטלפונים החכמים כסוכנים פעילים בדרך שבה אנו מתקשרים זה עם זה ועם העולם. החלק ראשון מתייחס להסכם המשתמש הנשלח בצורת הודעות מיידיות. בעזרת התוסף הזה אני רוצה להדגיש את התשתית החבויה של תקשורת דיגיטלית, להדגיש את אופן פעולת הגלגול הנוכחי של הקולוניאליזם, קולוניאליזם תאגידי. וגם לייצר מצב אוטופי שממקם את המשתמש בעולם וירטואלי חופשי שבו הים, כמו בעבר, היה פתוח וריק ולא שייך לאף אחד, מקום שבו עדיין אפשר לצאת להרפתקאות.

"החלק השני הוא כתיבת ההודעות. התוסף משתמש באותה טכנולוגיה של תוסף 'מלים מוצעות' באפליקציות של התכתבויות בטלפון. האלגוריתם מנסה לפענח מה המשתמש כותב כדי שיוכל לעזור לו להשלים את ההודעה מהר יותר. האלגוריתמים האלו, מסוג המכונות הלומדות, לומדים ממאגרי ענק של הודעות טקסט איך לכתוב הודעה. מעבר לעזרה במהירות ההקלדה, ההצעות משפיעות גם על איך שאנחנו מבטאים את עצמנו. אנחנו כל הזמן מלמדים אלגוריתמים של מכונות לומדות שונות, רק כדי שבסוף נמצא את עצמנו מוגבלים במידת הידע שלהם. כיוון שמנסים להתאים את האלגוריתם למשתמש הממוצע, רוב המידע יוצא הדופן נאבד במתמטיקה. מתגלה כי הווידויים הכי עמוקים שלנו, ביטויי האהבה והסיפורים שלנו מושפעים כולם מהטכנולוגיות האלו, ואנחנו לאט-לאט מאבדים את העושר שבשפה.

"עם Blue Vessel משתמשים יכולים להרגיש יותר בקלות את ההשפעה של האלגוריתם. היצירתיות שלהם מוגבלת כשהם כותבים הודעה והאפליקציה דוחפת אותם לכתוב במסגרת המלים של דפו. ההודעות שהאפליקציה יוצרת נשלחות לאחר מכן כהודעות בבקבוק לים האינטרנט, מועלות לרשת בלי לחשוף למשתמש את כתובות האינטרנט שלהם. הפעולה הזאת הופכת את מסירת המידע למעשה עקר, כמו המודעות שלנו לקיומו והנראות של כל בייט שאנחנו במודע או לא במודע מוסרים לרשת.

"החלק האחרון הוא הדפדפן. דימיינתי אותו כדמות שמתכננת לצאת להרפתקה, ובמקום זה היא נתקעת בלופ של הכנות לקראתה – לימודי כישורי הישרדות אונליין. הדפדפן באפליקציה מראה את היסטוריית החיפוש של אותה דמות בדיונית. התוסף הזה מייצג תופעה שבה מידע דיגיטלי מהפנט יכול להעביר את הסיפוק של חוויות אמיתיות לחוויות דיגיטליות. באותה נשימה, ההתפרקות של האותיות מייצגת את האשליה של שליטה במידע שאליו אנחנו בוחרים לגשת".

ליליאנה פרבר. צילום: יהונתן ה. משעל

פתאום אני חושב, אם מחשבים מסוגלים לחזות שיחה בין שני אנשים בצורה טובה, נוכל בשלב מסוים לוותר על קיום שיחות בכלל?

"אני חושבת שזה הכיוון שאליו הטכנולוגיה הולכת; כבר יש לנו תגובות אוטומטיות של ג'י-מייל והודעות סמס. במיוחד מרתקת אותי העובדה שאנחנו מבטאים את עצמנו יותר ויותר באמצעות אימוג'י. אלו הירוגליפים מעורפלים שתאגידים עיצבו. השימוש בהם הופך את הרגשות שאנו מביעים להומוגניים וזהים. אני חושבת שיהיה מעניין לראות איך המנהג הזה יתפתח".

מהו הפרויקט הבא שלך?

"אני עובדת בימים אלו על אפליקציית מובייל ווב נוספת, שממשיכה לחקור טקסט בייצור משותף של מכונה-אדם. הפעם לקחתי את הקובייה ההונגרית כמודל. חוץ מזה התחלתי ללמוד בתוכנית המאסטר של פרסונס קולג' בניו-יורק, אז בטח צפויות עוד הרבה הפתעות.

 

העבודה מוצגת עד ה-31.1.2018 במסגרת "The wrong biannale" – תערוכה דיגיטלית עם ביתן ישראלי שאצר שרון תובל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.