"כאשר אשתי מדגמנת עבורי, לאחר שלושה ימים היא לא נראית עצמה"

"ג'קומטי ידוע ביחסיו הקרובים עם המודלים שלו. לכן, בין השאר, לעתים רחוקות היה שבע רצון מהתוצאות. הוא טען שהתוצאה חסרה דמיון וקרבה למודל, ולכן היה חוזר ומפסל אותו מודל שוב ושוב". על הרטרוספקטיבה לג'קומטי בטייט גלרי, לונדון

תערוכה רטרוספקטיבית, בתוספת היכולת האוצרותית-כלכלית של הטייט מודרן בלונדון והאפשרות להשאלות בלתי שגרתיות ממוזיאונים ואספנים פרטיים, היא הזדמנות נדירה לחובבי אמנות ולאנשי המקצוע לקבל מבט רחב ומשמעותי על עבודותיו של אמן לאורך כל שנות יצירתו. הרטרוספקטיבה "ג'קומטי" בטייט גלרי היא הזדמנות כזאת.

המבקר בתערוכה הענקית יוכל להבחין בשניים מהתהליכים המשמעותיים שעברו פסליו וציוריו של ג'קומטי במהלך השנים. הראשון הוא הצטמקות הנפח בפסלים וצמיחתם לעבר הדו-מימד. דוגמה נפלאה לכך עולה מן ההשוואה בין הפסלים של שנות ה-30, ובהם "אשה הולכת (I)" מ-1932 ו"אובייקט לא נראה" מהשנים 1934-35, לפסלים המוארכים הקנוניים משלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה, ובהם "איש הולך" (1947) ו"איש מצביע" (1947), שניהם מברונזה.

התהליך השני שעולה במהלך צפייה בתערוכה הוא התקרבותם של הפסלים מאמצע שנות ה-50 בואכה לשנות ה-60 אל עבר הרישום. דוגמה מעניינת עולה מן ההשוואה "Bust of Diego", למשל, פסל ברונזה מ-1955, ל"ראש איש", שמוכר כ"Chiavenna II", פסל ברונזה מ-1964.

החדר הרביעי בתערוכה כולל חמישה פסלים מהחשובים ביותר שג'קומטי יצר בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30. על שנים אלו כתב האמן: "עשיתי רק עבודות שהיו בדמיוני. הגבלתי את עצמי לחלל הסטודיו בלי לעצור ולשאול את עצמי מה יכולה להיות משמעותן". זוהי תקופה מגוונת מאוד בעבודתו של ג'קומטי, שנחשבת בעיקרה סוריאליסטית, על אף שניכרות בה השפעות של זרמי המופשט, הקוביזם והאמנות האפריקאית.

הפסל "אשה הולכת (I)" מתואר בקטלוג של התערוכה כמושפע מהאמנות המצרית העתיקה. למעשה זוהי עבודה פיגורטיבית שמתארת גוף של נערה מתבגרת, ללא ראש וידיים, הצועדת בעדינות. בדמות מודגשים השדיים הקטנים המעוגלים, עיקול הגב וחריץ איבר המין. הצוואר והידיים קטועים קרוב מאוד לגוף. הדמות בכללותה מבטאת חושניות נשית עדינה שאינה אופיינית למכלול עבודתו של ג'קומטי. זה הפסל היחיד שלו שמעורר רצון לגעת.

בשנת 1940 פלש הצבא הגרמני לפריז, וכאשר נסע ג'קומטי לבקר את אמו בז'נבה, סירבו השלטונות בצרפת לתת לו ויזת חזרה לפריז. ג'קומטי נאלץ להישאר בז'נבה, שם התגורר ועבד בחדר במלון. בתקופה זו יצר דמויות קטנות ממדים הנראות כאילו מרחוק.

Man Pointing, 1947,Bronze, 1700 x 950 x 520 mm © Purchased 1949

ב-1945 חזר ג'קומטי לפריז ולסטודיו שלו, שנשמר בקפדנות כל תקופת המלחמה על-ידי אחיו דיאגו, והחל ליצור את הפיגורות המוארכות, שהפכו להיות הקו הפיסולי המאפיין של עבודותיו. בספרו "ג'קומטי" מ-1986 מציין צ'רלס ג'ולייט (Charles Juliet) שייתכן כי מקורה של ההצטמקות בפסלים הוא "שלילה של האנושיות והחיים ששואת מלחמת העולם השנייה הביאה על מיליוני אנשים".

הפסל "איש מצביע", למשל (1947), מתאר דמות מוארכת שידה הימנית מורה קדימה עם דגש על האצבע המצביעה והאגודל. שמאלה מורמת לצד, מסוככת או מבטאת הפתעה. הראש והפנים, למרות קוטנם, כוללים פרטים רבים. הגוף מתעבה בחזה ובאגן הירכיים, אבל הידיים והרגליים דקות, בעיקר מפרק היד לעבר כף היד ומהברך לכף הרגל. דקות האברים מזכירה את הדמויות המוזלמניות של שורדי המחנות. יחד עם זאת, עבודותיו של ג'קומטי אינן משרות עצב, אלא דווקא סוג של אופטימיות.

ג'קומטי ידוע ביחסיו הקרובים עם המודלים שלו, שרובם היו חברים ובני משפחה. לכן, בין השאר, אך לעתים רחוקות היה שבע רצון מהתוצאות. הוא טען תמיד שהתוצאה חסרה דמיון וקרבה למודל, ולכן היה חוזר ומפסל אותו מודל שוב ושוב.

Jean Gene", 1954 or 1955, Oil paint on canvas, 653 x 543 mm. Accepted by HM" Government in lieu of tax and allocated to the Tate Gallery1987.

הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה (1986–1910) ידוע באורח חייו הסוער. את ילדותו העביר בבית-ספר לילדים "מופרעים", ולאחר מכן שהה בבתי-סוהר במשך תקופות שונות. הנובלות והמחזות שכתב נשענים על נסיון חייו בקהילה ההומוסקסואליות ובין עבריינים. ב-1957 פירסם ז'נה את הספר "הסטודיו של אלברטו ג'קומטי", טקסט חשוב שפיתח מרשימות שרשם בשעה שדיגמן לפני האמן.

כאשר עבד ג'קומטי עם חימר, בשלב שלפני היציקה בגבס או בברונזה, נהג להשתמש רק באצבעות ובסכין. נגיעות הסכין שלו מזכירות את השימוש במברשת או מכחול. בציור "ז'אן ז'נה" בולט השילוב בין הרישום הקווי בצבע שחור למשטחי הצבע בתנועות מכחול. הצבע השולט הוא חאקי ירקרק. ברקע הרחב ניכר הצבע האפור, ובמקטורן של ז'נה נוספו לבן וכתום-בורדו, שהם גם צבעי החולצה והעניבה. הפנים המופנות אל הצופה הן מרכז הציור, ובהן העיניים הן החשובות ביותר. העין הימנית מצוירת ללא פרטים; ג'קומטי הסתפק ברמז דק לקיומה מתחת למעין עדשה אפורה. העין השמאלית מרובת פרטים ומשמשת מרכז ההבעה.

Bust of Diego", 1956, Plaster 373 x 215 x 130 mm © Fodation Giacometti, Paris"

"עשרות אלפי פעמים דיאגו דיגמן עבורי", אמר ג'קומטי. "כאשר הוא יושב אני לא מכיר אותו […] כאשר אשתי מדגמנת עבורי, לאחר שלושה ימים היא לא נראית עצמה, אני פשוט לא מזהה אותה". לדיוקן דיאגו ראש צר, אבל רחב ומלא יותר בהשוואה לפסלי הראשים בשנים מוקדמות יותר. המעבר השקוע בין הכתפיים לחזה, וכן שתי העצמות הקדמיות שמחברות בין הכתפיים לחזה, מודגשים. גם עמוד השדרה מודגש. הרושם הוא שהכתפיים והחזה הם של גוף עירום. בחזה, בכתפיים ובצוואר בולטת העובדה שג'קומטי עבד באצבעות חשופות. בראש בולט השימוש באצבעות ובסכין. העיניים הן המעוצבות ביותר, בניסיון להעניק להן את ההבעה המרכזית כל-כך בעיני ג'קומטי.

עבור ג'קומטי, הצלחת הדמות מותנית בהצלחת הבעת העיניים, הן בציור והן בפיסול הראשים. ג'קומטי הרבה לדבר על ראשים של פסלים מצריים שראה במוזיאון או מצא בספרים. הפיסול והציור של דיאגו, ז'אן ז'נה ואחרים מביעים את יכולת ההבחנה של ג'קומטי בפנים ובגוף האנושי. הריכוז בעיניהם של היושבים לפניו והמעקב אחרי תנועותיהם הם שעזרו לג'קומטי לתרגם את תפיסתו על אנושיותם ליצירת אמנות חדשה.

"ג'קומטי", Tate Modern, 2017, לונדון
נעילה: 10.9.17

2 תגובות על "כאשר אשתי מדגמנת עבורי, לאחר שלושה ימים היא לא נראית עצמה"

    מעניין מאד, שוב תודה על תיאור התערוכה. מרגיש כמעט כמו להיות שם. לא ידעתי על הקשר בין הפסלים דקיקי הגפיים לבין השואה, ועכשיו שאני יודעת קשה לחשוב שאין קשר.

    ג'קומטי הוא פסל ורשם שיצר שפה אמנותית יחודית לו. המאמר המעניין על התערוכה הוסיף לי ידע על הקשר בין חייו ליצירתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.